על ידי מתודה » ו' מרץ 15, 2019 9:54 am
ד.
דוגמא נוספת, מה מחבר בן זמנינו למד הלכה מדקדוק לשונו של הרמב"ם, כאשר היכרות עם המקור, ורק היא, היתה מונעת ממנו לדייק הלכה זו.
בספר והארכת ימים (פיש, ירושלים תש"ס, עמוד סג) מחדש שהאיסור להסתכל בפני אדם רשע (ראה מגילה כח, א) אינו תקף במקרה שבו מתבקשת הסתכלות כזו לשם קירובו של הרשע והחזקתו למוטב. הוא לומד זאת מתוך דברי הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות א, יב, להלן לפי תרגום הר"י שילת):
"אמרו, שאהרן עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עברה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתביש, ואומר: אוי לו, אילו ידע אהרן צפוניו ומה שיעשה, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי".
לפי תרגום זה, שבדומה לו תרגמו גם שאר המתרגמים, נראה בבירור שאהרן היה מסתכל בפניו של אותו רשע שאותו היה רוצה להחזיר למוטב, שהרי כך היה אותו רשע אומר לעצמו: "לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי".
והנה, במקור כתב הרמב"ם: "מא אסתחל [לא היה מרשה לעצמו, לא היה מתיר לעצמו] אן ינט'רני". מעניינת אותנו אם כך המילה "נט'ר": האם פירושה הוא הסתכלות כפשוטה, ומכאן יש ללמוד שמותר להסתכל בפניו של אדם רשע כדי להחזירו למוטב, או שמא אין מדובר כאן על הסתכלות כפשוטה אלא על דבר מה אחר?
בלאו (מילון, עמוד 701) מראה שלמילה זו שימושים רבים. החל מ'עיין בו, בדק אותו, בחן אותו'; דרך 'ראה אותו, הביט בו, הסתכל בו', עבור ל'דאג לו, היה ממונה עליו, פיקח עליו, השגיח עליו', ועד ל'התדיין עמו' או 'טען טענות בשם מישהו'. מדובר אם כך במילה שכוללת בתוכה גם משמעויות אחרות של התייחסות לאחר, וההסתכלות הפשוטה, בעיניים, אינה מובנה היחיד; מעתה, אין לדייק מדברי הרמב"ם שגם הסתכלות ממשית מותרת בפניו של אדם רשע. השימוש במילה "להסתכל" בהקשר זה דומה לשימוש הרווח היום בשפת היום יום: "הוא לא היה מסתכל עלי", המקביל ל"הוא לא היה רוקק לכיווני", שאת שניהם אין לפרש באופן מילולי.
מתרגם, שאינו אמור להעלות על דעתו אלו דיוקים ידוייקו על ידי בעלי ההלכה מהטסקט אותו הוא מתרגם, אינו אמור להציע פירושים אחרים או נוספים למילה "נט'ר". רק הנגיש למקור ומכיר את רוחב משמעויותיו ידע, במקרה הצורך, אם אפשר לדייק משהו מהטקסט או לא.
ה.
הדוגמא הבאה היא למדנית, ומשקפת עיון לשוני הרחוק מתחום עיסוקו של המתרגם.
המשנה (חולין ד, א) עוסקת באיסור "יוצא" לפני שחיטה: בהמה מעוברת שנשחטה, ששחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה באכילה, ואינו טעון שחיטה בפני עצמו, אם קודם שנשחטה האם הוציא העובר את ידו – או את רגלו, או את אחד משאר אבריו – חוץ למעי אמו, ואחר כך נשחטה האם, אותו האבר אסור באכילה, ואפילו אם לאחר שנשחטה אמו נולד הולד, וחי כמה שנים, ואף שחיטת הולד אינה מועילה להתיר את האבר. שנאמר (שמות כב, ל): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, שאם בטרפה ממש הכתוב מדבר, הרי בכל מקום שנטרפה אסורה, ולמה פרט הכתוב "בשדה", אלא "בשדה" משמעו מקום גלוי בלא מחיצות, ובא הכתוב לומר שבשר שיצא למקום שהוא – אצלו – כשדה, היינו חוץ למחיצתו, נעשה בכך כטריפה .
