בס"ד,
סיפורים שאספתי מאוצרותיהם של אחרים.
מתחרד שגילה את האור האמיתי
הייתי נער בן 14-15 למדתי בחורב ירושלים, אהבתי לאכול, ספורט ועוד דברים אסורים...
פעם אחת, מישהו הציע לעשות ביקור "מעניין" בישיבה חרדית לשבת אחת - נסעתי לקרית מלאכי למי שמכיר. לא יודע מה קרה לי שם אבל בשבת אחת נהפך לבי בקרבי, התרגשתי מאד, בכיתי ממה שראיתי, כזה פרומקייט ורצינות, ויכוחים סוערים בלימוד.
לא היה לי אף פעם איזשהו קשר רגשי למצוות. מאותו שבת חשקה נפשי מאד מאד מאד ללכת לישיבה לישב באוהלה של תורה. אל תחשבו שהיה לי לא טוב, הבית היה עמיד ב"ה, הורים חמים וטובים. הזנחתי את כל לימודי החול, ספורט, בני עקיבא ושאר מרעין בישין. למדתי ולמדתי אך עדיין הייתה חשקה נפשי מאד ללכת ללמוד יומם ולילה בישיבה בק"מ.
לא ברור איך קורה כזה דבר לנער ריק מתוכן שביום אחד בהיר הלב האבן נעשה חם ובוער לכל דבר שבקדושה. התפילות (שמ"ע) היו עורכות מעל חצי שעה, לא בנערווין ולחץ, רק בתשוקה לבורא עולם ושאזכה לקיים את האחת שאלתי והרצון לקרבת ה'באופן כללי.
אבל מה עושים עם ההורים שלא רצו לשמוע, הם דתיים, שומרי תו"מ ברמה שלהם, וודאי שלא הייתה להם התנגדות ללימוד תורה באופן כללי אך פרנסה מה תהיה עליה, בגרויות וכדו'. אבי שיחי' מהנדס בכיר ואמי מורה לאנגלית באוניברסיטאות. היה לי קשה שאני שורף את הזמן היקר כי ס"ס לא יכלתי לגמרי להשמט משיעורי החול על אף שעשיתי את זה הרבה מאד. גם לי הציעו ללכת לתיכון חזק יותר או ישי"ק "משלנו" ואף הלכתי לראות ולהתרשם אך זה לא מה שראיתי בישיבה בקרית מלאכי.
אבל אם ההורים לא מסכימים, בגיל כזה העסק די תקוע. ונזכרתי! הרי יש בורא עולם!
" 9 חודשי עיבור"
התחננתי בדמעות שליש כפשוטו ממש, הדמעות החמות היו נוטפות באומרי כי אבי ואמי עזבוני (רוחנית) וד' יאספני וכו' אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש וכו' שבתי בבית ד' וכו'.
קשה לתאר, נער בן 14.5 מבקש מעומקא דליבא שרק יזכה לשבת באוהלה של תורה. הייתי אומר לד' "אינני מבקש ממך לא כסף ולא זהב רק את הזכות לשבת ללמוד בישיבה יומם ולילה". אבי היה גבאי בביהכ"נ והמפתח היה זמין. הרבה פעמים בערך ב 12בלילה הייתי יוצא בשקט לבית כנסת לבקש ולהתחנן על נפשי בדמעות זורמות כפשוטו. וכשסיימתי את התהילים הייתי לי הרגשה עמוקה מאד, ד' איתי, הוא שמע טוב טוב.
החודשים עברו ועדיין לא נושעתי, ירדתי במשקל אולי 10 קילו מצער שלא מתמלאת תשוקתי, עד שלא הייתה ברירה, אמי פגשה את המנהל דאז והוא אמר לה הבן שלך רוצה ישיבה, הוא כנראה יהיה או בישיבה או בבית החולים, הוא בצער גדול.
זה עדיין לא עזר ולא הסכימו. הגיע אלול הייתי באיזה בית כנסת חרדי ברמות ביקשתי להגיד סליחות, נגשתי ליהודי אחד ושאלתי איפה יש פה סליחות. הוא הסתכל עלי ואמר לי אתה לומד בתלמוד תורה ? (השאלה נחתה לא יודע מאיפה. אבל לשאול כזו שאלה לנער בן 14 עם כיפה סרוגה ועם חולצה כפי שנוהגים ללבוש ונעלי ספורט הוא מוזר ביותר).
אמרתי לו אולי כבודו מתכון שאני רוצה ללמוד בכזה מקום, והוא השיב כן לזה הכונה. תבוא אלי לישיבה יש לי איתך דיבור, אני ראש ישיבה בקרבת מקום. אכן נגשתי למשרד והוא התחיל להגיד שהוא ראה בי משהו שקשור לת"ת.... לא יודע איך לקרוא לזה 20 שנה אחרי אבל זה "מופת".
אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה ולא הולך, הוא הציע את קרית מלאכי והשבתי לו "נו, לשם אני מנסה כבר 9 חודשים". מיד הגיב "פשוט תגיד להורים שהחלטתי ללכת לישיבה וזהו".
היה נשמע הזוי שכאילו זה יפתור את כל הבעיות עם ההורים, וכאילו שלא ראו את זה עלי חודשים ע"ג חודשים שאני בכיוון הזה בעקשנות. אבל הייתי תמים ואם ככה אומר רב אז ככה אעשה.
הגעתי הביתה ואמרתי שהחלטתי ללכת לישיבה ואבי עשה עם הראש תנועה של "לא" - 4 ימים אח"כ באופן פלאי הסכימו שאלך ללמוד שמה! אני קורה לזה 9 חודשי עיבור. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו הבא להטהר מסייעין אותו ועי' שם מהרש"א.
קשה לתאר את ההרגשה שהיתה שעמדתי בפתח הישיבה אך הפעם לא כמבקר אלא תלמיד קבוע. הרגשתי כמו אסיר שיצא מבית האסורים אחרי 25 שנה שביציאה אומר בלב "הנה ברגעים אלו אני מתחיל לחיות חיים חדשים". אמרתי לעצמי אני חייב להגיד הלל (אך גם אז ידעתי שלא אומרים בלי שרב יורה שמותר לברך(.
זה לא נגמר ככה, כי מה שהיה איתי היה עם אחי בגיל 12, ואף הוא למד בחורב בבי"ס בקטמון כמדו', אך כיון שכבר היה מי שסלל כזה מסלול בבית, לקח לו רק 5 חודשים, ובגיל 13 עבר ליש"ק של הרב מנדלסון בגבעת שאול ומשם אחרי כמה שנים לארחות תורה.
אמנם צריכים לדעת שבגיל צעיר צריכים ליווי וייעוץ על כל צעד וצעד. אני ממליץ על הרב עמית, יש לו חכמה ונסיון בכל הקשור לנ"ל. אך בעיקר להתפלל לד' והישועה מובטחת.
עי' באגרות החזו"א ח"ג ס"ב "כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל וכו'".
ופה אעצור לשעה חדא, ואודה לד' מאד על עוד פרט שהחזיקני בל אשבר ממסע קשה זה, והוא שהזמין לי ד' בהשגחה ברורה ללא ספק, שבהיותי בר מצוה הביאו לי למתנה ספר תהילים, ובסופו הודפס קונטרס של בעל השומר אמונים הנקרא מאמר השגחה פרטית. ואומר בשפה ברורה: שלולי קריאה בספר זה לא הייתי מגיע עד הלום, פשוט ללא ספק. הקונטרס מבאר את כל הענין של השגחה פרטית איך שהכל נעשה בתכנון מדויק מב"ד של מעלה, ואיך שכל פרט ופרט עד הפרטים הקטנים ביותר מושגחים, וכתב על לבנים שבבנין, שכל לבינה נקבע איזה מוץ יהיה בלבינה זו ואיזו בלבינה זו. והענין שכל צער ואי הצלחה של אדם מדוד ושקול מאיתו יתברך. ושאין בכח חבירו כלל וכלל להכאיב למנוע ממנו דבר טוב, וכולם אינם אלא ידה אריכתא של הרבש"ע. כל אויבי ישראל המציקים אינם אלא שלוחה דרחמנא. ואם כך נעשה לך אזי כך הוא הטוב אמיתי לך. ועוד ועוד בלשון פשוטה שגם אז בתור בחור ריק מלימוד יכל להבין.
וזה החזיקני שבעצם אין אדם בעולם שאני נחסם על ידו, אלא כך הוא רצון הבורא שלא אוכל עתה להיות בישיבה. וזכורני היטב משפט שאמר לו אחד הבחורים בישיבה הנ"ל, שבעצם יש זמן שמשמיא מעכבים אותך לבוא לישיבה ויבוא היום שינתקו ממך כל המעכבים לבוא. מילים אלו ועם אמונה החזקה שקבלתי מהספר הנ"ל חזקוני מעל הכל ועד שאכן ניתקו מעלי כל חבלי המעכבים.
---------
בקיצור נמרץ אכתוב ההרגשה שקוננה בי בהגיעי לשערי הישיבה. היה זה סוף לתשע חודשי חוסר אונים וציפיה ודכדוכה של נפש. תארו לעצמכם אדם שהיה בבית כלא כמה שנים טובות והתגעגע לאשתו ובניו, מהי הרגשתו ביום יציאתו לדרור, ובפרט אם לא היה יום ידוע שהיה אמור לצאת, אלא לפתע פתאום אמרו לו שלא ישאר כאן לכל החיים, כן היה הרגשתי אז. יצאתי מאפילה לאורה, הגעתי לארמון המלוכה, ליום זה צפיתי ליום זה קיויתי, פה אוכל לעשות שטייגען להתרומם להתעלות. הנני זוכר היטב המחשבה שעברה בראשי, "אם היה אפשר הייתי אומר עכשיו הלל הגדול". בתפילות של אותם זמנים לא הייתי מפסיק לשבח ולהודות לבוראי על הטובה העצומה הזו, שנתן לי ג"כ להיות מיושבי ביה"מ, שמח בשמחת התורה, פרוש מהבלי הזמן ומרוץ החיים.
הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל
בבני ברק נפטר הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל והוא בשנות השבעים לחייו
היה אברך בכולל חזון איש במשך עשרות שנים מנישואיו ועד פטירתו
לדברי מכריו היה אברך שיושב בכולל כל ימי חייו, ואין לו כלום בעולמו חוץ מהתורה
היה דבוק מאוד בגר"ש אויערבאך זצ"ל
בדידי הוה עובדא שעשיתי אסיפה לצורך מגבית מסויימת. והנואם המרכזי היה אדם מראשי מפלגה שר' יצחק התנגד אליה מאד, ועליו במיוחד היתה לו בקורת חריפה. וידעתי שמאד הכעסתיו בהבאת אותו אדם. מלבד שאר מעשים ודעות שלי שהיו לצנינים בעיניו.
וכל עניין המגבית היה לאנשים שאינם ממפלגתו.
ובאותה תקופה טרח ובא לביתי (המרוחק ממנו) כמעט מידי יום עם עוד סכום כסף, וס"ה הביא יותר מעשרת אלפים ש"ח!
ואצ"ל שלא אמר לי אפילו רמז של בקורת.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו, ואולי ירחיבו בכל שהוא את מוחם של צרי הדעת.
