בדין אי מצוות צריכות כוונה

עיונים ודיונים במרחבי ים התלמוד כולו ובסדר הדף היומי
שלח תגובה
הודעה
מחבר
אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#1 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:45 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

א) ז"ל הטור (אורח חיים סימן ס):
"והא דתנן: "אם כיון לבו – יצא" – לא שכיון לקרות כדי לצאת מצות קריאה, שהרי מצוות אין צריכין כוונה; אלא פירושו: מתחילה היה קורא להגיה, וקורא חסרות ויתרות ככתיבתן, כאדם שקורא על פי המסורה ומדקדק; וקאמר שאם כיון לקרותה בקריאתה – יצא.
ובעל "הלכות גדולות" פסק דמצוות צריכין כוונה, וצריך שיכוון לצאת.
וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל".
וז"ל ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן ס):
"והא דתנן אם כיון לבו יצא לא שכיון לקרות וכו'. רבינו הביא משנה זו לעיל לענין ברכות אינן מעכבות, ועכשיו בא לפרש הא דקתני: "אם כיון לבו יצא", מה כוונה היא זו; דבגמרא (ברכות יג ע"א) אמרינן: "שמע מינה: מצוות צריכות כוונה"; ודחי: "[מאי] "אם כיון לבו" – לקרות; [לקרות?!] והא קא קרי! בקורא להגיה".
...וזה לשון הרמב"ם בפ"ב (מהלכות ק"ש ה"א): "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" – לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה – יצא; והוא שכיון לבו בפסוק ראשון". עכ"ל.
...ובה"ג פסק דמצוות צריכות כוונה. כלומר שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה; וזה שכתב עוד: "וצריך שיכוון לצאת".
ומ"ש: "וכן כתב א"א ז"ל". בפ"ג דר"ה (סי' יא) פסק דהלכה כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה
ובסימן תקפ"ט יתבאר בסייעתא דשמיא דברי הפוסקים כהרא"ש ודברי החולקים עליו".
וז"ל ספר "הלכות גדולות" (סימן א הלכות ברכות פרק שביעי):
"הילכך בתרי דכריכין ריפתא – מצוה לאיפלוגי וברוכי חד חד לחודיה.
והני מילי דגמירי תרוייהו סדר ברכות כהלכה;
אבל חד גמיר ודייק, וחד לא גמיר – מברך ההוא דגמיר ודייק, ואידך מכוון דעתיה ושמע ונפיק ידי חובתיה; דאמר אביי: נקיטינן: שניים שאכלו – מצוה לחלק.
תניא נמי הכי: "שניים שאכלו – מצוה לחלק. במה דברים אמורים: בששניהם סופרים. אבל היה אחד סופר ואחד בור – מברך סופר ובור יוצא".
[פסק] ומיתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דהוא לא קא מברך, דלכוון סופר דעתיה לאפוקי נפשיה ולאפוקי לבור; דתניא (ר"ה כח ע"ב): "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ואפילו למאן דאמר: "מצוות אין צריכות כוונה"; נהי דאין צריכות כוונה לצאת – לשמוע צריכות; דקתני גבי קריאת שמע (ברכות יג ע"א): "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיון לבו – יצא; אם לאו – לא יצא"; ומותבינן תיובתא למאן דאמר: "מצוות אין צריכות כוונה", דהכא קא מצריך ליה כוונה; ואמר: "מאי: "אם כיון לבו"? לקרות; לקרות?! הא קא קרי! בקורא להגיה".
ומכאן לכאורה משמע שלא הכריע בה"ג הלכה כמאן, אלא הביא דעת שתי השיטות.
וז"ל בה"ג בהלכות ראש השנה:
"אמר ליה רבי זירא לשמעיה: "אִיכַוֵן ותקע לי"; אלמא קסבר: בעינן דעת משמיע".
וכאן נראה דהכריע שבתקיעת שופר צריך התוקע לכוון להוציא השומעים.

ב) וז"ל הטור (אורח חיים סימן תקפ"ט):
"וצריך שיכוון התוקע להוציא השומע; שאם תקע ולא כיוון להוציא – לא יצא; דאמר ר' זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי" – פירוש: התכוון להוציאני; אלמא: בעי דעת שומע שיכוון לצאת, ודעת משמיע שיכוון על זה להוציאו; ולית הלכתא כרבא, דאמר: "התוקע לשיר – פירוש: לשורר; ולא נתכוין לתקיעת מצוה – יצא"; דקיי"ל: מצוות צריכות כוונה.
וכ"כ ב"הלכות גדולות".
הלכך: המתעסק, שאינו מכוון לתקיעת מצוה, אלא מלמד לאחרים לתקוע – לא יצא; והשומע ממנו – לא יצא.
והני מילי דבעי שיכוון בפרט להוציא זה השומע ביחיד התוקע.
אבל ש"צ התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא
והרי"ץ גיאת פסק כרבא, דמצוות אין צריכות כוונה, ותוקע לשיר יצא; ומתעסק היינו טעמא דלא יצא, שלא נתכוון לשמוע אלא לתקיעה בעלמא.
וכן פסק רבינו חננאל.
ורב שרירא שדר ממתיבתא, דהלכתא כרבא; ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה: "איכוין ותקע לי" – אמרינן: לא לעביד לכתחילה, אלא יכוון במצוה; ואם לא נתכוון – יצא.
וא"א הרא"ש ז"ל פסק דמצוות צריכות כוונה".

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#2 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:46 pm