בהיכלי הישיבות רווחת השאלה: האם גדרו של איסור "יוצא", מחמתו נאסרה היד שיצאה גם אחרי שכבר חזרה פנימה, הוא משום שנידון הוא עדיין כאילו הוא בחוץ, כאילו אינו חלק מגופה של אמו, ולכן שחיטתה אינה מתירה אותו; או שמא איסור חדש הוא, שכיון שיצא הרי הוא כטריפה ואסור באכילה. בנוסף, ישנו דיון אודות "מקום החתך" עצמו מפני מה הוא נאסר, ושיטה מחודשת יש לתבואות שור (יד, ט) המיוסדת על דברי הלבוש (שם ס"ב), שהטעם שיש במקום חתך משום "ובשר בשדה טרפה", לסוברים כן, הוא לפי שאילו היה האבר נחתך קודם שחיטה, היה מקום חתך רואה פני השדה, וביאר התבואות שור, שבשעת שחיטה מקבל היוצא שם אוכל, והרי זה כאילו רואה הוא את פני השדה ולכן הוא נאסר, ולדעה זו העומד על שפת הרחם אסור אף אם האבר כולו בפנים .
אחת השאלות היא מהי דעתו של הרמב"ם בבעיות אלו. ראשי הישיבות הביאו ראיות מתוך דבריו ב"משנה תורה", אך לכאורה נראה שיש להביא ראיה לשיטתו מדבריו בפירוש המשניות. אלא שהתרגומים השונים חלוקים בתרגום לשונו בפירוש המשניות:
התרגום הישן (חולין ד, א) כותב ביחס למקום החתך: "ואסור מקום החתוך גם כן, מפני שיצא לאויר". מלשון זו נראה שסיבת האיסור היא כיון שבעבר יצא מקום החתך לאויר, ואף על פי שכעת הוא בפנים אינו חוזר וניתר. לעומת זאת, מתרגומו של הר"י קאפח (ודומה לו גם התרגום של הר"ש קורח, בהוצאת "המאור") נראה כדברי ה"תבואות שור", שהאיסור הוא כיון שמקום החתך נחשב כעת כגלוי לאויר, שכן כך תרגם: "ונאסר גם מקום החתך שהוא גלוי כנגד האויר", משמע גלוי בהווה, ולא רק היה גלוי בעבר; וגלוי לאויר, ולא משום שיצא החוצה.
עיון במקור מוביל להבנת הבעיה שעמדה לפני המתרגמים. במקור כתב הרמב"ם: "אלד'י הו בארז ללהוי" (או לאלהוי). פירוש המילה 'ברז' הוא משורש הוצאה, כמו בהוצאה מרשות, הוצאה מן הכוח אל הפועל, הפלגה והבלטה (בלאו, מילון 39), ו'האוי' הוא אווירי, מאוורר, פתוח לרוח (שם 739). אם נתרגם מילולית את דברי הרמב"ם יצא לנו משפט סתום: שמקום החתך מוּצא לאויר. אך הרי בהווה הוא אינו בחוץ, ולמה הרמב"ם קורא לו "מוצא לאויר"? המתרגם מימי הביניים העדיף לשמור על המילה שבמקור, אך היטה אותה מלשון הווה לעבר; הר"י קאפח והר"ש קורח (שאף שיתף אותי בלבטיו אלו) העדיפו לתרגם "גלוי", למרות שאין זה פירושו של "בארז", כיון שהם התקשו בשאלה זו, ובסופו של דבר גם "בארז" יכולה לשמש אחרי מספר גלגולים כ"גלוי", כיון שהיא משמשת גם במובן של "בולט", והרי הבולט החוצה גלוי הוא לכל מה שסביבו.
אולם המכיר את המקור ואת משמעותו, ועל ידי כך מבין את הבעיה שעמדה לפני המתרגמים, ובנוסף גם נחשף לשאלות הלמדניות של הסוגיא, יעדיף אולי לפרש בכוונת הרמב"ם באופן אחר: גם אחרי שחזרה היד פנימה, מחשיבים אנו אותה כמוצאת לאויר ואינה נחשבת עוד כחלק מגופו של העובר הנחשב בתורו כחלק מגופה של האם, ולכן אין שחיטת האם מתירה אותו באכילה. אך תרגום, טוב ככל שיהיה, לא יביא אותו להבנה זו בדברי הרמב"ם. לשם כך עליו להכיר את המקור עצמו.