אוסיף כאן כמה מילים על האיש הנלבב הלזה.
מלבד תפילותיו המיוחדות, היתה לו אכפתיות מכל יהודי. זכורני לפני כעשרים שנה התפללתי מנחה בשטיבלאך בית הלל והיה שם חתן בשבע ברכות.
ור' יצחק אמר אחרי התפילה בערך בנוסח הזה (עם כל החיות שלו) שיש כאן חתן זה מדבק. כי הוא מביא איתו שמחה עצומה לכל מקום שהוא הולך.
אז אנחנו מרגישים צורך לרקוד, ואנחנו מבקשים שתצטרף אלינו, והדביק את כל המניין במצב רוח עליז ורקדו עם החתן שנהנה טובא מהיחס.
וכן ראיתי פעם באחד מבתי המדרשות אברך צעיר שנקלע לשם וקיבל גערה קולנית מגבאי קשה יום, ונפלו פניו.
ר' יצחק נכח שם באותה שעה, ומיד ניגש אל האברך הנפגע ולקחו הצידה וניחמו והרגיעו במשך דקות ארוכות שזו תופעה רגילה כאן, ולא עשית שום דבר רע.
ואף אחד גם לא חושב כך, כי רגילים מאד בגערותיו של הגבאי, ולא נגרע מאומה מכבודך אצל אף רואה וכו' וכו'.
בדידי הוה עובדה- שאני הקטן נולדתי 70 דקות אחרי שקיע"ח של ליל שבת (בחורף), ושאל אאמו"ר זצ"ל למורו ורבו מרן הג"ר קאטלר זצוק"ל מתי לעשות את הברית.
ובתחילה אמר הגרא"ק שהוא צריך ג' ימים כדי להתיישב בדבר, (ושמעתי אח"כ מהג"ר ליב רוטקין זצ"ל - שהיה מתלמידיו הותיקים של מרן הגרא"ק זצ"ל עוד מימי הישיבה בקלצק - ואח"כ גם בישיבת ליקווד בארה"ב שזאת היתה הפעם היחידה שהוא זוכר מכל ימיו אצל הגרא"ק שכשנשאל מרן הגרא"ק שאלה בהלכה שלא פסק את ההלכה מיד, אלא ביקש 3 ימים להתיישב בדבר) - ואחר 3 ימים אמר שיש לו תשובה, אבל לפני שהוא פוסק הוא רוצה לשמוע דעת התלמידי חכמים שבישיבתו מה יש להם לומר בענין.
סיפר אאמו"ר זצ"ל שא' מתלמידי הישיבה ניגש להגרא"ק זצ"ל ואמר לו שלכאורה מדברי המשנה ברורה מוכח שדעתו כשיטת רבנו תם.
השיב לו מרן הגרא"ק "אני לא מבין אותך - הרי אמרתי שאני צריך 3 ימים להתיישב בדבר, והרי מהו הדבר הראשון שאדם עושה כשיש לו שאלה בהלכה? - הוא פותח משנה ברורה לראות אם הוא אומר משהו על זה.
וא"כ ממ"נ - אם גם אני עשיתי כך, וראיתי את דברי המשנ"ב בענין - א"כ מה באת לחדש לי? ואם אתה חושב אולי לא הסתכלתי לראות את דברי המשנ"ב בזה א"כ אני סתם שוטה, ולמה באת לדבר אתי בלימוד בכלל?
סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
כעס על חבוש פראק
בדידי הוה עובדה שבחול המועד שנה שעברה התפללתי ב9:30, וניגש לעמוד פראקר חשוב בעיני עצמו עם זקן ארוך, ותפילתו נמרחה ונמשכה זמן רב מאד, והרבה מאד מהקהל התחיל לקטר, מאחר שבשעה זו הציבור מעדיף תפילה יותר זריזה ולא לסיים כמעט ב12. אך מה לעשות וההוא יותר מידי 'חשוב' בשביל תפילה איטית.
ומיני אז הסקתי שצריך תקן פראק,
שכל הרוצה ללבוש פראק צריך
א. להתפלל לא יאוחר מ7:30
ב. לדעת מינימום של מסכתות בעיון ובקיאות בע"פ
ג. לדעת מינימום הלכות
ד. ללמוד לפחות 12 שעות ביום
ואז כבר לא יהיה ניתן לספק את הכבוד בפראק, והרוצה פראק [כבוד] יצטרך ללמוד קצת ולקום בזמן וכדו'.
ואמנם מוכרי הפראקים יפגעו מכירותם, אך נראה שתקנה כזו תועיל רבות.
כמעט מת, חזר הדופק בנס
בדידי הוה עובדא, שעברתי התקף לב, ונפלתי על פני, וכשבאו חברי הצלה מצאוני ללא דופק וללא נשימה, וניסו 3 פעמים להחזיר את הדופק במכות חשמל, ולא היה שום שינוי, וכמעט שהתייאשו, עד שאמר א' מהחברים "אני רוצה לנסות עוד פעם א'" (בניגוד ל"נוהל" הרגיל, שמפסיקים אחרי 3 נסיונות אם לא רואים שום התקדמות), ובמכה הרביעית חזרו הדופק והנשימה.
וכי זה נקרא שאשתי נהיית אלמנה ר"ל באותו זמן? ואם היה כהן נכנס לאוהל אתי באותו זמן היה עובר איסור??
על פי הלכה, רק מת ממש זה מיתה.
כבוד הזולת אצל הגאון הגרד"י מן זצ"ל
פעם ראש הישיבה ירד לאוצר בספרים והתכופף לארון להוציא איזה כרך מהארון, בגלל שהיה בלי כובע וחליפה אחד מהבחורים שראה אותו מאחור טעה לחשוב שהוא בחור, ונתן לו איזו טפיחה מאחור כדרכם של צעירים
רה"י שהבין מיד מה קרה, לא הסתובב ואמר לו: 'לא ראיתי אותך אתה עוד יכול לברוח לפני שאראה מי אתה'.
עבודה עם חילונים
אנקדוטה שאירעה עם אחותי שנוגעת לעניין.
היא ניסתה להתקבל לעבודה בחברה גדולה ורצינית, כאשר העבודה הינה במשרד ולא בבית.
בסוף הריאיון היא נשאלה - ע"י בוס שמודע להבדלים בין חרדים לחילונים, אך חילוני גמור - מהם הדרישות שלה בתור חרדית. היא ביקשה חדר סגור, שלא תצטרך לדבר עם גברים, וגם לא עם עובדות חילוניות נוספות. (זה מה ששמעתי ממנה, למיטב הבנתי לא מדובר על חדר סגור ממש, אלא על פינה צדדית מתוחמת בצורה רצינית.)
שאל הבוס: מה זאת אומרת, לא תרצי לאחר החתונה שאשאל אותך, איך עם בעלך, וכו' אמרה לו אחותי - ממש לא.
חזר ושאל הבוס, למה לא, איזה דבר רע יש בזה?
השיבה לו אחותי, הסברים אני יכולה לתת הרבה, וכנראה שלא תבין אפילו אחד מהם, אז אומר רק זאת: זה מה שהרבנים שלנו מורים לנו לבקש.
בו במקום הודיע לה הבוס - שהתרשם מאד מהתשובה הזאת - שהוא נענה לדרישה, והיא מתקבלת לעבודה!
מדוע הוא נגמל מעישון?
לפני יותר מעשור הכרתי בחור ישיבה, שהיה ידוע כאחד בטלן שמחסל קרוב לשתי חפיסות סיגריות ביום! (איך הוא מימן את זה? הוא עבד בסוף שבוע והסיגריות אז היו במחיר מוזל).
ולפתע ביום בהיר כלשון הקלישאה, הוא הפסיק לגמרי! בלי סדנאות, בלי ליטול תחליפי ניקוטין, פשוט הפסיק וזהו.
כל מי שהכיר את הבחור, פשוט נפעם מכח הרצון שלו.
לכולם הוא סיפר שהחליט להפסיק בגלל שזה הורס בשידוכים, ומחסל לו את הכסף וכל מיני תירוצים, שמשום מה אותי הם לא שכנעו, הרגשתי שיש כאן סיבה נוספת שהוא מכסה עליה.
עד לפני כמה שנים שפגשתי אותו, ושאלתי אותו 'אולי תגלה לי מה באמת עמד מאחורי הפסקת העישון? איך עשית את זה?! אני מכיר המון מעשנים, שניסו פעמים רבות, וחזרו לסורם, גם לאחר שישבו בסדנאות וכו', אז איך אתה הצלחת'?
והוא השיב לי תשובה מדהימה!
כעת אני יכול לגלות לך את האמת, שאין סיבה בעולם שבגללה הייתי מפסיק לעשן, אם לא שהגעתי למצב שעישנתי בשבת קודש בגלל שהייתי מכור כל כך, ובעבורי זה היה קו אדום שלא שייך להשלים איתו, ומאז גמלה בלבי ההחלטה (אני לא זוכר בדיוק כמה שבועות הוא עישן בשבת) להפסיק בבת אחת לעשן!
.
שמירת שבת קודש
מעשה שהיה לפני שנים רבות בישיבה חסידית חשובה
בחורים מצאו בארנק שנפל מכיסו של אחד הבחורים החשובים כרטיסים עם דברים נוראים ומחרידים
הבחורים הזדעזעו והביאו למשגיח (אחד מגדולי המבינים בחינוך בדורינו) שהזהיר אותם לבל יהינו לספר לאיש בעולם את מה שראו
והמשגיח למרבה הפלא לא עשה כלום, ולא דיבר עם הבחור מילה בנושא אפילו לא ברמז
ואחרי זה הוא הסביר שמאחר והיה מדובר בבחור מאוד חשוב שגם תמיד שמר מאוד על מכובדותו וחשיבותו בקיצור מהמעמד הגבוה
אם יודע לו שיודעים על הנפילה שהיתה לו הוא ישבר לגמרי ולא יוכל לחזור לעצמו ואכן הבחור עלה והתעלה וזכה להיות חתנו של אחד מגדולי הדור
היום הבחור הנ"ל ת"ח גדול ומרביץ תורה, וכבר מחתן ילדים...
ב
ואספר אגב אורחא מעשה נורא ששמעתי מכלי שני (כמדו'), מת"ח גדול אחד שליט"א ששמע מאדם שהיה משולח בארה"ב, ו'נתקע' באיזו עיירה נידחת ליום אחד, ומשום מה הגיע לשם עוד משולח מארה"ק, והיו בבית הכנסת דשם, יהודים אמריקאים מבוגרים וצעירים על כל המשתמע, וכיבדו את השני לשאת דברים, מכיון שראה את קהלו, שח להם מעשה ממרנא הס"ק מראדין זי"ע, וכך סיפר שהי' בחור בראדין שתפסוהו בחילול שב"ק שעישן סיגרי' רח"ל, ונרעשו ואצו להח"ח, , והח"ח היה בשנות שיבתו, אבל ביקש לקראו אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, ובצאתו היה לאדם אחר...