ג) וז"ל הלכות רי"ץ גיאת (הלכות ראש השנה):
"היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לביה"כ, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא; אף על פי שזה שמע וזה שמע – זה כיוון לבו וזה לא כיון לבו.
זה שלא כיוון לבו לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב שנאמר (תהלים י'): "תכין לבם תקשיב אזנך"; ואומר (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי".
ותניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ותניא אחרת: "התוקע – תוקע לפי דרכו; והשומע לעצמו – יצא". אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו.
שלחו לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה בפסח – יצא. ופירשה רב אשי בשכפאוהו פרסיים – פירוש: אנסוהו לאכול מצה, ולא נתכוון כוונה. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. אלמא קסבר: מצוות אין צריכין כוונה.
אמר רב האיי: כך אנו גורסין: "לשיר" – פירוש: שיר של קרבן או שיר של זמר; כמו דאמרי אינשי: בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס: "התוקע לשד". ובין זה ובין זה לטעם אחד נתכוונו; אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים, ומפני מה יתקע להם.
הכי אמר רבה: הא דאמר שמואל: אנסוהו פרסיים בלילי פסחים ואכל מצה באונס ולא מתכוון – יצא; [הא דאמרת]: התוקע לשיר בראש השנה, אף על פי שלא נתכוון לצאת – יצא. אלמא קסבר רבה: מצוות אין צריכות כוונה. שמע מינה דלא שאני לרבה בין שומע למשמיע, דתרוייהו לא צריכו כוונה, לא להוציא ולא לצאת.
מיהו שומע בעי כוונה לשמוע, ומשמיע בעי כוונה לתקוע; ודומה לתוקע לשד, נתכוון לתקוע ולשמוע; דאיהו קא תקע ואיהו קא שמע; וכשומע ומשמיע בעלמא דמי, ולא נתכוון לצאת ולא להוציא – אפילו הכי יצא; כך מתכוון לתקוע בעלמא, ולא נתכוון להוציא; והשומע ממנו נמי, אף על פי שלא נתכוון לצאת – לא יצא .
ואיתותב רבה מ:"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" ופירשה: ד"מאי אם כיוון לבו – לקרות; וכשהיה קורא להגיה, דאינה קריאה מיושרת, וצריך לחזור ולקרות קריאה מכוונת. אבל לצאת – לא בעי כוונה.
ועוד איתותב מ:"היה עובר אחורי בית הכנסת" וכולי; ואוקמה: אם כיוון לבו יצא – לשמוע, ולא לצאת.
ואיתותב נמי מדתניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" וכולי. ואף ההיא אפריקא.
וסליקא ליה שמעתיה דמצוות אין צריכות כוונה, ואין עובר עליהן אלא בזמנם – פירוש: כגון הנוטל חמשת מינים בלולב בתוך החג; אף על פי שלא נתכוון – קא עבר עליו על "בל תוסיף". אבל שלא בזמנו – אינו עובר עליו כלל, בין במתכוון בין שאינו מתכוון.
ורבא נמי סבירא ליה כוותיה, דמצוות אין צריכות כוונה, ובלעבור בזמנו לא בעי כוונה; ופליג עליה בשלא בזמנו. ואם נתכוון שלא בזמנו, כגון המתכוון לישן בשמיני בסוכה – עובר על "בל תוסיף", ד"שבעת ימים" כתיב, והוא מוסיף אחר. אבל אם אינו מתכוון – אינו עובר.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי"; אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה. ואוקמוה מר לר' זירא כר' יוסי, דתניא: "התוקע – תוקע כדרכו; והשומע לעצמו – יצא. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ולענין פסקא: הכי כתב בהלכות (ל"א ע"ג): "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע.
והני מילי: יחיד ליחיד. אבל שליח צבור – לא בעינן לכוונה דעתיה לכל חד וחד; דכיון דנתכוון שומע ולא נתכון שליח צבור – יצא. ומאי שנא שליחא דצבורא? דדעתיה אכולי עלמא".
ורבינו האיי הכי פסק: יש לומר דר' זירא דאמר ליה לשמעיה: "אכוון ותקע לי" – לא פליגא (דרבה) [דרבה ורבא]; כי שניהם סברו דמצוות אין צריכות כוונה; ולא נחלקו אלא בענין לעבור; כי רבה סבר: אינו עובר אלא בזמנו, בין נתכוון בין לא נתכוון; ורבא סבר: עובר עליהם אפילו שלא בזמנם בכוונה; אבל בזמנה – כרבה סובר. ור' זירא לא קאמר הכא בשומע כי צריך כוונה; במשמיע בלבד הוא אומר. ויש לומר שהוא סובר כי אם המשמיע שליח צבור שהוא מתכוין להוציא רבים ידי חובתם; כל השומע ממנו, אף על פי שלא נתכוון למצוה – יצא. וכן המתכוון להשמיע את היחיד ולהוציאו, ושמע היחיד ממנו, ואפילו לא נתכוון השומע למצוה – יצא.
ואם כן דעתיה דר' זירא לא פליג על רבה ורבא; ועבדינן כוותיה במשמיע וכוותיה בשומע.
וכן תנאי דקאי כוותייהו – אמרינן: ר' יוסי במשמיע פליג; אבל השומע – איכא למימר סבירא להוא דאפילו לא נתכוון יצא.
ואי אפילו אמרת דפליג ר' זירא בשומע כדפליג במשמיע – לאו הלכתא כוותיה, אלא כרבה ורבא תרוייהו.
ועוד: האמר שמעתיה כתנאי, וקאי הוא ביחיד, דהא ר' יוסי ורבים פליגי עליה; ודאי (הוא) [אי] מימריה לחוד במשמיע, [ו]דרבה ורבא לחוד בשומע – אמרינן: קא מכרע אמוראה כרבי יוסי, דליכא אמוראה דפליג עליה. אבל אי אמרת דבשומע נמי פליגי כולהו, בין אמוראי בין תנאי – נקטינן כללא דידן דיחיד ורבים הלכה כרבים; ובאמוראי: כל היכא דפליג אביי ורבא – הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם; והכא הא פליגי אביי, דהא קא מותיב ליה רבא.
ואף על פי שהלכה שהעושה מצוה אף על פי שלא נתכוון יצא – יהא אדם רגיל להתכוון למצוות.
נמצא העולה מכל דבריו, כי רבה בשומע הוא לא בעי כוונה, ולא במשמיע. ולא היא! לא שנא היא לרבה בין שומע למשמיע, דתרווייהו לא בעו כוונה לא להוציא ולא לצאת; מיהו האי מיבעי לאיכות ולתקוע בעלמא, והאי מיבעי ליה איכות לשמוע בעלמא; ודומיא דתוקע לשיר, דהוא משמיע ושומע, שהרי נתכוון לתקיעה בעלמא ולשמיעה בעלמא, דהא קא תקע ואיהו קא שמע – אפילו הכי יצא.
ועוד: מקושיא דאקשו עליה דרבה: "בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – קא סבר: קול חמור בעלמא הוא; אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע – היכי משכחת לה? לא בתוקע לשיר? וש"מ: התוקע לשיר, אף על גב דנתכוון לתקוע; כיון שאין מתכוון לשם מצוה – לא יצא. ומתרץ רבה: דההיא "לא נתכוון משמיע" – לאו בתוקע לשיר קיימא, כדאיסתבר לך; אלא דקא מנבח נבוחי, שאין מתכוין לתקיעה כל עיקר, אלא לומר שיר חמור בתוך השופר, ולשקול קול על הנעימות, כאשר יעשה במחול על הזמר; כי ההיא דאמר רב אשי (ברכות נ"ז ע"א): "אנא עייל לאגמא ותלאי טבלא ונבחי ביה נבוחי". זה פירש רב האיי.
ואית דמפרשי: נבוחי בעלמא, ולא תקיעתא ממש.
ומצינו למדין כי רבה סובר: אי נתכוון שומע לשמוע ותוקע לתקוע – יצאו; ואף על פי שלא נתכוונו לשם מצוה. אבל אם נתכוון שומע לשמוע, ולא נתכוון משמיע לתקוע; אי נמי: נתכוון משמיע לתקוע, ולא נתכוון שומע להשמיע – לא יצא עד שיתכוונו שניהם זה לשמוע וזה לתקוע, ואם אין שם כונה לשם מצוה. ואם נתכוון לנבוח ולא לתקוע – אינו מוציא.
ורבא נמי הכי סבירא ליה; דהא לא פליג אלא בלעבור שלא בזמנו; דרבה סבר: אינו עובר כלל; ורבא סבר: אי מתכוון – עובר; ואם אינו מתכוון – אינו עובר. קמו לה רבה ורבא בחדא שיטתא; ות"ק דר' יוסי מסייע להו. ור' זירא פליגי עלייהו, וקאי כר' יוסי דיחיד הוא, והלכה כרבים.
נמצא רבה ורבא ורב אשי סוברין: מצוות אין צריכות כוונה.
ועלתה ההלכה, דמצוות אין צריכות כוונה, בין לצאת בין לעבור בזמנן.
אבל שלא בזמנן; אם נתכוון – עובר; ואם לא נתכוון – אינו עובר.
ותוקע אם נתכון לתקוע, ושומע לשמוע – יצא; ואפילו לא נתכוונו לשם מצוה. ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
ודאי דצריך אדם להתכוון לשם מצוה; ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
וכל הנך מתנייתה דמשמע דצריך אדם כוונה – הא תרצינהו רבא ואוקמוניהי אליביה.
ואם משכחת מתבתא דזוטר מהנך דמצרכי כוונה למצוה – דילמא ר' יוסי היא, דיחיד הוא; אי נמי: משבשתא הוא, דהא לא אותיבו רבנן תיובתא מיניה, ולא אקבעא בגמרא.
ומתניתא ד"המתעסק לא יצא" – משום דהמתעסק לא נתכוון לשמוע אלא לתקוע בעלמא, הילכך לא יצא; דהא לא דמי לתוקע לשיר דמתכוון לשמוע ולתקוע.
תדע דהא תני בתוספתא: "התוקע מתעסק; אם כוון לבו – יצא"; פירוש: אם כוון לבו לשמוע, דהוה ליה מתכוון לתקוע ולשמוע. וכן השומע מן המתעסק נמי, אם כיוון לבו לשמוע התקיעה; ואף על גב ד"השומע" קתני. אלמא שמעינן: לא עדיפא משמיע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא; דאוקימנא: לשמוע. ומקשינן: "והא קא שמע"! ומפרקינן: "סבר: קול חמור בעלמא הוא". אלמא אם נתכון לשמוע – הוא דיצא; הא לא מתכוון לשמוע, אף על גב דממילא קא שמע – לא יצא".

