כל רודפיה השיגוה בין המצרים - שברון לב על החורבן מסוגל לתשובה

הודעה
מחבר
דוד ריזל
הודעות: 1068
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

כל רודפיה השיגוה בין המצרים - שברון לב על החורבן מסוגל לתשובה

#1 שליחה על ידי דוד ריזל » ב' מאי 24, 2021 4:21 pm

מאמר הרב משה ריזל זצ"ל על בין המצרים
נכתב ע"י יבלחט"א הרב פנחס בלומנפלד
אין כאן חידושים משלי אלא בהירות מתוך מה שהבנתי מהספה"ק. שמעתי בשם ר' יצחק הוטנר שאומרים בהודו – הלל הגדול. "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו" – "את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו" והירח והכוכבים לממשלת בלילה כי לעולם חסדו" ומכאן מוכח שלעשות סדר בעניינים, זה לא פחות מלברוא את העניינים.
א.
נפתח בכמה קושיות שנתקשו בענין התשובה:
א. מאחז"ל בקידושין מט: המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, ומבואר שם בגמ' הטעם: "שמא הרהר תשובה בדעתו" – וברגע אחד נהפך לצדיק גמור. וכך רואים גם בקהלת רבה פרק ז: "למה כותשין על הלב (בעת הוידוי), למימר דכולה תמן". וקשה איך יהא תיקון לכל החטאים מהתשובה שהרהר רק בדעתו ?
ב. מה שנאמר בשיר היחוד: "מזבח אבנה בשברון לבי", וצ"ב השייכות בין שברון לב לכפרת המזבח. וכן בפרק נ"א בתהילים מצינו שייכות בין הקרבנות לשברון לב: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה – היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים - אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל". וכן רואים קשר זה, בנביא יחזקאל (מג,י): "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם" . וצריך לבאר ענין הקשר ביניהם.
ג. בברכות יב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו. צ"ב מה הטעם למחילת כל עוונותיו ?
והביאור דהנה, צירוף חודש מנחם-אב הוא: ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום הזה נהיית לעם. וזה יובן ע"פ מאמר המגיד ממזריטש זיע"א, שכל הרודף אחר הקב"ה ולא מצליח למצוא להתקרב אליו, - בין המצרים זמנו מסוגל להשיג מה שלא מצליחים בכל השנה. וביאור הענין שבזמן של שברון הלב (כמאמר הגמ' הסכ"ת – הס וכתת עצמך) מסוגלים לשמוע מעמקי הלב – וכשלבב יבין אז ושב ורפא לו.
והשייכות בין בין בית המקדש ללב האדם הוא, על פי הידוע מהספה"ק שהאדם הוא עולם קטן, וכמו שבהמ"ק הוא לב העולם הכללי (אבן שתיה שממנה הושתת העולם, ועוד), כן לב העולם קטן הפרטי – כל המעשים [טוב ורע] נחקקים בלב.
כמו שכ' בפרי הארץ וקדמו החסיד יעב"ץ באבות, על מאמר המשנה: "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". מלשון גורר אדם מטה כסא וספסל – שעושין חריץ. והלב מתפעל, ונחקק בו חריץ שממשיך דוגמתו הן בטוב והן ברע. וממש כך היה גם בבהמ"ק. כמו שכ' בתורה כמה פעמים על עבירות פרטיות, "למען טמא את מקדשי", אע"פ שהחטא נעשה בטומאה ולא בבביהמ"ק.
ב.
ובזה יבואר ענין כפרת השעירים ביום הכפורים, שכולן באין על טומאת מקדש וקדשיו, שלכאורה קשה להבין האם אלו החטאים הכבדים של עם ישראל. טומאה שאינה ידועה לא בתחלה ולא בסוף. ומזה רואים בעליל שהאדם המטמא מקדש בשוגג הסיבה היה כי הוא עבר עבירות שנחקקו בלבו, והם הגורמות לכיוצא בהן לטמא מקדש הכללי – הלב הכללי.