שם לב מייודעינו ליהודי קשיש היושב בסוף ביהכנ"ס ובוכה בכי תמרורים, חשב לעצמו מה יכול לעשות שמו וזכרו של הס"ק ליהודי... אבל בצאת אותו משולח ניגש אליו אותו זקן, ואמר, אכן המעשה אמת אבל בשינוי מעט, אני הוא בעל המעשה, למדתי בראדין והייתי בחור טוב, אלא שיצר תאוות העישון בער בעצמותי ונפלתי ונתפסתי... באותם שנים הח"ח כבר היה בזקנותו המופלגת וכבר תקופה שהיה סגור בביתו ולא דיבר לציבור, (לאחר זמן שב והתחזק ויצא, ונשא דברים) אמרו לו כי יש להשליכני מן הישיבה, ביקש לקראני אליו, אחז את ידי בידו הקדושה, ואמר שלושה מילים -
- שאבע'ס - שאבע'ס - שאבע'ס - !!! -
ושתי דמעות רותחות נשרו מריסי עיניו הטהורות על כף ידי......
ואותם שתי דמעות עדיין צורבות בבשרי כמכוות אש עד היום......
מאותו היום, לא חשתי שום תאוה לעשן בשב"ק....
עברתי את המחנות, הייתי במלחמה, והדמעות צרובות בבשרי
כך נותרתי יהודי שותומ"צ עד הלום......
זה ה'מציאה בהיסח הדעת' של אותו משולח שהבין לפתע אמאי שלחתו ההשגחה עד למקום זנוח זה......
ממה נובע חילול השבת?
מכיר סיפור מכלי ראשון על בחור שהיה מעשן בשבת ובקשו מהגרח"פ לטפל בענין והוא ישב והתווכח אתו בעניני אמונה ופילוסופיה שעות רבות ואף שהיה מדובר בבחור ברמה מאוד נמוכה
והגרח"פ הסביר שהבחור רוצה צומי ואין לו באמת שאלות רק יחס טוב יפתור הבעיה
מאוד מהר הבחור הפסיק עם הכל וכיום הוא אברך כולל מן המנין.
מה חמור ממה
מעשה ששמעתי מת''ח צעיר, אוהב ישראל:
פעם אחת דפק הגבאי בבהכנ''ס היכן שעדיף ע''פ הלכה שלא לדפוק, (כמדומה להזכיר משיב הרוח), מיד אחר התפילה פנה אליו בקול גדול אחד מהמתפללים ושאל 'איך עוברים על משנ''ב בפרהסיה', ומיד פנה המתפלל לאותו ת''ח ושאלו על דבר המעשה אשר נעשה שלא כדת (בפני הגבאי הנכלם), אמר לו אותו ת''ח 'אתה צודק, מיתתו בסקילה... , אבל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעוה''ב'.
אוכל טרי על הגז יום יום
שמעתי סיפור מאברך חסידי אחד, איש חינוך, בן למשפחת שלוחים שממש כל בניהם "יצאו" חסידיים יר"ש למדנים, מי בשדה השליחות ומי בשדה החינוך - עוסקים בעבודת קודש.
חסיד התוועד פעם וסיפר לנו,
כי היתה משפחה מאנ"ש ששניים מבני' 'ירדו מהדרך' ואפילו לא הסכימו לבוא לביקורים בבית, כי אם לעתים רחוקות מאוד, וכמעט ניתקו קשר.
אם המשפחה השרוי' בצער,
באה אל אם משפחת השלוחים המפוארת (ש"יצאו להם" בנים "אחד אחד"). כדי לבקש את עצתה.
והיא אמנם חשבה לקבל עצה כמו "שתמיד יהי' לימוד תורה בבית. ניגונים חסידיים. התוועדויות חסידיות בבית" וכד'.
אבל אותה גברת ענתה לה -
"תקפידי שבכל יום ויום, יהי' אוכל טרי על הגז בבית!"
ושנים רבות אחרי אותו מקרה,
אותה אמא באה אל השליחה וסיפרה לה שבני' חזרו לדרך התורה, ושהיא אכן הקפידה מאז ועד היום להעמיד סיר טעים על הגז בכל יום ויום.
בדידי הוה עובדה שבחול המועד שנה שעברה התפללתי ב9:30, וניגש לעמוד פראקר חשוב בעיני עצמו עם זקן ארוך, ותפילתו נמרחה ונמשכה זמן רב מאד, והרבה מאד מהקהל התחיל לקטר, מאחר שבשעה זו הציבור מעדיף תפילה יותר זריזה ולא לסיים כמעט ב12. אך מה לעשות וההוא יותר מידי 'חשוב' בשביל תפילה איטית.
ומיני אז הסקתי שצריך תקן פראק,
שכל הרוצה ללבוש פראק צריך
א. להתפלל לא יאוחר מ7:30
ב. לדעת מינימום של מסכתות בעיון ובקיאות בע"פ
ג. לדעת מינימום הלכות
ד. ללמוד לפחות 12 שעות ביום
ואז כבר לא יהיה ניתן לספק את הכבוד בפראק, והרוצה פראק [כבוד] יצטרך ללמוד קצת ולקום בזמן וכדו'.
ואמנם מוכרי הפראקים יפגעו מכירותם, אך נראה שתקנה כזו תועיל רבות.
כמעט מת, חזר הדופק בנס
בדידי הוה עובדא, שעברתי התקף לב, ונפלתי על פני, וכשבאו חברי הצלה מצאוני ללא דופק וללא נשימה, וניסו 3 פעמים להחזיר את הדופק במכות חשמל, ולא היה שום שינוי, וכמעט שהתייאשו, עד שאמר א' מהחברים "אני רוצה לנסות עוד פעם א'" (בניגוד ל"נוהל" הרגיל, שמפסיקים אחרי 3 נסיונות אם לא רואים שום התקדמות), ובמכה הרביעית חזרו הדופק והנשימה.
וכי זה נקרא שאשתי נהיית אלמנה ר"ל באותו זמן? ואם היה כהן נכנס לאוהל אתי באותו זמן היה עובר איסור??
על פי הלכה, רק מת ממש זה מיתה.
כבוד הזולת אצל הגאון הגרד"י מן זצ"ל
פעם ראש הישיבה ירד לאוצר בספרים והתכופף לארון להוציא איזה כרך מהארון, בגלל שהיה בלי כובע וחליפה אחד מהבחורים שראה אותו מאחור טעה לחשוב שהוא בחור, ונתן לו איזו טפיחה מאחור כדרכם של צעירים
רה"י שהבין מיד מה קרה, לא הסתובב ואמר לו: 'לא ראיתי אותך אתה עוד יכול לברוח לפני שאראה מי אתה'.
עבודה עם חילונים
אנקדוטה שאירעה עם אחותי שנוגעת לעניין.
היא ניסתה להתקבל לעבודה בחברה גדולה ורצינית, כאשר העבודה הינה במשרד ולא בבית.
בסוף הריאיון היא נשאלה - ע"י בוס שמודע להבדלים בין חרדים לחילונים, אך חילוני גמור - מהם הדרישות שלה בתור חרדית. היא ביקשה חדר סגור, שלא תצטרך לדבר עם גברים, וגם לא עם עובדות חילוניות נוספות. (זה מה ששמעתי ממנה, למיטב הבנתי לא מדובר על חדר סגור ממש, אלא על פינה צדדית מתוחמת בצורה רצינית.)
שאל הבוס: מה זאת אומרת, לא תרצי לאחר החתונה שאשאל אותך, איך עם בעלך, וכו' אמרה לו אחותי - ממש לא.
חזר ושאל הבוס, למה לא, איזה דבר רע יש בזה?
השיבה לו אחותי, הסברים אני יכולה לתת הרבה, וכנראה שלא תבין אפילו אחד מהם, אז אומר רק זאת: זה מה שהרבנים שלנו מורים לנו לבקש.
בו במקום הודיע לה הבוס - שהתרשם מאד מהתשובה הזאת - שהוא נענה לדרישה, והיא מתקבלת לעבודה!
מדוע הוא נגמל מעישון?
לפני יותר מעשור הכרתי בחור ישיבה, שהיה ידוע כאחד בטלן שמחסל קרוב לשתי חפיסות סיגריות ביום! (איך הוא מימן את זה? הוא עבד בסוף שבוע והסיגריות אז היו במחיר מוזל).
ולפתע ביום בהיר כלשון הקלישאה, הוא הפסיק לגמרי! בלי סדנאות, בלי ליטול תחליפי ניקוטין, פשוט הפסיק וזהו.
כל מי שהכיר את הבחור, פשוט נפעם מכח הרצון שלו.
לכולם הוא סיפר שהחליט להפסיק בגלל שזה הורס בשידוכים, ומחסל לו את הכסף וכל מיני תירוצים, שמשום מה אותי הם לא שכנעו, הרגשתי שיש כאן סיבה נוספת שהוא מכסה עליה.
עד לפני כמה שנים שפגשתי אותו, ושאלתי אותו 'אולי תגלה לי מה באמת עמד מאחורי הפסקת העישון? איך עשית את זה?! אני מכיר המון מעשנים, שניסו פעמים רבות, וחזרו לסורם, גם לאחר שישבו בסדנאות וכו', אז איך אתה הצלחת'?
והוא השיב לי תשובה מדהימה!
כעת אני יכול לגלות לך את האמת, שאין סיבה בעולם שבגללה הייתי מפסיק לעשן, אם לא שהגעתי למצב שעישנתי בשבת קודש בגלל שהייתי מכור כל כך, ובעבורי זה היה קו אדום שלא שייך להשלים איתו, ומאז גמלה בלבי ההחלטה (אני לא זוכר בדיוק כמה שבועות הוא עישן בשבת) להפסיק בבת אחת לעשן!
.
שמירת שבת קודש
מעשה שהיה לפני שנים רבות בישיבה חסידית חשובה
בחורים מצאו בארנק שנפל מכיסו של אחד הבחורים החשובים כרטיסים עם דברים נוראים ומחרידים
הבחורים הזדעזעו והביאו למשגיח (אחד מגדולי המבינים בחינוך בדורינו) שהזהיר אותם לבל יהינו לספר לאיש בעולם את מה שראו
והמשגיח למרבה הפלא לא עשה כלום, ולא דיבר עם הבחור מילה בנושא אפילו לא ברמז
ואחרי זה הוא הסביר שמאחר והיה מדובר בבחור מאוד חשוב שגם תמיד שמר מאוד על מכובדותו וחשיבותו בקיצור מהמעמד הגבוה
אם יודע לו שיודעים על הנפילה שהיתה לו הוא ישבר לגמרי ולא יוכל לחזור לעצמו ואכן הבחור עלה והתעלה וזכה להיות חתנו של אחד מגדולי הדור
היום הבחור הנ"ל ת"ח גדול ומרביץ תורה, וכבר מחתן ילדים...
ב
ואספר אגב אורחא מעשה נורא ששמעתי מכלי שני (כמדו'), מת"ח גדול אחד שליט"א ששמע מאדם שהיה משולח בארה"ב, ו'נתקע' באיזו עיירה נידחת ליום אחד, ומשום מה הגיע לשם עוד משולח מארה"ק, והיו בבית הכנסת דשם, יהודים אמריקאים מבוגרים וצעירים על כל המשתמע, וכיבדו את השני לשאת דברים, מכיון שראה את קהלו, שח להם מעשה ממרנא הס"ק מראדין זי"ע, וכך סיפר שהי' בחור בראדין שתפסוהו בחילול שב"ק שעישן סיגרי' רח"ל, ונרעשו ואצו להח"ח, , והח"ח היה בשנות שיבתו, אבל ביקש לקראו אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, ובצאתו היה לאדם אחר...