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#3 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:47 pm

ד) וז"ל הגמרא במסכת ראש השנה (דף כח עמוד א-כט ע"א):
"שלחו ליה לאבוה דשמואל: "כפאו ואכל מצה – יצא" – כפאו מאן?
אילימא כפאו שד – והתניא: "עתים חלים עתים שוטה; כשהוא חלים – הרי הוא כפקח לכל דבריו; כשהוא שוטה – הרי הוא כשוטה לכל דבריו"!
אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא.
פשיטא, היינו הך!
מהו דתימא: התם: "אכול מצה" אמר רחמנא, והא אכל; אבל הכא – "זכרון תרועה" כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא – קא משמע לן.
אלמא קסבר רבא: מצוות אין צריכות כוונה.
איתיביה: "היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" (ברכות י"ג ע"א); מאי לאו? כוון לבו לצאת!
לא, לקרות.
לקרות? הא קא קרי!
בקורא להגיה.
תא שמע: "היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא". מאי לאו: "אם כוון לבו" – לצאת!
לא, לשמוע.
לשמוע?! והא שמע!
סבור: חמור בעלמא הוא.
איתיביה: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
בשלמא "נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע" – כסבור: חמור בעלמא הוא; אלא "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" היכי משכחת לה – לאו בתוקע לשיר?
דלמא דקא מנבח נבוחי.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, הישן בשמיני בסוכה – ילקה!
אמר לו: שאני אומר: מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן.
מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: "הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל – אוסיף ברכה אחת משלי, כגון: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם"" – תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר"; והא הכא, כיון דבריך ליה – עברה ליה זמניה, וקתני דעבר!
הכא במאי עסקינן – בדלא סיים.
והתניא: סיים!
סיים ברכה אחת.
והתניא: סיים כל ברכותיו!
שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך – כוליה יומא זמניה הוא.
ומנא תימרא?
דתנן (זבחים פ ע"א): "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת – ינתנו מתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע – ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתן אחת; רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע; רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על: "בל תגרע"! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על: "בל תוסיף". אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" – אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת – עברת על "בל תגרע", ולא עשית מעשה בידך. כשנתת – עברת על "בל תוסיף", ועשית מעשה בידך!". והא הכא, כיון דיהיב ליה מתנה מבכור – עברה ליה לזמניה; וקתני דעבר משום "בל תוסיף"; לאו משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה – כוליה יומא זמניה?
[ממאי]? דלמא קסבר רבי יהושע: מצוות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן.
אנן הכי קאמרינן: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא? לותיב ממתניתין! מתניתין מאי טעמא לא מותיב? כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה כוליה יומא זמניה הוא – ברייתא נמי, כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זמניה!
ורב שמן בר אבא: התם – לא סגי דלא יהיב; הכא: אי בעי – מברך; אי בעי – לא מברך.
רבא אמר: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור – בעי כוונה.
והא מתן דמים לרבי יהושע, דלעבור, ולא בעי כוונה!
אלא אמר רבא: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור: בזמנו – לא בעי כוונה; שלא בזמנו – בעי כוונה.
אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה.
מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
וכי כיוון לבו – מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה!
הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא.
תא שמע: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע"; קתני משמיע דומיא דשומע; מה שומע – שומע לעצמו; אף משמיע – משמיע לעצמו; וקתני: לא יצא!
תנאי היא, דתניא: "שומע – שומע לעצמו; ומשמיע – משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור; אבל ביחיד – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ונראה דבתחילת הסוגיא גורס רב האי: "רבה"; ובהמשך הסוגיא הוא גורס: "רבא" [במילים: "לצאת לא בעי כוונה"]; ומבאר שרבא חולק בנקודה זו על רבה. ומשמע ליה שאביי סובר שמצוות בעו כוונה, ממה שהקשה שהיושן בשמיני בסוכה לוקה.

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#4 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:49 pm

ה) וז"ל רבינו חננאל (מסכת ראש השנה דף כט עמוד א):
"אמר רבי זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי". אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה. והתנן: "היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה" כו'; ודחיה: הכא בש"צ עסקינן, דדעתיה להשמיע לכ"ע.
ת"ש: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" כו'; ופשוטה היא; ואסיקנא: "כתנאי: דתניא: "התוקע – תוקע לפי דרכו; ושומע – שומע לעצמו, ויצא. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בש"צ; אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו".
ולא משמע לכאורה שמכריע לכאן או לכאן.