וכמו"כ ענין התשובה שכל כולה תלויה בלב ושברון הלב, וזה מביא לדרגה הכי גבוהה. כמש"כ בעבודת ישראל בפרשת פרה 'ועתה יחר אפי בהם ואכלם' אין ועתה אלא תשובה, שע"י שיכניסו בלבם חרון אף ושברון לב, יגיעו עד כלות הנפש מאהבת ה'. כי כפי שאמרנו שבלב נחקק ומצטברים כל העוונות, ושבירתן היא מטהרתן. עקירת שורשי החטא, וכמ"כ בענין חורבן בהמ"ק שכלל ישראל רואה מה גרם החטא, ומה גודל אהבת ה' לישראל שכלה חמתו בעצים ואבנים, ששרף ביתו ומקום שכינתו ונשאר בלי בית שעינו ולבו שם כל הימים – הכל למען הצלת עם ישראל בניו האהובים. ואז לבם נשבר מבושה וכלימה, כלשון הכתוב: הלה' תגמלו זאת ?! וזוהי התשובה האמיתית מעומק הלב.
ורוח הדברים האלו כתובים בספה"ק תפארת שלמה על שבת נחמו "נמצא כי אי אפשר להיות הבית האחרון העתיד בגודל המעלה זולת אחר ההעדר המוקדם להוויה. וגודל ההעדר הוא סימן לגודל ההוייה שלאחר כן, לכך נחרב כולו מאז, כדי שיתבנה במהרה בימינו ביתר שאת וביתר עז לאין שיעור ואין סוף, נמצא כי הרעה הזאת של החרבן הוא הקדמה הטובה והנעלה לרב הטובה העתיד לבוא במהרה בימינו. וזה הוא הענין גם בתורה ועבודה. כי א"א לקבל האור הגדול של לימוד התורה מחדש אם לא יתבטל להיות כאין אצלו מה שלמד כבר וכו' ". עכ"ל.
והאמור מכל זה ונוגע לנו למעשה. הוא כפי מה שכתוב בתפארת שלמה על ענין בנות צלפחד שתמוה מה שנזכר כמ"פ בתורה וגם בנ"ך, ואם כי יצא מזה הלכה למעשה בענין נחלות – ולא תסוב נחלה משבט לשבט. אבל הרי זה היה רק בדור ההוא. ומסביר שהתורה מלמדת אותנו איך יכולים לפעול בשברון לב וצעקה אמיתית. וכמ"כ בפסח שני שצעקו למה נגרע מעדת ישראל ואז הקב"ה שמע צעקתם ונתחדש ההלכה של פסח שני, ואם אנחנו נצעק מעומק הלב למה תגרע נחלת ה' שישמעאלים טמאים מהלכים בה, מיד ישמע ה' צעקתנו (ובפרט כפי שהסברנו שבהמ"ק שלמעלה מוכן ומזומן ומחכים רק לבהמ"ק הפרטי שלנו – לב ישראל שיתעורר ויכאב ויצעק צעקה אמיתית) עי"ז נזכה להיות הדור האחרון ונראה עין בעין בשוב ה' שבות ציון בביאת המשיח ובנין ביהמ"ק בב"א.
ג.
כיו"ב שמעתי ממרן אדמו"ר בעל הברכת אברהם זי"ע על מאחז"ל "כל שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו". ואמר שיש בזה נחמה גדולה וזכות לישראל. שכמו שבזמן החורבן נמחלו כל עוונותיהן של ישראל – כך כש"לא נבנה" כאילו נחרב ונטלו ישראל אפופסין שלהם (ראה מדרש תנחומא שמיני י) וקרא עלי מועד בצמיחת אורו של משיח.
ולפ"ד דלעיל מובן מאד כפי שהסברנו את הקשר והזיקה של ביהמ"ק – לבו של עולם – ולב יהודי שהוא – לב הנפש. חורבן הבית דומה לשברון הלב, והיו ושם רשומים כל העוונות (המשלתי את זה ל"רשת מחשבים" שכולם קשורים זה בזה, ומה ששותלים באחד הן רעיונות חיוביים, והן וירוסים מזיקים, נקלט אוטומטי בכל המחשבים המחוברים).