שם לב מייודעינו ליהודי קשיש היושב בסוף ביהכנ"ס ובוכה בכי תמרורים, חשב לעצמו מה יכול לעשות שמו וזכרו של הס"ק ליהודי... אבל בצאת אותו משולח ניגש אליו אותו זקן, ואמר, אכן המעשה אמת אבל בשינוי מעט, אני הוא בעל המעשה, למדתי בראדין והייתי בחור טוב, אלא שיצר תאוות העישון בער בעצמותי ונפלתי ונתפסתי... באותם שנים הח"ח כבר היה בזקנותו המופלגת וכבר תקופה שהיה סגור בביתו ולא דיבר לציבור, (לאחר זמן שב והתחזק ויצא, ונשא דברים) אמרו לו כי יש להשליכני מן הישיבה, ביקש לקראני אליו, אחז את ידי בידו הקדושה, ואמר שלושה מילים -
- שאבע'ס - שאבע'ס - שאבע'ס - !!! -
ושתי דמעות רותחות נשרו מריסי עיניו הטהורות על כף ידי......
ואותם שתי דמעות עדיין צורבות בבשרי כמכוות אש עד היום......
מאותו היום, לא חשתי שום תאוה לעשן בשב"ק....
עברתי את המחנות, הייתי במלחמה, והדמעות צרובות בבשרי
כך נותרתי יהודי שותומ"צ עד הלום......
זה ה'מציאה בהיסח הדעת' של אותו משולח שהבין לפתע אמאי שלחתו ההשגחה עד למקום זנוח זה......
ממה נובע חילול השבת?
מכיר סיפור מכלי ראשון על בחור שהיה מעשן בשבת ובקשו מהגרח"פ לטפל בענין והוא ישב והתווכח אתו בעניני אמונה ופילוסופיה שעות רבות ואף שהיה מדובר בבחור ברמה מאוד נמוכה
והגרח"פ הסביר שהבחור רוצה צומי ואין לו באמת שאלות רק יחס טוב יפתור הבעיה
מאוד מהר הבחור הפסיק עם הכל וכיום הוא אברך כולל מן המנין.
מה חמור ממה
מעשה ששמעתי מת''ח צעיר, אוהב ישראל:
פעם אחת דפק הגבאי בבהכנ''ס היכן שעדיף ע''פ הלכה שלא לדפוק, (כמדומה להזכיר משיב הרוח), מיד אחר התפילה פנה אליו בקול גדול אחד מהמתפללים ושאל 'איך עוברים על משנ''ב בפרהסיה', ומיד פנה המתפלל לאותו ת''ח ושאלו על דבר המעשה אשר נעשה שלא כדת (בפני הגבאי הנכלם), אמר לו אותו ת''ח 'אתה צודק, מיתתו בסקילה... , אבל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעוה''ב'.
אוכל טרי על הגז יום יום
שמעתי סיפור מאברך חסידי אחד, איש חינוך, בן למשפחת שלוחים שממש כל בניהם "יצאו" חסידיים יר"ש למדנים, מי בשדה השליחות ומי בשדה החינוך - עוסקים בעבודת קודש.
חסיד התוועד פעם וסיפר לנו,
כי היתה משפחה מאנ"ש ששניים מבני' 'ירדו מהדרך' ואפילו לא הסכימו לבוא לביקורים בבית, כי אם לעתים רחוקות מאוד, וכמעט ניתקו קשר.
אם המשפחה השרוי' בצער,
באה אל אם משפחת השלוחים המפוארת (ש"יצאו להם" בנים "אחד אחד"). כדי לבקש את עצתה.
והיא אמנם חשבה לקבל עצה כמו "שתמיד יהי' לימוד תורה בבית. ניגונים חסידיים. התוועדויות חסידיות בבית" וכד'.
אבל אותה גברת ענתה לה -
"תקפידי שבכל יום ויום, יהי' אוכל טרי על הגז בבית!"
ושנים רבות אחרי אותו מקרה,
אותה אמא באה אל השליחה וסיפרה לה שבני' חזרו לדרך התורה, ושהיא אכן הקפידה מאז ועד היום להעמיד סיר טעים על הגז בכל יום ויום.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
קטעים מהתפילה בעל פה
שיר של יום
בזמן מסויים בבחרותי בישיבה שמתי לב ביום רביעי בשבוע שאת כל מזמורי שיר של יום אני יודע בעל פה חוץ משל יום רביעי מזמור צד.
נכון שזה הכי ארוך מבין כל מזמורי שיר של יום, אבל זה כולו 26 פסוקים שאני אומר אותם כל שבוע מזה שנים. (והשנים האחרונים הם לכו נרננה... נקדמה פניו... כי קל... שאני מכיר אותם מקבלת שבת, הרי נשאר רק 23]
החלטתי שעד שבוע הבא ביום רביעי אני לומד את המזמור הזה בעל פה.
קודם כל הוצאתי תהלים עם מפרשים ולמדתי את הפרק הזה עם מפרשיו.
לאחר מכן הייתי כל יום חוזר כמה פעמים על המזמור הנ"ל. ומבקש מאחי בשבת לבחון אותי שוב ושוב על המזמור הזה.
כשהגיע יום רביעי הבא, סגרתי את הסידור לפני אמירת שיר של יום, ואמרתי את כל המזמור בעל פה.
למחרת ביום חמישי גם רציתי לומר את השיר של יום בעל פה, שהרי את של יום חמישי אני כבר מזמן יודע בעל פה, אמנם מהרגע שסגרתי את הסידור, פשוט נעלם מראשי, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להיזכר איך מתחיל המזמור של יום חמישי.
פתחתי שוב את הסידור ואמרתי את שיר של יום מתוך הסידור.
למחרת ביום ששי התחלתי מיד את המזמור ה' מלך גאות לבש... זה הרי הכי קל והכי קצר... אבל כשהגעתי ל"נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים", מצאתי את עצמי מתבלבל מה קודם מה אחרי מה נשאו מה ישאו וכו', עד ששוב הייתי צריך להסתכל בסידור.
ביום שבת קודש שאין מה להסתפק שהרי המזמור מתחיל מזמור שיר ליום השבת, פתאום אני מוצא את עצמי באמצע למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד קל.
שוב ביום ראשון... שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ושאו פתחי עולם, מי הוא זה מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד,... מה קרה לי? הרי את זה אני יכול להגיד מתוך שינה.
למחרת ביום שני כבר הסתכלתי בסידור מההתחלה רק להציץ שאני מתחיל את המזמור הנכון, ואני מתחיל שיר מזמור לבני קורח. גדול ה' ומהולל וכו' יפה נוף משוש כל הארץ... וסוף סוף הכל הולך חלק, פסוק אחרי פסוק בלי טעויות בלי בלבולים, ואז אני מתחיל לפזם לעצמי "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה': כי אתה ה' עליון מאוד נעלת על כל אלקים. אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו: ובחיוך לעצמי אני מחמיא לעצמי על זה שסוף סוף אמרתי הכל יפה בעל פה! עד שרגע אחרי זה אני שומע את הש"ץ מסיים משום מה הוא ינהגנו על מות, במקום והודו לזכר קדשו!!
ולא נגמר הסיפור....
למחרת כשמגיעים לשיר של יום אני יודע שלפחות היום אין לי מה לפחד כי את המזמור של יום רביעי הרי חזרתי אותו ושיננתי אותו טוב טוב בעל פה, ובקול גדול אני מתחיל להכריז 'היום יום רביעי בשבת... וממשיך קל נקמות... הנשא... עד מתי... ידברו יביעו עתק... עד הסוף הגדול - ומלך גדול על כל אלקים!!
ורק אז שמתי לב שהבחור שעמד לידי מנסה לסמן לי עם 3 אצבעות שהיום יום שלישי ולא יום רביעי.
רבותי - מאז הסיפור הזה אני אומר כל יום את השיר של יום מתוך הסידור!
בריך שמיה, ומה עוד?
ועוד סיפור נחמד מענין לענין באותו ענין:
בהיותי בחידר בכיתה ח' היה המנהל עומד בבוקר ליד שער הכניסה, וכל ילד שהיה מאחר היה רושם את שמו, ועד סוף השבוע היה צריך ללמוד את 'בריך שמיה' בעל-פה.
יום אחד אני ועוד שני ילדים חשבנו על רעיון, שבעיננו זה היה רעיון מבריק.
ישבנו כמה ימים בהפסקה ושינינו ביחד את בריך-שמיה עד שידענו אותו בעל פה, וכך חשבנו שנוכל לאחר לכיתה "בחינם" שהרי אנו כבר יודעים את בריך שמיה בעל פה.
כמה ימים אחרי זה איחרתי לבא לחיידר, ושמחתי כשראיתי מרחוק את המנהל עומד על משמרתו, וידעתי שהנה הגיע זמני לקצור את פירות התוכנית שתכננתי עם חברי.
אני נכנס לשער בראש מורם, והמנהל עוצר אותי, ושואל אותי "למה איחרת?" ואני לא מנסה לתת תירוצים וכו' אלא אני אומר לו "אין לי תירוץ", והוא כדרכו בקודש אומר לי "עד סוף השבוע אתה לומד בריך-שמיה בעל פה.
ובעניים מבריקות וחיוך גדול על פני אני אומר לו ברגש של ניצחון ענק כמובן, "אני כבר יודע את בריך שמיה בעל פה!!"
המנהל אפילו לא התפלא על הדבר, וכ"ש שלא החמיא לי על זה, אלא אמר לי "אז שיהיה כגוונא"!!! (הוא היה חסיד).
ומוסיף לי כהוספה "בפעם הבא זה יהיה "פתח אליהו".
סיכום: את "בריך שמיה ששיננתי מתוך רצון וחשק אני יודע בעל פה מאז ועד היום הזה, את 'כגוונא' אני לא צריך לדעת כי אני מתפלל בבית כנסת נוסח אשכנז, (למרות שמנהג אאמו"ר זצ"ל היה נוסח ספרד), ואת 'פתח אליהו' לצערי לא זכיתי אף ללמוד בפנים.
הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל
בחסד השי"ת
מוצש"ק פנחס פ"א י"ח שנים לפטירת הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל רבה של ירושלים
אכתוב כאן מה שבדידי הוה עובדא לעילוי נשמתו.
בזמן לימודי בישיבה היינו הולכים [קבוצה של בחורים] מידי שבת לומר לו גוט שאבעס, והוא היה משיב לנו במאור פנים, אף שהיה זקן חולה וחלש מאוד, ולפעמים לא היה לו כח אף לומר 'גוט שאבעס' רק היה מאיר פניו וכד'.
פעם אחת, לאחר שכבר חזרנו לכיוון הישיבה, יבלחט"א בנו רץ אחרינו, וכשהגיע אלינו אמר שאביו שלחו לבקש מאיתנו סליחה על כך שלא האיר לנו פנים כראוי.
בינה זאת!
לא פשוט לחתום ערבות
בדידי הוה עובדא עם אברך חסיד סלונים מהקריה החרדית בית שמש,
שביקשתי ממנו ערבות, ואמר: המתן לי עד שאבדוק אם יש לי לשים בצד הסכום הזה !