ו) וז"ל הרא"ש (מסכת ראש השנה פרק ג סימן יא):
"היה עובר אחורי בהכנ"ס, או שהיה ביתו סמוך לבהכנ"ס, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לא כיוון – לא יצא.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה – יצא.
אמר רבה: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא; דמצות אין צריכות כוונה.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי"; אלמא קסבר: משמיע נמי בעי כוונה.
רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה, אלא רק דברי ר' זירא, משום דס"ל דהכי הלכתא. אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה – הלכתא כר' זירא; דפליגי ביה תנאי בפרק "ערבי פסחים" (פסחים דף קיד ע"ב) גבי ירקות: אכלן דמאי, בלא מתכוון – יצא. ובאידך ברייתא תניא: "ר' יוסי אומר: אף על פי שטבל בחזרת – מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת". ודייק התם דלאו משום היכירא דתינוקות קאמר, מדקאמר: "מצוה", אלא דמצוות צריכות כוונה. והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין, דיחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ור' יוסי נימוקו עמו. וכן פסק בה"ג.
וגרסינן נמי בירושלמי: "היה עובר אחורי בהכנ"ס וכו' הדא אמר מצות צריכות כוונה".
ותניא נמי: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע". ואף על גב דשנינהו רב אשי – שינוייא דחיקא נינהו, ופשטא דמתני' וברייתא לא כוותיה.
הלכך אזלינן לחומרא, ובעינן דעת שומע ומשמיע; ואם תקע להוציא את עצמו – אין חבירו השומע התקיעה יוצא, עד שיתכוון לו.
והני מילי יחיד; אבל ש"צ, כיון דדעתיה אכולי עלמא – לא בעינן עד דמתכוין ליה גופיה; כדתנן: "היה עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא".

ז) וז"ל ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תקפט):
"וצריך שיכוון התוקע להוציא השומע וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לב ע"ב) תנן: "המתעסק – לא יצא; והשומע מן המתעסק – לא יצא". ובגמרא (לג ע"ב): "המתעסק – לא יצא; הא תוקע לשיר – יצא; לימא מסייע לרבא, דאמר: "התוקע לשיר – יצא"; דילמא תוקע לשיר – נמי "מתעסק" קרי ליה".
ואמאי דתנן: "השומע מן המתעסק – לא יצא" – דייק: "אבל השומע מן המשמיע לעצמו – מאי? יצא? לימא תיהוי תיובתא דרבי זירא; דאמר ליה רבי זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי"; ומשני: "דילמא איידי דתנא רישא מתעסק – תנא סיפא נמי מתעסק".
ובפרק "ראוהו בית דין" (ראש השנה כח ע"א): "שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה – יצא. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. כלומר: דמצוות אינם צריכות כוונה.
ובתר הכי גרסינן (שם סוף ע"ב): "אמר ליה רבי זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי" – פירוש: תתכוון לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי.
ואוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי, דתניא: "שומע – שומע לעצמו; ומשמיע – משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור; אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. וטעמא: משום דשליח צבור דעתיה אכולי עלמא.
והרי"ף (ר"ה ז ע"ב בדפי הרי"ף) לא הביא דברי רבא אלא דברי רבי זירא.
וכתב הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' יא) דהיינו משום דסבירא ליה דהכי הלכתא; אף על גב דרבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינם צריכות כוונה – הלכתא כרבי זירא; דפליגי ביה תנאי בפרק "ערבי פסחים" (פסחים קיד ע"ב) גבי ירקות; ורבי יוסי סבר מצוות צריכות כוונה. והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין (כ"ט ע"א); ורבי יוסי נימוקו עמו (גיטין סז ע"א).
וכן פסק בעל "הלכות גדולות".
וגרסינן נמי בירושלמי: "היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' הדא אמרה מצות צריכות כוונה".
ותניא נמי (ר"ה כח ע"ב): "נתכוון שומע ולא נתכוין משמיע וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע". ואף על גב דשנינהו רב אשי – שינויי דחוקי נינהו, ופשטא דמתניתין וברייתא דלא כוותיה.
הילכך אזלינן לחומרא, ובעינן דעת שומע ומשמיע; ואם תקע להוציא את עצמו – אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוון לו.
והני מילי: יחיד; אבל שליח צבור, כיון דדעתיה אכולי עלמא – לא בעינן עד שמתכוין ליה גופיה. עכ"ל.
והר"ן (ז ע"ב ד"ה והרב אלפסי) כתב שיש סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא; אדרבא! דלא אמר רבי זירא: "איכוין ותקע לי למצוה"; אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו, אפילו שלא לשם מצוה. ולעולם כוונת מצוה לא בעינן – אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע. ויש שדנין כן מלשון הרי"ף.
והרז"ה (ר"ה ז ע"א ד"ה לפום) הקשה דודאי מדאוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע – משמע דרבי זירא בעי כוונת מצוה כרבי יוסי.
ואף רש"י (ר"ה כ"ט ע"א ד"ה איכוון) פירש כן: "תקע לי, להוציאני ידי חובתי" – משמע דסבירא ליה דרבי זירא פליגא אדרבא.
לפיכך כתב הרמב"ן (מלחמות שם) דרבי זירא סבר מצות צריכות כוונה, כלומר לצאת, וכוותיה נקטינן.
וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שופר (ה"ד) דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת; הא לאו הכי – לא יצא.
אבל דעת הרבה מן הגאונים, דקיימא לן: מצוות אין צריכות כוונה.
וכן דעת הרשב"א ז"ל (חי' ר"ה השלם כח ע"ב, ד"ה אמר ליה ר' זירא).
וכתב רבינו שמואל, דאף על גב דאמרינן: מצוות אין צריכות כוונה – הני מילי בסתם; אבל במתכוון שלא לצאת – אינו יוצא. ע"כ.
ודעת רבינו שמואל כתבו גם כן ה"ר יונה בסוף פרק קמא דברכות (ו ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה ורבינו שמואל) גבי: "פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא".
וכתב עוד שם (ד"ה אמנם) דאפילו מי שסובר דמצוות אין צריכות כוונה – הני מילי בדבר שיש בו מעשה. אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד – ודאי צריך כוונה; שהאמירה היא בלב; וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה – נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה.
וב"אוהל מועד" (הל' ק"ש כ ע"א) כתב: "העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה – לא יצא. וכן כתבו רבותינו הצרפתים והרשב"א ז"ל. והרא"ה אומר שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה – יצא. וחיזק סברא זו בראיות בפירוש פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה. ע"כ.
וכבר כתבתי שה"ר יונה הביא דברי רבינו שמואל, משמע דס"ל כוותיה. וכיון שכן – לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה.
ולענין הלכה: כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצוות צריכות כוונה – הכי נקטינן.
ודע: שאף על פי שהרמב"ם כתב גבי שופר דבעי כוונה – בהלכות חמץ ומצה כתב בפרק ו' (ה"ג) שאם אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו. וכבר כתבתי ישוב דבריו בסימן תע"ה.
ומ"ש רבינו בשם רב שרירא – נראה שטעמו כאותם חכמים שכתב הר"ן (שם ד"ה והרב אלפסי) שהיו סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא; אדרבא, אהא דתנן (ר"ה כז ע"ב): "היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר; אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא" – כתב הר"ן (ר"ה ז ע"א, ד"ה ירושלמי): "ירושלמי: אמר רבי יוסי בר חנינא: לא אמרן אלא בעובר; אבל בעומד – חזקה כיוון".