ד.
דוגמא נוספת, מה מחבר בן זמנינו למד הלכה מדקדוק לשונו של הרמב"ם, כאשר היכרות עם המקור, ורק היא, היתה מונעת ממנו לדייק הלכה זו.
בספר והארכת ימים (פיש, ירושלים תש"ס, עמוד סג) מחדש שהאיסור להסתכל בפני אדם רשע (ראה מגילה כח, א) אינו תקף במקרה שבו מתבקשת הסתכלות כזו לשם קירובו של הרשע והחזקתו למוטב. הוא לומד זאת מתוך דברי הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות א, יב, להלן לפי תרגום הר"י שילת):
"אמרו, שאהרן עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עברה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתביש, ואומר: אוי לו, אילו ידע אהרן צפוניו ומה שיעשה, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי".
לפי תרגום זה, שבדומה לו תרגמו גם שאר המתרגמים, נראה בבירור שאהרן היה מסתכל בפניו של אותו רשע שאותו היה רוצה להחזיר למוטב, שהרי כך היה אותו רשע אומר לעצמו: "לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי".
והנה, במקור כתב הרמב"ם: "מא אסתחל [לא היה מרשה לעצמו, לא היה מתיר לעצמו] אן ינט'רני". מעניינת אותנו אם כך המילה "נט'ר": האם פירושה הוא הסתכלות כפשוטה, ומכאן יש ללמוד שמותר להסתכל בפניו של אדם רשע כדי להחזירו למוטב, או שמא אין מדובר כאן על הסתכלות כפשוטה אלא על דבר מה אחר?
בלאו (מילון, עמוד 701) מראה שלמילה זו שימושים רבים. החל מ'עיין בו, בדק אותו, בחן אותו'; דרך 'ראה אותו, הביט בו, הסתכל בו', עבור ל'דאג לו, היה ממונה עליו, פיקח עליו, השגיח עליו', ועד ל'התדיין עמו' או 'טען טענות בשם מישהו'. מדובר אם כך במילה שכוללת בתוכה גם משמעויות אחרות של התייחסות לאחר, וההסתכלות הפשוטה, בעיניים, אינה מובנה היחיד; מעתה, אין לדייק מדברי הרמב"ם שגם הסתכלות ממשית מותרת בפניו של אדם רשע. השימוש במילה "להסתכל" בהקשר זה דומה לשימוש הרווח היום בשפת היום יום: "הוא לא היה מסתכל עלי", המקביל ל"הוא לא היה רוקק לכיווני", שאת שניהם אין לפרש באופן מילולי.
מתרגם, שאינו אמור להעלות על דעתו אלו דיוקים ידוייקו על ידי בעלי ההלכה מהטסקט אותו הוא מתרגם, אינו אמור להציע פירושים אחרים או נוספים למילה "נט'ר". רק הנגיש למקור ומכיר את רוחב משמעויותיו ידע, במקרה הצורך, אם אפשר לדייק משהו מהטקסט או לא.
ה.
הדוגמא הבאה היא למדנית, ומשקפת עיון לשוני הרחוק מתחום עיסוקו של המתרגם.
המשנה (חולין ד, א) עוסקת באיסור "יוצא" לפני שחיטה: בהמה מעוברת שנשחטה, ששחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה באכילה, ואינו טעון שחיטה בפני עצמו, אם קודם שנשחטה האם הוציא העובר את ידו – או את רגלו, או את אחד משאר אבריו – חוץ למעי אמו, ואחר כך נשחטה האם, אותו האבר אסור באכילה, ואפילו אם לאחר שנשחטה אמו נולד הולד, וחי כמה שנים, ואף שחיטת הולד אינה מועילה להתיר את האבר. שנאמר (שמות כב, ל): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, שאם בטרפה ממש הכתוב מדבר, הרי בכל מקום שנטרפה אסורה, ולמה פרט הכתוב "בשדה", אלא "בשדה" משמעו מקום גלוי בלא מחיצות, ובא הכתוב לומר שבשר שיצא למקום שהוא – אצלו – כשדה, היינו חוץ למחיצתו, נעשה בכך כטריפה .