ובדק, ומצא שיש לו, וחתם ערבות, ואמר לי: בבקשה ממך, כשאתה פורע את ההלוואה, תודיע לי, שאדע שאפשר להוציא הכסף מהגומייה השמורה בצד, ולהחזירה לשוטף.
[אגב כמדומה שהוא תלמיד לבית בריסק]
מי כעמך ישראל !
שיר של יום
בזמן מסויים בבחרותי בישיבה שמתי לב ביום רביעי בשבוע שאת כל מזמורי שיר של יום אני יודע בעל פה חוץ משל יום רביעי מזמור צד.
נכון שזה הכי ארוך מבין כל מזמורי שיר של יום, אבל זה כולו 26 פסוקים שאני אומר אותם כל שבוע מזה שנים. (והשנים האחרונים הם לכו נרננה... נקדמה פניו... כי קל... שאני מכיר אותם מקבלת שבת, הרי נשאר רק 23]
החלטתי שעד שבוע הבא ביום רביעי אני לומד את המזמור הזה בעל פה.
קודם כל הוצאתי תהלים עם מפרשים ולמדתי את הפרק הזה עם מפרשיו.
לאחר מכן הייתי כל יום חוזר כמה פעמים על המזמור הנ"ל. ומבקש מאחי בשבת לבחון אותי שוב ושוב על המזמור הזה.
כשהגיע יום רביעי הבא, סגרתי את הסידור לפני אמירת שיר של יום, ואמרתי את כל המזמור בעל פה.
למחרת ביום חמישי גם רציתי לומר את השיר של יום בעל פה, שהרי את של יום חמישי אני כבר מזמן יודע בעל פה, אמנם מהרגע שסגרתי את הסידור, פשוט נעלם מראשי, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להיזכר איך מתחיל המזמור של יום חמישי.
פתחתי שוב את הסידור ואמרתי את שיר של יום מתוך הסידור.
למחרת ביום ששי התחלתי מיד את המזמור ה' מלך גאות לבש... זה הרי הכי קל והכי קצר... אבל כשהגעתי ל"נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים", מצאתי את עצמי מתבלבל מה קודם מה אחרי מה נשאו מה ישאו וכו', עד ששוב הייתי צריך להסתכל בסידור.
ביום שבת קודש שאין מה להסתפק שהרי המזמור מתחיל מזמור שיר ליום השבת, פתאום אני מוצא את עצמי באמצע למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד קל.
שוב ביום ראשון... שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ושאו פתחי עולם, מי הוא זה מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד,... מה קרה לי? הרי את זה אני יכול להגיד מתוך שינה.
למחרת ביום שני כבר הסתכלתי בסידור מההתחלה רק להציץ שאני מתחיל את המזמור הנכון, ואני מתחיל שיר מזמור לבני קורח. גדול ה' ומהולל וכו' יפה נוף משוש כל הארץ... וסוף סוף הכל הולך חלק, פסוק אחרי פסוק בלי טעויות בלי בלבולים, ואז אני מתחיל לפזם לעצמי "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה': כי אתה ה' עליון מאוד נעלת על כל אלקים. אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו: ובחיוך לעצמי אני מחמיא לעצמי על זה שסוף סוף אמרתי הכל יפה בעל פה! עד שרגע אחרי זה אני שומע את הש"ץ מסיים משום מה הוא ינהגנו על מות, במקום והודו לזכר קדשו!!
ולא נגמר הסיפור....
למחרת כשמגיעים לשיר של יום אני יודע שלפחות היום אין לי מה לפחד כי את המזמור של יום רביעי הרי חזרתי אותו ושיננתי אותו טוב טוב בעל פה, ובקול גדול אני מתחיל להכריז 'היום יום רביעי בשבת... וממשיך קל נקמות... הנשא... עד מתי... ידברו יביעו עתק... עד הסוף הגדול - ומלך גדול על כל אלקים!!
ורק אז שמתי לב שהבחור שעמד לידי מנסה לסמן לי עם 3 אצבעות שהיום יום שלישי ולא יום רביעי.
רבותי - מאז הסיפור הזה אני אומר כל יום את השיר של יום מתוך הסידור!
בריך שמיה, ומה עוד?
ועוד סיפור נחמד מענין לענין באותו ענין:
בהיותי בחידר בכיתה ח' היה המנהל עומד בבוקר ליד שער הכניסה, וכל ילד שהיה מאחר היה רושם את שמו, ועד סוף השבוע היה צריך ללמוד את 'בריך שמיה' בעל-פה.
יום אחד אני ועוד שני ילדים חשבנו על רעיון, שבעיננו זה היה רעיון מבריק.
ישבנו כמה ימים בהפסקה ושינינו ביחד את בריך-שמיה עד שידענו אותו בעל פה, וכך חשבנו שנוכל לאחר לכיתה "בחינם" שהרי אנו כבר יודעים את בריך שמיה בעל פה.
כמה ימים אחרי זה איחרתי לבא לחיידר, ושמחתי כשראיתי מרחוק את המנהל עומד על משמרתו, וידעתי שהנה הגיע זמני לקצור את פירות התוכנית שתכננתי עם חברי.
אני נכנס לשער בראש מורם, והמנהל עוצר אותי, ושואל אותי "למה איחרת?" ואני לא מנסה לתת תירוצים וכו' אלא אני אומר לו "אין לי תירוץ", והוא כדרכו בקודש אומר לי "עד סוף השבוע אתה לומד בריך-שמיה בעל פה.
ובעניים מבריקות וחיוך גדול על פני אני אומר לו ברגש של ניצחון ענק כמובן, "אני כבר יודע את בריך שמיה בעל פה!!"
המנהל אפילו לא התפלא על הדבר, וכ"ש שלא החמיא לי על זה, אלא אמר לי "אז שיהיה כגוונא"!!! (הוא היה חסיד).
ומוסיף לי כהוספה "בפעם הבא זה יהיה "פתח אליהו".
סיכום: את "בריך שמיה ששיננתי מתוך רצון וחשק אני יודע בעל פה מאז ועד היום הזה, את 'כגוונא' אני לא צריך לדעת כי אני מתפלל בבית כנסת נוסח אשכנז, (למרות שמנהג אאמו"ר זצ"ל היה נוסח ספרד), ואת 'פתח אליהו' לצערי לא זכיתי אף ללמוד בפנים.
הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל
בחסד השי"ת
מוצש"ק פנחס פ"א י"ח שנים לפטירת הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל רבה של ירושלים
אכתוב כאן מה שבדידי הוה עובדא לעילוי נשמתו.
בזמן לימודי בישיבה היינו הולכים [קבוצה של בחורים] מידי שבת לומר לו גוט שאבעס, והוא היה משיב לנו במאור פנים, אף שהיה זקן חולה וחלש מאוד, ולפעמים לא היה לו כח אף לומר 'גוט שאבעס' רק היה מאיר פניו וכד'.
פעם אחת, לאחר שכבר חזרנו לכיוון הישיבה, יבלחט"א בנו רץ אחרינו, וכשהגיע אלינו אמר שאביו שלחו לבקש מאיתנו סליחה על כך שלא האיר לנו פנים כראוי.
בינה זאת!
לא פשוט לחתום ערבות
בדידי הוה עובדא עם אברך חסיד סלונים מהקריה החרדית בית שמש,
שביקשתי ממנו ערבות, ואמר: המתן לי עד שאבדוק אם יש לי לשים בצד הסכום הזה !
ובדק, ומצא שיש לו, וחתם ערבות, ואמר לי: בבקשה ממך, כשאתה פורע את ההלוואה, תודיע לי, שאדע שאפשר להוציא הכסף מהגומייה השמורה בצד, ולהחזירה לשוטף.
[אגב כמדומה שהוא תלמיד לבית בריסק]
מי כעמך ישראל !
-
קדוש ישראל
- הודעות: 39
- הצטרף: א' ינואר 07, 2024 1:09 am
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
ניתן להיות דתי לאומי ללא אותם דברים אסורים. דתיים לאומיים תורניים בדרכם של רבנים כמו הרב אבינר, הרבנים אריאל, הרב יעקב שפירא, הרב בלייכר, ועוד, לא עושים דברים אסורים (אלא לכל יותר בטעות) כי לא מזלזלים בכל הלכה שהיא.כּוֹתָר כתב: ↑ בס"ד,
סיפורים שאספתי מאוצרותיהם של אחרים.
מתחרד שגילה את האור האמיתי
הייתי נער בן 14-15 למדתי בחורב ירושלים, אהבתי לאכול, ספורט ועוד דברים אסורים...
פעם אחת, מישהו הציע לעשות ביקור "מעניין" בישיבה חרדית לשבת אחת - נסעתי לקרית מלאכי למי שמכיר. לא יודע מה קרה לי שם אבל בשבת אחת נהפך לבי בקרבי, התרגשתי מאד, בכיתי ממה שראיתי, כזה פרומקייט ורצינות, ויכוחים סוערים בלימוד.
לא היה לי אף פעם איזשהו קשר רגשי למצוות. מאותו שבת חשקה נפשי מאד מאד מאד ללכת לישיבה לישב באוהלה של תורה. אל תחשבו שהיה לי לא טוב, הבית היה עמיד ב"ה, הורים חמים וטובים. הזנחתי את כל לימודי החול, ספורט, בני עקיבא ושאר מרעין בישין. למדתי ולמדתי אך עדיין הייתה חשקה נפשי מאד ללכת ללמוד יומם ולילה בישיבה בק"מ.
לא ברור איך קורה כזה דבר לנער ריק מתוכן שביום אחד בהיר הלב האבן נעשה חם ובוער לכל דבר שבקדושה. התפילות (שמ"ע) היו עורכות מעל חצי שעה, לא בנערווין ולחץ, רק בתשוקה לבורא עולם ושאזכה לקיים את האחת שאלתי והרצון לקרבת ה'באופן כללי.
אבל מה עושים עם ההורים שלא רצו לשמוע, הם דתיים, שומרי תו"מ ברמה שלהם, וודאי שלא הייתה להם התנגדות ללימוד תורה באופן כללי אך פרנסה מה תהיה עליה, בגרויות וכדו'. אבי שיחי' מהנדס בכיר ואמי מורה לאנגלית באוניברסיטאות. היה לי קשה שאני שורף את הזמן היקר כי ס"ס לא יכלתי לגמרי להשמט משיעורי החול על אף שעשיתי את זה הרבה מאד. גם לי הציעו ללכת לתיכון חזק יותר או ישי"ק "משלנו" ואף הלכתי לראות ולהתרשם אך זה לא מה שראיתי בישיבה בקרית מלאכי.
אבל אם ההורים לא מסכימים, בגיל כזה העסק די תקוע. ונזכרתי! הרי יש בורא עולם!
" 9 חודשי עיבור"
התחננתי בדמעות שליש כפשוטו ממש, הדמעות החמות היו נוטפות באומרי כי אבי ואמי עזבוני (רוחנית) וד' יאספני וכו' אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש וכו' שבתי בבית ד' וכו'.