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#5 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:50 pm

ה) וז"ל רבינו חננאל (מסכת ראש השנה דף כט עמוד א):
"אמר רבי זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי". אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה. והתנן: "היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה" כו'; ודחיה: הכא בש"צ עסקינן, דדעתיה להשמיע לכ"ע.
ת"ש: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" כו'; ופשוטה היא; ואסיקנא: "כתנאי: דתניא: "התוקע – תוקע לפי דרכו; ושומע – שומע לעצמו, ויצא. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בש"צ; אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו".
ולא משמע לכאורה שמכריע לכאן או לכאן.

ו) וז"ל הרא"ש (מסכת ראש השנה פרק ג סימן יא):
"היה עובר אחורי בהכנ"ס, או שהיה ביתו סמוך לבהכנ"ס, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לא כיוון – לא יצא.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה – יצא.
אמר רבה: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא; דמצות אין צריכות כוונה.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי"; אלמא קסבר: משמיע נמי בעי כוונה.
רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה, אלא רק דברי ר' זירא, משום דס"ל דהכי הלכתא. אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה – הלכתא כר' זירא; דפליגי ביה תנאי בפרק "ערבי פסחים" (פסחים דף קיד ע"ב) גבי ירקות: אכלן דמאי, בלא מתכוון – יצא. ובאידך ברייתא תניא: "ר' יוסי אומר: אף על פי שטבל בחזרת – מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת". ודייק התם דלאו משום היכירא דתינוקות קאמר, מדקאמר: "מצוה", אלא דמצוות צריכות כוונה. והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין, דיחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ור' יוסי נימוקו עמו. וכן פסק בה"ג.
וגרסינן נמי בירושלמי: "היה עובר אחורי בהכנ"ס וכו' הדא אמר מצות צריכות כוונה".
ותניא נמי: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע". ואף על גב דשנינהו רב אשי – שינוייא דחיקא נינהו, ופשטא דמתני' וברייתא לא כוותיה.
הלכך אזלינן לחומרא, ובעינן דעת שומע ומשמיע; ואם תקע להוציא את עצמו – אין חבירו השומע התקיעה יוצא, עד שיתכוון לו.
והני מילי יחיד; אבל ש"צ, כיון דדעתיה אכולי עלמא – לא בעינן עד דמתכוין ליה גופיה; כדתנן: "היה עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא".

ז) וז"ל ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תקפט):
"וצריך שיכוון התוקע להוציא השומע וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לב ע"ב) תנן: "המתעסק – לא יצא; והשומע מן המתעסק – לא יצא". ובגמרא (לג ע"ב): "המתעסק – לא יצא; הא תוקע לשיר – יצא; לימא מסייע לרבא, דאמר: "התוקע לשיר – יצא"; דילמא תוקע לשיר – נמי "מתעסק" קרי ליה".
ואמאי דתנן: "השומע מן המתעסק – לא יצא" – דייק: "אבל השומע מן המשמיע לעצמו – מאי? יצא? לימא תיהוי תיובתא דרבי זירא; דאמר ליה רבי זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי"; ומשני: "דילמא איידי דתנא רישא מתעסק – תנא סיפא נמי מתעסק".
ובפרק "ראוהו בית דין" (ראש השנה כח ע"א): "שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה – יצא. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. כלומר: דמצוות אינם צריכות כוונה.
ובתר הכי גרסינן (שם סוף ע"ב): "אמר ליה רבי זירא לשמעיה: "איכוון ותקע לי" – פירוש: תתכוון לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי.
ואוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי, דתניא: "שומע – שומע לעצמו; ומשמיע – משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור; אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. וטעמא: משום דשליח צבור דעתיה אכולי עלמא.
והרי"ף (ר"ה ז ע"ב בדפי הרי"ף) לא הביא דברי רבא אלא דברי רבי זירא.
וכתב הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' יא) דהיינו משום דסבירא ליה דהכי הלכתא; אף על גב דרבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינם צריכות כוונה – הלכתא כרבי זירא; דפליגי ביה תנאי בפרק "ערבי פסחים" (פסחים קיד ע"ב) גבי ירקות; ורבי יוסי סבר מצוות צריכות כוונה. והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין (כ"ט ע"א); ורבי יוסי נימוקו עמו (גיטין סז ע"א).
וכן פסק בעל "הלכות גדולות".
וגרסינן נמי בירושלמי: "היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' הדא אמרה מצות צריכות כוונה".
ותניא נמי (ר"ה כח ע"ב): "נתכוון שומע ולא נתכוין משמיע וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע". ואף על גב דשנינהו רב אשי – שינויי דחוקי נינהו, ופשטא דמתניתין וברייתא דלא כוותיה.
הילכך אזלינן לחומרא, ובעינן דעת שומע ומשמיע; ואם תקע להוציא את עצמו – אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוון לו.
והני מילי: יחיד; אבל שליח צבור, כיון דדעתיה אכולי עלמא – לא בעינן עד שמתכוין ליה גופיה. עכ"ל.
והר"ן (ז ע"ב ד"ה והרב אלפסי) כתב שיש סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא; אדרבא! דלא אמר רבי זירא: "איכוין ותקע לי למצוה"; אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו, אפילו שלא לשם מצוה. ולעולם כוונת מצוה לא בעינן – אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע. ויש שדנין כן מלשון הרי"ף.
והרז"ה (ר"ה ז ע"א ד"ה לפום) הקשה דודאי מדאוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע – משמע דרבי זירא בעי כוונת מצוה כרבי יוסי.
ואף רש"י (ר"ה כ"ט ע"א ד"ה איכוון) פירש כן: "תקע לי, להוציאני ידי חובתי" – משמע דסבירא ליה דרבי זירא פליגא אדרבא.
לפיכך כתב הרמב"ן (מלחמות שם) דרבי זירא סבר מצות צריכות כוונה, כלומר לצאת, וכוותיה נקטינן.
וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שופר (ה"ד) דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת; הא לאו הכי – לא יצא.
אבל דעת הרבה מן הגאונים, דקיימא לן: מצוות אין צריכות כוונה.
וכן דעת הרשב"א ז"ל (חי' ר"ה השלם כח ע"ב, ד"ה אמר ליה ר' זירא).
וכתב רבינו שמואל, דאף על גב דאמרינן: מצוות אין צריכות כוונה – הני מילי בסתם; אבל במתכוון שלא לצאת – אינו יוצא. ע"כ.
ודעת רבינו שמואל כתבו גם כן ה"ר יונה בסוף פרק קמא דברכות (ו ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה ורבינו שמואל) גבי: "פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא".
וכתב עוד שם (ד"ה אמנם) דאפילו מי שסובר דמצוות אין צריכות כוונה – הני מילי בדבר שיש בו מעשה. אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד – ודאי צריך כוונה; שהאמירה היא בלב; וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה – נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה.
וב"אוהל מועד" (הל' ק"ש כ ע"א) כתב: "העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה – לא יצא. וכן כתבו רבותינו הצרפתים והרשב"א ז"ל. והרא"ה אומר שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה – יצא. וחיזק סברא זו בראיות בפירוש פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה. ע"כ.
וכבר כתבתי שה"ר יונה הביא דברי רבינו שמואל, משמע דס"ל כוותיה. וכיון שכן – לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה.
ולענין הלכה: כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצוות צריכות כוונה – הכי נקטינן.
ודע: שאף על פי שהרמב"ם כתב גבי שופר דבעי כוונה – בהלכות חמץ ומצה כתב בפרק ו' (ה"ג) שאם אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו. וכבר כתבתי ישוב דבריו בסימן תע"ה.
ומ"ש רבינו בשם רב שרירא – נראה שטעמו כאותם חכמים שכתב הר"ן (שם ד"ה והרב אלפסי) שהיו סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא; אדרבא, אהא דתנן (ר"ה כז ע"ב): "היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר; אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא" – כתב הר"ן (ר"ה ז ע"א, ד"ה ירושלמי): "ירושלמי: אמר רבי יוסי בר חנינא: לא אמרן אלא בעובר; אבל בעומד – חזקה כיוון".