ולפי"ז הרווחנו הבנה בעוד שאלה ששואלים רבים. מה ענין הבכי והמספד שמוזכר בהרבה מקומות ? כגון: "כה אמר ה' קראו למקוננות". "וכן מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" בירמיה. וכן "ויקרא ה' בכי ומספד". והשאלה – מה יתן ומה יוסף הבכי על העבר, ומה שייך בכי אצל הקב"ה והמלאכים. ולפ"ד מובן שהמטרה של הבכי ומספד היא לעורר לבבות עם ישראל לבכי ושברון לב על החורבן הכללי והפרטי. שכאן טמון הכח ל- "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה' ", ונזכה ל"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
ד.
משברון לב יגיע לתכלית הבריאה להודות לה'
ולפי זה יבואר הפרק בתהילים: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". במפרשים כתוב שהכוונה לבית המקדש. וצריך ביאור, מה השייכות לכל ההמשך "שועתי אליך ותרפאני וכו' העלית מן שאול נפשי".
ולפי הדברים האמורים מובן הקשר בין בהמ"ק לכל החולי והמדוה שעובר על איש יהודי. כי דווקא ע"י היסורין ושברון לב – מזבח אבנה בשברון לבי, ומובן גם הסיום "הפכת מספדי למחול לי" וכו' למען יזמרך כבוד ולא ידום ה"א לעולם אודך. שזה התכלית של כל הבריאה להודות ולהלל.
ולכן בתיקון דוד את הזמירות לאומרם בבית המקדש פתח בהודו לה' כי טוב, וגם בסיום חוזר בהודו לה' שזה תכלית העבודה בבהמ"ק (וכמובא מהרה"ק מאפטא שזה תכלית הבריאה כולה) וכן מזמור שיר ליום השבת שהוא תכלית הבריאה (בשנה עולם נפש) פותח ב-טוב להודות לה'.
ויובן מה שכ' במדרש רבה (ויקרא ט פ' צו): על הפסוק "זובח תודה יכבדני" זה עכן שזבח את יצרו בתודה וכו', שהראה לשבים את הדרך הה"ד )דה"א ב, ו): ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה, "איתן" זה אברהם אבינו וכו', "הימן" זה משה וכו', "כלכל" זה יוסף, "ודרדע" זה דור המדבר שכולו דעה, "כולם חמשה" וכי אין אנו יודעים שכולם חמשה ? אלא מלמד שאף עכן היה עמהן לעולם הבא. עכ"ל המדרש.
ודייק מרן אדמו"ר בעל הברכת אברהם זי"ע, הברכ"א שלא רק שזכה לעוה"ב, אלא הוא ביחד בדרגת אברהם משה ויוסף. וביאר הברכ"א שתודה יש לה ב' משמעויות מודה באשמה, ונתינת תודה בשמחה, ושניהם קשורים זה בזה. והאדם המודה על האמת ושבור עד דכדוכה של נפש יכול אז להיות מודה בשמחה על שזיכה אותו לפחות להכיר את האמת ולחזור בתשובה. וזה בחינת תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן יכול בשעתא חדא למיקם קמי מלכא כאברהם זקן בא בימים (זוה"ק) כיון שהגיע לתכלית כוונת הבריאה.
ויובן גם הענין של זדונות נעשין לזכיות התמוה לכאורה. מכיון שהם גרמו לו ללב נשבר ונדכה עד כדי יישור הלב, ולישרי לב שמחה שמודה ומזמר לה' על כך, הרי הם חשובים כמצוות ומעשים טובים שתכליתם לאהבה את ה' ולדבקה בו.
ואולי יכולים להעמיס פי' המדרש פליאה "איני יודע במה חפץ הקב"ה – במעשה הצדיקים או במעשה הרשעים. ורבו הפירושים ע"ז מה היה ההו"א ומה המסקנא. ולדברינו א"ש שבאמת יש סברא לכאן ולכאן מה עדיף, ששניהם מביאים לאותה מטרה.