קשה לתאר, נער בן 14.5 מבקש מעומקא דליבא שרק יזכה לשבת באוהלה של תורה. הייתי אומר לד' "אינני מבקש ממך לא כסף ולא זהב רק את הזכות לשבת ללמוד בישיבה יומם ולילה". אבי היה גבאי בביהכ"נ והמפתח היה זמין. הרבה פעמים בערך ב 12בלילה הייתי יוצא בשקט לבית כנסת לבקש ולהתחנן על נפשי בדמעות זורמות כפשוטו. וכשסיימתי את התהילים הייתי לי הרגשה עמוקה מאד, ד' איתי, הוא שמע טוב טוב.
החודשים עברו ועדיין לא נושעתי, ירדתי במשקל אולי 10 קילו מצער שלא מתמלאת תשוקתי, עד שלא הייתה ברירה, אמי פגשה את המנהל דאז והוא אמר לה הבן שלך רוצה ישיבה, הוא כנראה יהיה או בישיבה או בבית החולים, הוא בצער גדול.
זה עדיין לא עזר ולא הסכימו. הגיע אלול הייתי באיזה בית כנסת חרדי ברמות ביקשתי להגיד סליחות, נגשתי ליהודי אחד ושאלתי איפה יש פה סליחות. הוא הסתכל עלי ואמר לי אתה לומד בתלמוד תורה ? (השאלה נחתה לא יודע מאיפה. אבל לשאול כזו שאלה לנער בן 14 עם כיפה סרוגה ועם חולצה כפי שנוהגים ללבוש ונעלי ספורט הוא מוזר ביותר).
אמרתי לו אולי כבודו מתכון שאני רוצה ללמוד בכזה מקום, והוא השיב כן לזה הכונה. תבוא אלי לישיבה יש לי איתך דיבור, אני ראש ישיבה בקרבת מקום. אכן נגשתי למשרד והוא התחיל להגיד שהוא ראה בי משהו שקשור לת"ת.... לא יודע איך לקרוא לזה 20 שנה אחרי אבל זה "מופת".
אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה ולא הולך, הוא הציע את קרית מלאכי והשבתי לו "נו, לשם אני מנסה כבר 9 חודשים". מיד הגיב "פשוט תגיד להורים שהחלטתי ללכת לישיבה וזהו".
היה נשמע הזוי שכאילו זה יפתור את כל הבעיות עם ההורים, וכאילו שלא ראו את זה עלי חודשים ע"ג חודשים שאני בכיוון הזה בעקשנות. אבל הייתי תמים ואם ככה אומר רב אז ככה אעשה.
הגעתי הביתה ואמרתי שהחלטתי ללכת לישיבה ואבי עשה עם הראש תנועה של "לא" - 4 ימים אח"כ באופן פלאי הסכימו שאלך ללמוד שמה! אני קורה לזה 9 חודשי עיבור. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו הבא להטהר מסייעין אותו ועי' שם מהרש"א.
קשה לתאר את ההרגשה שהיתה שעמדתי בפתח הישיבה אך הפעם לא כמבקר אלא תלמיד קבוע. הרגשתי כמו אסיר שיצא מבית האסורים אחרי 25 שנה שביציאה אומר בלב "הנה ברגעים אלו אני מתחיל לחיות חיים חדשים". אמרתי לעצמי אני חייב להגיד הלל (אך גם אז ידעתי שלא אומרים בלי שרב יורה שמותר לברך(.
זה לא נגמר ככה, כי מה שהיה איתי היה עם אחי בגיל 12, ואף הוא למד בחורב בבי"ס בקטמון כמדו', אך כיון שכבר היה מי שסלל כזה מסלול בבית, לקח לו רק 5 חודשים, ובגיל 13 עבר ליש"ק של הרב מנדלסון בגבעת שאול ומשם אחרי כמה שנים לארחות תורה.
אמנם צריכים לדעת שבגיל צעיר צריכים ליווי וייעוץ על כל צעד וצעד. אני ממליץ על הרב עמית, יש לו חכמה ונסיון בכל הקשור לנ"ל. אך בעיקר להתפלל לד' והישועה מובטחת.
עי' באגרות החזו"א ח"ג ס"ב "כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל וכו'".
ופה אעצור לשעה חדא, ואודה לד' מאד על עוד פרט שהחזיקני בל אשבר ממסע קשה זה, והוא שהזמין לי ד' בהשגחה ברורה ללא ספק, שבהיותי בר מצוה הביאו לי למתנה ספר תהילים, ובסופו הודפס קונטרס של בעל השומר אמונים הנקרא מאמר השגחה פרטית. ואומר בשפה ברורה: שלולי קריאה בספר זה לא הייתי מגיע עד הלום, פשוט ללא ספק. הקונטרס מבאר את כל הענין של השגחה פרטית איך שהכל נעשה בתכנון מדויק מב"ד של מעלה, ואיך שכל פרט ופרט עד הפרטים הקטנים ביותר מושגחים, וכתב על לבנים שבבנין, שכל לבינה נקבע איזה מוץ יהיה בלבינה זו ואיזו בלבינה זו. והענין שכל צער ואי הצלחה של אדם מדוד ושקול מאיתו יתברך. ושאין בכח חבירו כלל וכלל להכאיב למנוע ממנו דבר טוב, וכולם אינם אלא ידה אריכתא של הרבש"ע. כל אויבי ישראל המציקים אינם אלא שלוחה דרחמנא. ואם כך נעשה לך אזי כך הוא הטוב אמיתי לך. ועוד ועוד בלשון פשוטה שגם אז בתור בחור ריק מלימוד יכל להבין.
וזה החזיקני שבעצם אין אדם בעולם שאני נחסם על ידו, אלא כך הוא רצון הבורא שלא אוכל עתה להיות בישיבה. וזכורני היטב משפט שאמר לו אחד הבחורים בישיבה הנ"ל, שבעצם יש זמן שמשמיא מעכבים אותך לבוא לישיבה ויבוא היום שינתקו ממך כל המעכבים לבוא. מילים אלו ועם אמונה החזקה שקבלתי מהספר הנ"ל חזקוני מעל הכל ועד שאכן ניתקו מעלי כל חבלי המעכבים.
---------
בקיצור נמרץ אכתוב ההרגשה שקוננה בי בהגיעי לשערי הישיבה. היה זה סוף לתשע חודשי חוסר אונים וציפיה ודכדוכה של נפש. תארו לעצמכם אדם שהיה בבית כלא כמה שנים טובות והתגעגע לאשתו ובניו, מהי הרגשתו ביום יציאתו לדרור, ובפרט אם לא היה יום ידוע שהיה אמור לצאת, אלא לפתע פתאום אמרו לו שלא ישאר כאן לכל החיים, כן היה הרגשתי אז. יצאתי מאפילה לאורה, הגעתי לארמון המלוכה, ליום זה צפיתי ליום זה קיויתי, פה אוכל לעשות שטייגען להתרומם להתעלות. הנני זוכר היטב המחשבה שעברה בראשי, "אם היה אפשר הייתי אומר עכשיו הלל הגדול". בתפילות של אותם זמנים לא הייתי מפסיק לשבח ולהודות לבוראי על הטובה העצומה הזו, שנתן לי ג"כ להיות מיושבי ביה"מ, שמח בשמחת התורה, פרוש מהבלי הזמן ומרוץ החיים.
הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל
בבני ברק נפטר הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל והוא בשנות השבעים לחייו
היה אברך בכולל חזון איש במשך עשרות שנים מנישואיו ועד פטירתו
לדברי מכריו היה אברך שיושב בכולל כל ימי חייו, ואין לו כלום בעולמו חוץ מהתורה
היה דבוק מאוד בגר"ש אויערבאך זצ"ל
בדידי הוה עובדא שעשיתי אסיפה לצורך מגבית מסויימת. והנואם המרכזי היה אדם מראשי מפלגה שר' יצחק התנגד אליה מאד, ועליו במיוחד היתה לו בקורת חריפה. וידעתי שמאד הכעסתיו בהבאת אותו אדם. מלבד שאר מעשים ודעות שלי שהיו לצנינים בעיניו.
וכל עניין המגבית היה לאנשים שאינם ממפלגתו.
ובאותה תקופה טרח ובא לביתי (המרוחק ממנו) כמעט מידי יום עם עוד סכום כסף, וס"ה הביא יותר מעשרת אלפים ש"ח!
ואצ"ל שלא אמר לי אפילו רמז של בקורת.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו, ואולי ירחיבו בכל שהוא את מוחם של צרי הדעת.
אוסיף כאן כמה מילים על האיש הנלבב הלזה.
מלבד תפילותיו המיוחדות, היתה לו אכפתיות מכל יהודי. זכורני לפני כעשרים שנה התפללתי מנחה בשטיבלאך בית הלל והיה שם חתן בשבע ברכות.
ור' יצחק אמר אחרי התפילה בערך בנוסח הזה (עם כל החיות שלו) שיש כאן חתן זה מדבק. כי הוא מביא איתו שמחה עצומה לכל מקום שהוא הולך.
אז אנחנו מרגישים צורך לרקוד, ואנחנו מבקשים שתצטרף אלינו, והדביק את כל המניין במצב רוח עליז ורקדו עם החתן שנהנה טובא מהיחס.
וכן ראיתי פעם באחד מבתי המדרשות אברך צעיר שנקלע לשם וקיבל גערה קולנית מגבאי קשה יום, ונפלו פניו.
ר' יצחק נכח שם באותה שעה, ומיד ניגש אל האברך הנפגע ולקחו הצידה וניחמו והרגיעו במשך דקות ארוכות שזו תופעה רגילה כאן, ולא עשית שום דבר רע.
ואף אחד גם לא חושב כך, כי רגילים מאד בגערותיו של הגבאי, ולא נגרע מאומה מכבודך אצל אף רואה וכו' וכו'.
בדידי הוה עובדה- שאני הקטן נולדתי 70 דקות אחרי שקיע"ח של ליל שבת (בחורף), ושאל אאמו"ר זצ"ל למורו ורבו מרן הג"ר קאטלר זצוק"ל מתי לעשות את הברית.
ובתחילה אמר הגרא"ק שהוא צריך ג' ימים כדי להתיישב בדבר, (ושמעתי אח"כ מהג"ר ליב רוטקין זצ"ל - שהיה מתלמידיו הותיקים של מרן הגרא"ק זצ"ל עוד מימי הישיבה בקלצק - ואח"כ גם בישיבת ליקווד בארה"ב שזאת היתה הפעם היחידה שהוא זוכר מכל ימיו אצל הגרא"ק שכשנשאל מרן הגרא"ק שאלה בהלכה שלא פסק את ההלכה מיד, אלא ביקש 3 ימים להתיישב בדבר) - ואחר 3 ימים אמר שיש לו תשובה, אבל לפני שהוא פוסק הוא רוצה לשמוע דעת התלמידי חכמים שבישיבתו מה יש להם לומר בענין.
סיפר אאמו"ר זצ"ל שא' מתלמידי הישיבה ניגש להגרא"ק זצ"ל ואמר לו שלכאורה מדברי המשנה ברורה מוכח שדעתו כשיטת רבנו תם.
השיב לו מרן הגרא"ק "אני לא מבין אותך - הרי אמרתי שאני צריך 3 ימים להתיישב בדבר, והרי מהו הדבר הראשון שאדם עושה כשיש לו שאלה בהלכה? - הוא פותח משנה ברורה לראות אם הוא אומר משהו על זה.