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#6 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:51 pm

ח) ןז"ל הר"ן על הרי"ף (מסכת ראש השנה דף ז עמוד ב):
"גרסינן בגמרא: "שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה – יצא"; כלומר: שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי הפסח שלא לכוונת מצוה –יוצא ידי חובתו.
וכתב הרא"ה ז"ל, דדווקא כי האי גוונא יצא, שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול הוא ואכל מצה, או כסבור לאכול בשר ואכל מצה – ודאי לא יצא; דאם איתא – למה לי למינקט: "כפאוהו פרסיים"? לנקוט חד מהני גווני. אלא ודאי כדאמרן.
וגרסינן עלה: אמר רבה: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. פשיטא, היינו הך! מהו דתימא: התם – אכול מצה אמר רחמנא, והא אכל; כלומר: דכיון שנהנה באכילתו – לא מיקרי מתעסק; דהא אפילו לענין חטאת אמרינן [בסנהדרין סב ע"ב]: "המתעסק בחלבים ובעריות – חייב; שכבר נהנה" אבל הכא, כלומר בתוקע לשיר – אימא מתעסק בעלמא הוא; קמ"ל.
ואקשי ליה אביי לרבא: אלא מעתה כיון דמצוות אין צריכות כוונה – הישן בשמיני בסוכה ילקה משום "בל תוסיף".
ואסקא רבא לשמעתא הכי: אלא אימא: לצאת – לא בעי כונה לעבור; כלומר: על "בל תוסיף" בזמנו – לא בעי כונה; שלא בזמנו – בעי כוונה. ומשום הכי הישן בשמיני בסוכה לא לקי, דשלא בזמנו הוא. 888
ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דרבי זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכוליה עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באיניש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:
והרב אלפסי ז"ל כתב הא דרבי זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגא דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פירש איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא:
לפיכך כתב הרמב"ן [ז"ל] בספר המלחמות דאין הכי נמי דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא סבירא ליה לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליביה דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי פירכיה דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' מצות אין צריכות כונה ה"מ לצאת א"נ לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבא נמי אף על גב דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא דאתא לאשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרייהו דרבה ודרבא לא מכרעו לדידהו מאי סבירא להו למנקט לחומרא כרבי זירא טפי עדיף דסבירא ליה מצות צריכות כונה לצאת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דסבירא ליה דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אף על גב דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:
אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל [ומ"מ] כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאבעיא לן פ"ק דברכות (דף יב א) היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופרש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשטא ואמאי לא איפשטא נפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא שמע מינה דאע"ג דאין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין ולפי זה כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אף על פי ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"צ עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שירצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#7 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:51 pm

ח) ןז"ל הר"ן על הרי"ף (מסכת ראש השנה דף ז עמוד ב):
"גרסינן בגמרא: "שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה – יצא"; כלומר: שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי הפסח שלא לכוונת מצוה –יוצא ידי חובתו.
וכתב הרא"ה ז"ל, דדווקא כי האי גוונא יצא, שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול הוא ואכל מצה, או כסבור לאכול בשר ואכל מצה – ודאי לא יצא; דאם איתא – למה לי למינקט: "כפאוהו פרסיים"? לנקוט חד מהני גווני. אלא ודאי כדאמרן.
וגרסינן עלה: אמר רבה: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. פשיטא, היינו הך! מהו דתימא: התם – אכול מצה אמר רחמנא, והא אכל; כלומר: דכיון שנהנה באכילתו – לא מיקרי מתעסק; דהא אפילו לענין חטאת אמרינן [בסנהדרין סב ע"ב]: "המתעסק בחלבים ובעריות – חייב; שכבר נהנה" אבל הכא, כלומר בתוקע לשיר – אימא מתעסק בעלמא הוא; קמ"ל.
ואקשי ליה אביי לרבא: אלא מעתה כיון דמצוות אין צריכות כוונה – הישן בשמיני בסוכה ילקה משום "בל תוסיף".
ואסקא רבא לשמעתא הכי: אלא אימא: לצאת – לא בעי כונה לעבור; כלומר: על "בל תוסיף" בזמנו – לא בעי כונה; שלא בזמנו – בעי כוונה. ומשום הכי הישן בשמיני בסוכה לא לקי, דשלא בזמנו הוא.
ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דרבי זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכוליה עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באיניש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:
והרב אלפסי ז"ל כתב הא דרבי זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגא דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פירש איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא:
לפיכך כתב הרמב"ן [ז"ל] בספר המלחמות דאין הכי נמי דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא סבירא ליה לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליביה דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי פירכיה דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' מצות אין צריכות כונה ה"מ לצאת א"נ לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבא נמי אף על גב דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא דאתא לאשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרייהו דרבה ודרבא לא מכרעו לדידהו מאי סבירא להו למנקט לחומרא כרבי זירא טפי עדיף דסבירא ליה מצות צריכות כונה לצאת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דסבירא ליה דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אף על גב דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:
אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל [ומ"מ] כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאבעיא לן פ"ק דברכות (דף יב א) היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופרש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשטא ואמאי לא איפשטא נפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא שמע מינה דאע"ג דאין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין ולפי זה כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אף על פי ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"צ עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שירצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#8 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:52 pm