בהיכלי הישיבות רווחת השאלה: האם גדרו של איסור "יוצא", מחמתו נאסרה היד שיצאה גם אחרי שכבר חזרה פנימה, הוא משום שנידון הוא עדיין כאילו הוא בחוץ, כאילו אינו חלק מגופה של אמו, ולכן שחיטתה אינה מתירה אותו; או שמא איסור חדש הוא, שכיון שיצא הרי הוא כטריפה ואסור באכילה. בנוסף, ישנו דיון אודות "מקום החתך" עצמו מפני מה הוא נאסר, ושיטה מחודשת יש לתבואות שור (יד, ט) המיוסדת על דברי הלבוש (שם ס"ב), שהטעם שיש במקום חתך משום "ובשר בשדה טרפה", לסוברים כן, הוא לפי שאילו היה האבר נחתך קודם שחיטה, היה מקום חתך רואה פני השדה, וביאר התבואות שור, שבשעת שחיטה מקבל היוצא שם אוכל, והרי זה כאילו רואה הוא את פני השדה ולכן הוא נאסר, ולדעה זו העומד על שפת הרחם אסור אף אם האבר כולו בפנים .
אחת השאלות היא מהי דעתו של הרמב"ם בבעיות אלו. ראשי הישיבות הביאו ראיות מתוך דבריו ב"משנה תורה", אך לכאורה נראה שיש להביא ראיה לשיטתו מדבריו בפירוש המשניות. אלא שהתרגומים השונים חלוקים בתרגום לשונו בפירוש המשניות:
התרגום הישן (חולין ד, א) כותב ביחס למקום החתך: "ואסור מקום החתוך גם כן, מפני שיצא לאויר". מלשון זו נראה שסיבת האיסור היא כיון שבעבר יצא מקום החתך לאויר, ואף על פי שכעת הוא בפנים אינו חוזר וניתר. לעומת זאת, מתרגומו של הר"י קאפח (ודומה לו גם התרגום של הר"ש קורח, בהוצאת "המאור") נראה כדברי ה"תבואות שור", שהאיסור הוא כיון שמקום החתך נחשב כעת כגלוי לאויר, שכן כך תרגם: "ונאסר גם מקום החתך שהוא גלוי כנגד האויר", משמע גלוי בהווה, ולא רק היה גלוי בעבר; וגלוי לאויר, ולא משום שיצא החוצה.
עיון במקור מוביל להבנת הבעיה שעמדה לפני המתרגמים. במקור כתב הרמב"ם: "אלד'י הו בארז ללהוי" (או לאלהוי). פירוש המילה 'ברז' הוא משורש הוצאה, כמו בהוצאה מרשות, הוצאה מן הכוח אל הפועל, הפלגה והבלטה (בלאו, מילון 39), ו'האוי' הוא אווירי, מאוורר, פתוח לרוח (שם 739). אם נתרגם מילולית את דברי הרמב"ם יצא לנו משפט סתום: שמקום החתך מוּצא לאויר. אך הרי בהווה הוא אינו בחוץ, ולמה הרמב"ם קורא לו "מוצא לאויר"? המתרגם מימי הביניים העדיף לשמור על המילה שבמקור, אך היטה אותה מלשון הווה לעבר; הר"י קאפח והר"ש קורח (שאף שיתף אותי בלבטיו אלו) העדיפו לתרגם "גלוי", למרות שאין זה פירושו של "בארז", כיון שהם התקשו בשאלה זו, ובסופו של דבר גם "בארז" יכולה לשמש אחרי מספר גלגולים כ"גלוי", כיון שהיא משמשת גם במובן של "בולט", והרי הבולט החוצה גלוי הוא לכל מה שסביבו.
אולם המכיר את המקור ואת משמעותו, ועל ידי כך מבין את הבעיה שעמדה לפני המתרגמים, ובנוסף גם נחשף לשאלות הלמדניות של הסוגיא, יעדיף אולי לפרש בכוונת הרמב"ם באופן אחר: גם אחרי שחזרה היד פנימה, מחשיבים אנו אותה כמוצאת לאויר ואינה נחשבת עוד כחלק מגופו של העובר הנחשב בתורו כחלק מגופה של האם, ולכן אין שחיטת האם מתירה אותו באכילה. אך תרגום, טוב ככל שיהיה, לא יביא אותו להבנה זו בדברי הרמב"ם. לשם כך עליו להכיר את המקור עצמו.