וא"כ ממ"נ - אם גם אני עשיתי כך, וראיתי את דברי המשנ"ב בענין - א"כ מה באת לחדש לי? ואם אתה חושב אולי לא הסתכלתי לראות את דברי המשנ"ב בזה א"כ אני סתם שוטה, ולמה באת לדבר אתי בלימוד בכלל?
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
בחור שהשתחרר מהשבי, כנראה לא היה שומר תורה ומצוות. בשבי בעזה, הוא שוחח עם חברו (שעדיין בשבי, יה"ר שישתחרר במהרה) על קידוש ויין. השומר החמאסניק שמע על מה הם מדברים, והביא להם בקבוק קטן של מיץ ענבים. מאז בכל שבת הם עשו קידוש שתו טיפת יין והחזירו לבקבוק לשבת הבאה. לסעודת שבת היתה להם פרוסת לחם, הם חשבו איך לטבול את הפרוסה במלח, היה להם שקית שהיו בה בייגלאך, ונשאר קצת מלח בתחתית השקית. אותה הם שמרו לטבילת הפת במלח בסעודה.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
תיעוד של השבוי עצמוhttps://www.prog.co.il/threads/%D7%AA%D ... t-13101547כּוֹתָר כתב: ↑ בחור שהשתחרר מהשבי, כנראה לא היה שומר תורה ומצוות. בשבי בעזה, הוא שוחח עם חברו (שעדיין בשבי, יה"ר שישתחרר במהרה) על קידוש ויין. השומר החמאסניק שמע על מה הם מדברים, והביא להם בקבוק קטן של מיץ ענבים. מאז בכל שבת הם עשו קידוש שתו טיפת יין והחזירו לבקבוק לשבת הבאה. לסעודת שבת היתה להם פרוסת לחם, הם חשבו איך לטבול את הפרוסה במלח, היה להם שקית שהיו בה בייגלאך, ונשאר קצת מלח בתחתית השקית. אותה הם שמרו לטבילת הפת במלח בסעודה.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
להלן סיפור ששמעתי באוזני ממי שנוכח בשעת מעשה , איש עסקים ליטאי המדייק במילותיו.
אני עובד במשרד לשיווק נדל"ן, והשבוע הייתי עד שמיעה מכלי ראשון לסיפור שלא ניתן להישאר אדישים מולו...
למשרדנו הגיע יהודי אמיד מתושבי אנטוורפן לרכוש דירה בפרוייקט חדש בבני ברק.
אני נבחרתי לשבת מולו ולדון עמו בפרטי העיסקה המתוכננת.
תוך כדי משא ומתן נודע לי שמו של הלקוח, ר' ניסים ק.
השם הזה צלצל לי מוכר.
לאחרונה שמעתי בשטיבל שלנו שהיה קשר מסויים בין ר' ניסים ובין האדמו"ר שליט"א, מה שעורר אצלי תהייה בראותי את מראהו.
חרף היותו איש עסקים, מראהו הוא של בן תורה ליטאי מובהק עם כל הסממנים האופייניים.
"לחפור" בפרטיו האישיים של לקוח תוך כדי עיסקה – זהו מעשה שלא ייעשה בעולם העסקים, אבל חסיד שנתקל במעשה מקורי ואמין הקשור לרבו הנערץ, זה בבחינת "אם יתן את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו'' ... בחוסר טאקט מופלג חרגתי מהכללים במשרד, ושאלתי אותו על הקשר בינו ובין הרבי שלי שיחי' לאוי"ט.
ר' ניסים חייך כמתחמק, אבל משראה את הנחישות שלי פתח את פיו וסיפר:
אני מתגורר באנטוורפן שבבלגיה שנים רבות.
שנים מילדי הנשואים מתגוררים בשווייץ. מפעם לפעם אנחנו נוסעים לבקר אצלם, ואנו שוהים תקופות לא קצרות. בכל הזמן הזה אנו חשים שלא בנוח ליפול למעמסה על צאצאינו שברוך ד' מטופלים בילדים רכים.
אנו הורגלנו להיות "נותנים" וקשה לנו מאד להיות "מקבלים".
היות וכך גמלה ההחלטה בלבנו לרכוש לעצמנו דירה נאה בשווייץ, אשר תשמש אותנו, כך שנוכל להיות המארחים ולא האורחים.
ממחשבה למעשה, התחלנו להתעניין בדירה מתאימה.
אחרי תקופה של חיפושים הגיעה הצעה של דירה למכירה בשווייץ שנראית לנו עונה על דרישותנו.
פינינו מזמננו ונסענו לשווייץ, פנינו ישירות להיפגש עם בעל הדירה המוצעת.
המוכר היה יהודי חסידי בשם ר' זושא, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, וערך לנו סיור בדירה יחד עם רעייתו.
הסיור התארך, והדירה המושקעת והמטופחת נשאה חן בעינינו, מתאימה לדרישותינו כמו הוזמנה עבורנו בתכנון אישי.
רעייתו של ר' זושא ליוותה את רעייתי בסיור, והרבתה לפרט את מעלותיה של הדירה, אותה היא טיפחה בטוב טעם ובתכנון מוקפד ומתקדם. כמעט לכל בורג בדירה היה לה הסבר מפורט מהי מטרתו ולמה הוא משמש ברוב תושיה.
הדבר אמר דרשני. רעייתי שאלה אותה: כמה זמן אתם מתגוררים כאן? והתשובה היתה: שנתיים.
- והדירה כה טובה ומוצלחת ומטופחת, אז מדוע אתם מוכרים אותה?
כאן הועמו פניהם של המוכר ורעייתו גם יחד.
הוא הסביר לי במילים קצרות שהעסק שלו נקלע לקשיים לאחרונה, הוא לא מצליח לעמוד בהתחייבויותיו, ואין לו מנוס ממכירת הדירה כדי לשרוד את התקופה הקשה.
לא נעים היה לשמוע זאת, אמרתי בנימוס כמה מילים של חיזוק, והמשכנו בסיור.
בסופו של דבר הדירה נשאה חן בעינינו מאד, וקבענו להפגש שוב בימים הקרובים ולסכם את תנאי העיסקה המפורטים ולחתום על חוזה.
משם נסענו לבית בננו, שם עשינו את הלילה.
למחרת בבוקר, קודם התפלה אני נוהג כתקנת האר"י הק' לומר "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
תוך כדי אמירת המילים פילחה מחשבה את לבי:
אני מקבל עלי לאהבה את רעי, כמוני?
ר' זושא היקר בעל הפנים המאירות נאלץ למכור את ביתו אשר בנה בעמל ובהשקעה מרובה - רק בגלל קשיי נזילות, ואני מתעתד לקבל את הבית הזה כדי להתגורר בו כמה פעמים בשנה, וכל זה רק בגלל שמצבי כרגע שפיר. האם לזאת אהבה תיקרא?
המחשבה הזו העיקה עלי, ואמרתי לעצמי:
אני לא עושה שקר בנפשי. עלי לעשות משהו ממשי כדי לקיים את המשפט הראשון אותו אני אומר בדבקות כל יום עם שחר.
אחרי התפלה שיתפתי את רעייתי במחשבותי.
מטבע הדברים קשה היה לה מאד לעשות את השינוי בראש.
לוותר על הדירה למענה הגענו מעבר ליבשת, והיא כבר נקשרה אליה במחשבתה וטוותה חלומות נעימים על הימים אשר תזכה לשמוח בה עם נכדינו המתוקים.
הוצאתי מהארון ספר העוסק במצוות שבין אדם לחברו, פתחתי את הפרק הדן ב"ואהבת לרעך כמוך" [א.ה. שם הספר נשכח ממני] ולמדנו יחד שעה ארוכה.
כשסיימנו את הלימוד, רעייתי היתה בשלה לוותר על החלום, בכדי לזכות לקיים את המצוה הגדולה.
התקשרתי לר' זושא, ואמרתי לו שחשבתי שוב על הנושא, וההחלטה גמלה בלבי שאני מוותר על רכישת הדירה, ואני מעוניין לתת לו הלוואה נוחה בסכום הנדרש לו כדי להתגבר על הקושי בעסקיו.
קבענו להפגש מאוחר יותר בביתו. כעת ביקשתי נתונים יותר מפורטים על הסכום הנדרש.
ברגע הראשון שהתוודעתי לנתונים פקו ברכי. חשבתי שהוא נזקק לחלק מסויים משווי הדירה כדי להציל את עסקיו, אך כעת מתברר שהוא זקוק למלוא הסכום של מחיר הדירה... שמונה מליון דולר!
הלוואה של שמונה מליון אינה דבר של מה בכך גם לאדם כמוני...
אבל כיוון שהתחלתי במצוה התגברתי על הקושי.
קבענו פגישה נוספת אצל עו"ד, וחתמנו על חוזה הלוואה של שמונה מליון דולר בפריסת תשלומים של 25 שנים.
בסעיף מיוחד שנוסף לחוזה, נאסר על ר' זושא לגלות שמץ מכל הענין לאדם כלשהו בעולם.
לאחר מכן העברתי לחשבונו של ר' זושא שמונה מליון דולר, ושבנו לאנטוורפן, כשאין דירה ל שמנו, אבל ששים ושמחים בכך שזכינו לקיים באמת את המצווה היקרה של ואהבת לרעך כמוך.
מס' ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מר' זושא:
- ר' ניסים היקר. נכון שהתחייבתי לסודיות מוחלטת.
- אבל כרגע אני נמצא בארץ הקדש ועתי דלהכנסלפני ולפנים אל מורי ורבי האדמו''ר שליט''א כאן הוא נקט בשמו של אחד האדמורי''ם המפורסמים, הרבי הוא כמו אבא שלי. אם הרבי ישאל אותי אם מכרתי כבר את הדירה, מה אענה לו?
- עניתי לו: אם זה כמו אבא, אני מתיר לך לספר דברים כהוייתן.
עכשיו באתי לבקר בארץ הקדש, ואיכשהו הדבר נודע לר' זושא.
ר' זושא חפץ מאד שאכנס לבקר את רבו.
פיניתי לי זמן ערב אחד, והגעתי ל''קבלת קהל'' של הרבי, דבר שלא הסכנתי לעשות מעודי.
הגבאי שהבחין בי עומד בתור, דמות חריגה בנוף האנושי הרגיל, שאל לשמי, וניכר היה עליו שהשם אינו זר לו.
זמן קצר לאחר מכן גבאי קרא לי להיכנס אל הרבי, תוך שהוא מודיע לנוכחים כי הרבי לא יקבל עוד קהל בשעה הקרובה...
נכנסתי אל הרבי שקיבל אותי באהבה מופגנת, הרבי התעניין בשלומי בארוכה, וביקש לשמוע פרטי פרטים על חיי ועל משפחתי.
בסיום השיחה שנתעארכה מאד, הרבי פנה אלי ואמר בקול נרגש:
ר' ניסים היקר.
אני אינני רוצה ממך תרומה או סיוע למוסדות.
אחרי המעשה הנאצל שעשית עם ר' זושא, אני חפץ להיות שותף שלך!
איך אני יכול להשתתף עם אדם כמוך?
שאל הרבי וגם ענה:
נעשה שותפות יששכר וזבולון.