ט) וז"ל הגמרא במסכת ראש השנה (דף כח עמוד א-כט ע"א):
שלחו ליה לאבוה דשמואל: "כפאו ואכל מצה – יצא" – כפאו מאן?
אילימא כפאו שד – והתניא: "עתים חלים עתים שוטה; כשהוא חלים – הרי הוא כפקח לכל דבריו; כשהוא שוטה – הרי הוא כשוטה לכל דבריו"!
אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא.
פשיטא, היינו הך!
מהו דתימא: התם: "אכול מצה" אמר רחמנא, והא אכל; אבל הכא – "זכרון תרועה" כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא – קא משמע לן.
אלמא קסבר רבא: מצוות אין צריכות כוונה.
איתיביה: "היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" (ברכות י"ג ע"א); מאי לאו? כוון לבו לצאת!
לא, לקרות.
לקרות? הא קא קרי!
בקורא להגיה.
תא שמע: "היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא". מאי לאו: "אם כוון לבו" – לצאת!
לא, לשמוע.
לשמוע?! והא שמע!
סבור: חמור בעלמא הוא.
איתיביה: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
בשלמא "נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע" – כסבור: חמור בעלמא הוא; אלא "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" היכי משכחת לה – לאו בתוקע לשיר?
דלמא דקא מנבח נבוחי.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, הישן בשמיני בסוכה – ילקה!
אמר לו: שאני אומר: מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן.
מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: "הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל – אוסיף ברכה אחת משלי, כגון: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם"" – תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר"; והא הכא, כיון דבריך ליה – עברה ליה זמניה, וקתני דעבר!
הכא במאי עסקינן – בדלא סיים.
והתניא: סיים!
סיים ברכה אחת.
והתניא: סיים כל ברכותיו!
שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך – כוליה יומא זמניה הוא.
ומנא תימרא?
דתנן (זבחים פ ע"א): "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת – ינתנו מתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע – ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתן אחת; רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע; רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על: "בל תגרע"! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על: "בל תוסיף". אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" – אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת – עברת על "בל תגרע", ולא עשית מעשה בידך. כשנתת – עברת על "בל תוסיף", ועשית מעשה בידך!". והא הכא, כיון דיהיב ליה מתנה מבכור – עברה ליה לזמניה; וקתני דעבר משום "בל תוסיף"; לאו משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה – כוליה יומא זמניה?
[ממאי]? דלמא קסבר רבי יהושע: מצוות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן.
אנן הכי קאמרינן: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא? לותיב ממתניתין! מתניתין מאי טעמא לא מותיב? כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה כוליה יומא זמניה הוא – ברייתא נמי, כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זמניה!
ורב שמן בר אבא: התם – לא סגי דלא יהיב; הכא: אי בעי – מברך; אי בעי – לא מברך.
רבא אמר: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור – בעי כוונה.
והא מתן דמים לרבי יהושע, דלעבור, ולא בעי כוונה!
אלא אמר רבא: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור: בזמנו – לא בעי כוונה; שלא בזמנו – בעי כוונה.
אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה.
מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
וכי כיוון לבו – מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה!
הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא.
תא שמע: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע"; קתני משמיע דומיא דשומע; מה שומע – שומע לעצמו; אף משמיע – משמיע לעצמו; וקתני: לא יצא!
תנאי היא, דתניא: "שומע – שומע לעצמו; ומשמיע – משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור; אבל ביחיד – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ומשמע לכאורה דרבי זירא הכריע הלכה כר' יוסי, והוא דלא כרבא. וכן כתב רבינו המחבר.

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#9 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:56 pm

ח) ןז"ל הר"ן על הרי"ף (מסכת ראש השנה דף ז עמוד ב):
"גרסינן בגמרא: "שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה – יצא"; כלומר: שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי הפסח שלא לכוונת מצוה –יוצא ידי חובתו.
וכתב הרא"ה ז"ל, דדווקא כי האי גוונא יצא, שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול הוא ואכל מצה, או כסבור לאכול בשר ואכל מצה – ודאי לא יצא; דאם איתא – למה לי למינקט: "כפאוהו פרסיים"? לנקוט חד מהני גווני. אלא ודאי כדאמרן.
וגרסינן עלה: אמר רבה: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. פשיטא, היינו הך! מהו דתימא: התם – אכול מצה אמר רחמנא, והא אכל; כלומר: דכיון שנהנה באכילתו – לא מיקרי מתעסק; דהא אפילו לענין חטאת אמרינן [בסנהדרין סב ע"ב]: "המתעסק בחלבים ובעריות – חייב; שכבר נהנה" אבל הכא, כלומר בתוקע לשיר – אימא מתעסק בעלמא הוא; קמ"ל.
ואקשי ליה אביי לרבא: אלא מעתה כיון דמצוות אין צריכות כוונה – הישן בשמיני בסוכה ילקה משום "בל תוסיף".
ואסקא רבא לשמעתא הכי: אלא אימא: לצאת – לא בעי כונה לעבור; כלומר: על "בל תוסיף" בזמנו – לא בעי כונה; שלא בזמנו – בעי כוונה. ומשום הכי הישן בשמיני בסוכה לא לקי, דשלא בזמנו הוא. 888
ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דרבי זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכוליה עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באיניש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:
והרב אלפסי ז"ל כתב הא דרבי זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגא דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פירש איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא:
לפיכך כתב הרמב"ן [ז"ל] בספר המלחמות דאין הכי נמי דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא סבירא ליה לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליביה דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי פירכיה דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' מצות אין צריכות כונה ה"מ לצאת א"נ לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבא נמי אף על גב דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא דאתא לאשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרייהו דרבה ודרבא לא מכרעו לדידהו מאי סבירא להו למנקט לחומרא כרבי זירא טפי עדיף דסבירא ליה מצות צריכות כונה לצאת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דסבירא ליה דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אף על גב דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:
אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל [ומ"מ] כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאבעיא לן פ"ק דברכות (דף יב א) היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופרש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשטא ואמאי לא איפשטא נפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא שמע מינה דאע"ג דאין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין ולפי זה כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אף על פי ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"צ עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שירצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#10 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 3:12 pm

ט) וז"ל הגמרא במסכת ראש השנה (דף כח עמוד א-כט ע"א):
שלחו ליה לאבוה דשמואל: "כפאו ואכל מצה – יצא" – כפאו מאן?
אילימא כפאו שד – והתניא: "עתים חלים עתים שוטה; כשהוא חלים – הרי הוא כפקח לכל דבריו; כשהוא שוטה – הרי הוא כשוטה לכל דבריו"!
אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא.
פשיטא, היינו הך!
מהו דתימא: התם: "אכול מצה" אמר רחמנא, והא אכל; אבל הכא – "זכרון תרועה" כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא – קא משמע לן.
אלמא קסבר רבא: מצוות אין צריכות כוונה.
איתיביה: "היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" (ברכות י"ג ע"א); מאי לאו? כוון לבו לצאת!
לא, לקרות.
לקרות? הא קא קרי!
בקורא להגיה.
תא שמע: "היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא". מאי לאו: "אם כוון לבו" – לצאת!
לא, לשמוע.
לשמוע?! והא שמע!
סבור: חמור בעלמא הוא.
איתיביה: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
בשלמא "נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע" – כסבור: חמור בעלמא הוא; אלא "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" היכי משכחת לה – לאו בתוקע לשיר?
דלמא דקא מנבח נבוחי.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, הישן בשמיני בסוכה – ילקה!
אמר לו: שאני אומר: מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן.
מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: "הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל – אוסיף ברכה אחת משלי, כגון: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם"" – תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר"; והא הכא, כיון דבריך ליה – עברה ליה זמניה, וקתני דעבר!
הכא במאי עסקינן – בדלא סיים.
והתניא: סיים!
סיים ברכה אחת.
והתניא: סיים כל ברכותיו!
שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך – כוליה יומא זמניה הוא.
ומנא תימרא?
דתנן (זבחים פ ע"א): "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת – ינתנו מתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע – ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתן אחת; רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע; רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על: "בל תגרע"! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על: "בל תוסיף". אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" – אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת – עברת על "בל תגרע", ולא עשית מעשה בידך. כשנתת – עברת על "בל תוסיף", ועשית מעשה בידך!". והא הכא, כיון דיהיב ליה מתנה מבכור – עברה ליה לזמניה; וקתני דעבר משום "בל תוסיף"; לאו משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה – כוליה יומא זמניה?
[ממאי]? דלמא קסבר רבי יהושע: מצוות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן.
אנן הכי קאמרינן: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא? לותיב ממתניתין! מתניתין מאי טעמא לא מותיב? כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה כוליה יומא זמניה הוא – ברייתא נמי, כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זמניה!
ורב שמן בר אבא: התם – לא סגי דלא יהיב; הכא: אי בעי – מברך; אי בעי – לא מברך.
רבא אמר: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור – בעי כוונה.
והא מתן דמים לרבי יהושע, דלעבור, ולא בעי כוונה!
אלא אמר רבא: לצאת – לא בעי כוונה; לעבור: בזמנו – לא בעי כוונה; שלא בזמנו – בעי כוונה.
אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה.
מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
וכי כיוון לבו – מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה!
הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא.
תא שמע: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע"; קתני משמיע דומיא דשומע; מה שומע – שומע לעצמו; אף משמיע – משמיע לעצמו; וקתני: לא יצא!
תנאי היא, דתניא: "שומע – שומע לעצמו; ומשמיע – משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור; אבל ביחיד – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ומשמע לכאורה דרבי זירא הכריע הלכה כר' יוסי, והוא דלא כרבא. וכן כתב רבינו המחבר.

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין אי מצוות צריכות כוונה

#11 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 3:13 pm

י) וז"ל המשנה במסכת ראש השנה (דף לב עמוד ב):
והמתעסק – לא יצא; והשומע מן המתעסק – לא יצא.
וז"ל הגמרא במסכת ראש השנה (דף לג עמוד ב):
והמתעסק לא יצא. הא תוקע לשיר – יצא! לימא מסייע ליה לרבא; דאמר רבא: "התוקע לשיר – יצא".
דילמא תוקע לשיר – נמי מתעסק קרי ליה.
והשומע מן המתעסק לא יצא. אבל השומע מן המשמיע לעצמו – מאי? יצא? לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא; דאמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי!
דילמא איידי דתנא רישא: "מתעסק" – תנא סיפא נמי: "מתעסק".
וגם כאן משמע לכאורה שהגמרא מכריעה כר' זירא ולא כרבא.
וז"ל המשנה והגמרא במסכת פסחים (דף קיד עמוד א-ע"ב):
משנה:
הביאו לפניו – מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת.
גמרא:
אמר ריש לקיש: זאת אומרת: מצוות צריכות כוונה; כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה – ב"בורא פרי האדמה" הוא דאכיל ליה; ודילמא לא איכוון למרור – הלכך בעי למהדר לאטבולי לשם מרור; דאי סלקא דעתך: מצוה לא בעיא כוונה – למה לך תרי טיבולי? והא טביל ליה חדא זימנא!
ממאי?! דילמא לעולם מצוות אין צריכות כוונה; ודקאמרת: תרי טיבולי למה לי? כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות.
וכי תימא: אם כן – לישמעינן שאר ירקות; אי אשמעינן שאר ירקות – הוה אמינא: היכא דאיכא שאר ירקות – הוא דבעינן תרי טיבולי; אבל חזרת לחודא – לא בעי תרי טיבולי; קמשמע לן: דאפילו חזרת בעינן תרי טיבולי, כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות.
ועוד תניא: אכלן דמאי – יצא; אכלן בלא מתכוון – יצא; אכלן לחצאין – יצא; ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס.
תנאי היא; דתניא: רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת – מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין.
ואכתי: ממאי? דילמא קסבר רבי יוסי: מצוות אין צריכות כוונה; והאי דבעינן תרי טיבולי – כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות.
אם כן – מאי: "מצוה"?
וכאן מביאה הגמרא שתי דעות, ולא מכריעה ביניהן.
וז"ל המשנה והגמרא במסכת עירובין (דף צה עמוד א-צ"ו ע"א):
משנה:
המוצא תפילין – מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר: שניים שניים.
גמרא:
רבן גמליאל אומר שניים שניים. מאי קסבר? אי קסבר: שבת זמן תפילין הוא – זוג אחד אין, טפי לא. ואי קסבר: שבת לאו זמן תפילין הוא, ומשום הצלה דרך מלבוש שרו ליה רבנן – אפילו טפי נמי!
לעולם קסבר: שבת לאו זמן תפילין הוא; וכי שרו רבנן לענין הצלה – דרך מלבוש במקום תפילין.
...והכא בשבת זמן תפילין קמיפלגי; דתנא קמא סבר: שבת זמן תפילין הוא; ורבן גמליאל סבר: שבת לאו זמן תפילין הוא.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא: שבת זמן תפילין הוא; והכא במצוות צריכות כוונה קמיפלגי. תנא קמא סבר: לצאת – בעי כוונה; ורבן גמליאל סבר: לא בעי כוונה.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא: לצאת – לא בעי כוונה; והכא: לעבור משום: "בל תוסיף" קמיפלגי; דתנא קמא סבר: לעבור משום: "בל תוסיף" – לא בעי כוונה; ורבן גמליאל סבר: לעבור משום "בל תוסיף" – בעי כוונה.
וכאן משמע דמסקנת הסוגיא היא שמצוות אינן צריכות כוונה.
ויל"ע אי אפשר לחלק בין תקיעת שופר לשאר מצוות; דשאר מצוות הוא עושה בפועל, כגון אכילת מצה ומרור, הנחת תפילין, קריאת שמע, וכדומה. אבל תקיעת שופר היא קול בעלמא, ואי אינו מכוון לקיים המצוה אינה נעשית מאליה, וכן אם אינו מכוון לשמוע. ולכן יש לחלק בין מצוה זו לשאר מצוות. וצ"ע.

שלח תגובה