הרבי קרא לאחד הדיינים, וביקש לערוך בינינו הסכם כדת וכדין, אני התבקשתי והוצאתי מכיסי שטר של מאה דולר, אותו מסרתי לרבי כ''חלק הזבולון'' בשותפות, שנינו חתמנו על השטר, והדיין אישר את ההסכם בחתימת ידו, ורק לאחר מכן הרבי נפרד ממני בידיות ופטרני לשלום.
אז מה היה לנו כאן?
זכינו לשמוע על הנהגה מיוחדת של אדמו''ר חשוב, ובזה מן המותר להאריך...
זכינו להכיר את ר' זושא, יהודי יקר שעמד במצב קשה מאד, איש עסקים שנאלץ למכור את ביתו, ואף עומד לחתום על חוזה, והקב''ה שולח אליו את ישועתו המופלאה, יהודי עשיר, ''מעשה ניסים'' מארץ אחרת, כדי להושיעו ברגע האחרון באופן כה לא צפוי,
ללמדנו כי ישועת ד' כהרף עין, ובכל מצב שהוא אין ליהודי להתייאש.
וזכינו להכיר יהודי יקר כמו ר' ניסים, אשר רק לשמע התנהגותו האצילית הלב אומר:
מי כעמך ישראל!
טאטע זיסער, ראויים הם בניך שתגאלם מצרותיהם!
אני עובד במשרד לשיווק נדל"ן, והשבוע הייתי עד שמיעה מכלי ראשון לסיפור שלא ניתן להישאר אדישים מולו...
למשרדנו הגיע יהודי אמיד מתושבי אנטוורפן לרכוש דירה בפרוייקט חדש בבני ברק.
אני נבחרתי לשבת מולו ולדון עמו בפרטי העיסקה המתוכננת.
תוך כדי משא ומתן נודע לי שמו של הלקוח, ר' ניסים ק.
השם הזה צלצל לי מוכר.
לאחרונה שמעתי בשטיבל שלנו שהיה קשר מסויים בין ר' ניסים ובין האדמו"ר שליט"א, מה שעורר אצלי תהייה בראותי את מראהו.
חרף היותו איש עסקים, מראהו הוא של בן תורה ליטאי מובהק עם כל הסממנים האופייניים.
"לחפור" בפרטיו האישיים של לקוח תוך כדי עיסקה – זהו מעשה שלא ייעשה בעולם העסקים, אבל חסיד שנתקל במעשה מקורי ואמין הקשור לרבו הנערץ, זה בבחינת "אם יתן את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו'' ... בחוסר טאקט מופלג חרגתי מהכללים במשרד, ושאלתי אותו על הקשר בינו ובין הרבי שלי שיחי' לאוי"ט.
ר' ניסים חייך כמתחמק, אבל משראה את הנחישות שלי פתח את פיו וסיפר:
אני מתגורר באנטוורפן שבבלגיה שנים רבות.
שנים מילדי הנשואים מתגוררים בשווייץ. מפעם לפעם אנחנו נוסעים לבקר אצלם, ואנו שוהים תקופות לא קצרות. בכל הזמן הזה אנו חשים שלא בנוח ליפול למעמסה על צאצאינו שברוך ד' מטופלים בילדים רכים.
אנו הורגלנו להיות "נותנים" וקשה לנו מאד להיות "מקבלים".
היות וכך גמלה ההחלטה בלבנו לרכוש לעצמנו דירה נאה בשווייץ, אשר תשמש אותנו, כך שנוכל להיות המארחים ולא האורחים.
ממחשבה למעשה, התחלנו להתעניין בדירה מתאימה.
אחרי תקופה של חיפושים הגיעה הצעה של דירה למכירה בשווייץ שנראית לנו עונה על דרישותנו.
פינינו מזמננו ונסענו לשווייץ, פנינו ישירות להיפגש עם בעל הדירה המוצעת.
המוכר היה יהודי חסידי בשם ר' זושא, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, וערך לנו סיור בדירה יחד עם רעייתו.
הסיור התארך, והדירה המושקעת והמטופחת נשאה חן בעינינו, מתאימה לדרישותינו כמו הוזמנה עבורנו בתכנון אישי.
רעייתו של ר' זושא ליוותה את רעייתי בסיור, והרבתה לפרט את מעלותיה של הדירה, אותה היא טיפחה בטוב טעם ובתכנון מוקפד ומתקדם. כמעט לכל בורג בדירה היה לה הסבר מפורט מהי מטרתו ולמה הוא משמש ברוב תושיה.
הדבר אמר דרשני. רעייתי שאלה אותה: כמה זמן אתם מתגוררים כאן? והתשובה היתה: שנתיים.
- והדירה כה טובה ומוצלחת ומטופחת, אז מדוע אתם מוכרים אותה?
כאן הועמו פניהם של המוכר ורעייתו גם יחד.
הוא הסביר לי במילים קצרות שהעסק שלו נקלע לקשיים לאחרונה, הוא לא מצליח לעמוד בהתחייבויותיו, ואין לו מנוס ממכירת הדירה כדי לשרוד את התקופה הקשה.
לא נעים היה לשמוע זאת, אמרתי בנימוס כמה מילים של חיזוק, והמשכנו בסיור.
בסופו של דבר הדירה נשאה חן בעינינו מאד, וקבענו להפגש שוב בימים הקרובים ולסכם את תנאי העיסקה המפורטים ולחתום על חוזה.
משם נסענו לבית בננו, שם עשינו את הלילה.
למחרת בבוקר, קודם התפלה אני נוהג כתקנת האר"י הק' לומר "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
תוך כדי אמירת המילים פילחה מחשבה את לבי:
אני מקבל עלי לאהבה את רעי, כמוני?
ר' זושא היקר בעל הפנים המאירות נאלץ למכור את ביתו אשר בנה בעמל ובהשקעה מרובה - רק בגלל קשיי נזילות, ואני מתעתד לקבל את הבית הזה כדי להתגורר בו כמה פעמים בשנה, וכל זה רק בגלל שמצבי כרגע שפיר. האם לזאת אהבה תיקרא?
המחשבה הזו העיקה עלי, ואמרתי לעצמי:
אני לא עושה שקר בנפשי. עלי לעשות משהו ממשי כדי לקיים את המשפט הראשון אותו אני אומר בדבקות כל יום עם שחר.
אחרי התפלה שיתפתי את רעייתי במחשבותי.
מטבע הדברים קשה היה לה מאד לעשות את השינוי בראש.
לוותר על הדירה למענה הגענו מעבר ליבשת, והיא כבר נקשרה אליה במחשבתה וטוותה חלומות נעימים על הימים אשר תזכה לשמוח בה עם נכדינו המתוקים.
הוצאתי מהארון ספר העוסק במצוות שבין אדם לחברו, פתחתי את הפרק הדן ב"ואהבת לרעך כמוך" [א.ה. שם הספר נשכח ממני] ולמדנו יחד שעה ארוכה.
כשסיימנו את הלימוד, רעייתי היתה בשלה לוותר על החלום, בכדי לזכות לקיים את המצוה הגדולה.
התקשרתי לר' זושא, ואמרתי לו שחשבתי שוב על הנושא, וההחלטה גמלה בלבי שאני מוותר על רכישת הדירה, ואני מעוניין לתת לו הלוואה נוחה בסכום הנדרש לו כדי להתגבר על הקושי בעסקיו.
קבענו להפגש מאוחר יותר בביתו. כעת ביקשתי נתונים יותר מפורטים על הסכום הנדרש.
ברגע הראשון שהתוודעתי לנתונים פקו ברכי. חשבתי שהוא נזקק לחלק מסויים משווי הדירה כדי להציל את עסקיו, אך כעת מתברר שהוא זקוק למלוא הסכום של מחיר הדירה... שמונה מליון דולר!
הלוואה של שמונה מליון אינה דבר של מה בכך גם לאדם כמוני...
אבל כיוון שהתחלתי במצוה התגברתי על הקושי.
קבענו פגישה נוספת אצל עו"ד, וחתמנו על חוזה הלוואה של שמונה מליון דולר בפריסת תשלומים של 25 שנים.
בסעיף מיוחד שנוסף לחוזה, נאסר על ר' זושא לגלות שמץ מכל הענין לאדם כלשהו בעולם.
לאחר מכן העברתי לחשבונו של ר' זושא שמונה מליון דולר, ושבנו לאנטוורפן, כשאין דירה ל שמנו, אבל ששים ושמחים בכך שזכינו לקיים באמת את המצווה היקרה של ואהבת לרעך כמוך.
מס' ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מר' זושא:
- ר' ניסים היקר. נכון שהתחייבתי לסודיות מוחלטת.
- אבל כרגע אני נמצא בארץ הקדש ועתי דלהכנסלפני ולפנים אל מורי ורבי האדמו''ר שליט''א כאן הוא נקט בשמו של אחד האדמורי''ם המפורסמים, הרבי הוא כמו אבא שלי. אם הרבי ישאל אותי אם מכרתי כבר את הדירה, מה אענה לו?
- עניתי לו: אם זה כמו אבא, אני מתיר לך לספר דברים כהוייתן.
עכשיו באתי לבקר בארץ הקדש, ואיכשהו הדבר נודע לר' זושא.
ר' זושא חפץ מאד שאכנס לבקר את רבו.
פיניתי לי זמן ערב אחד, והגעתי ל''קבלת קהל'' של הרבי, דבר שלא הסכנתי לעשות מעודי.
הגבאי שהבחין בי עומד בתור, דמות חריגה בנוף האנושי הרגיל, שאל לשמי, וניכר היה עליו שהשם אינו זר לו.
זמן קצר לאחר מכן גבאי קרא לי להיכנס אל הרבי, תוך שהוא מודיע לנוכחים כי הרבי לא יקבל עוד קהל בשעה הקרובה...
נכנסתי אל הרבי שקיבל אותי באהבה מופגנת, הרבי התעניין בשלומי בארוכה, וביקש לשמוע פרטי פרטים על חיי ועל משפחתי.
בסיום השיחה שנתעארכה מאד, הרבי פנה אלי ואמר בקול נרגש:
ר' ניסים היקר.
אני אינני רוצה ממך תרומה או סיוע למוסדות.
אחרי המעשה הנאצל שעשית עם ר' זושא, אני חפץ להיות שותף שלך!
איך אני יכול להשתתף עם אדם כמוך?
שאל הרבי וגם ענה:
נעשה שותפות יששכר וזבולון.
הרבי קרא לאחד הדיינים, וביקש לערוך בינינו הסכם כדת וכדין, אני התבקשתי והוצאתי מכיסי שטר של מאה דולר, אותו מסרתי לרבי כ''חלק הזבולון'' בשותפות, שנינו חתמנו על השטר, והדיין אישר את ההסכם בחתימת ידו, ורק לאחר מכן הרבי נפרד ממני בידיות ופטרני לשלום.
אז מה היה לנו כאן?
זכינו לשמוע על הנהגה מיוחדת של אדמו''ר חשוב, ובזה מן המותר להאריך...
זכינו להכיר את ר' זושא, יהודי יקר שעמד במצב קשה מאד, איש עסקים שנאלץ למכור את ביתו, ואף עומד לחתום על חוזה, והקב''ה שולח אליו את ישועתו המופלאה, יהודי עשיר, ''מעשה ניסים'' מארץ אחרת, כדי להושיעו ברגע האחרון באופן כה לא צפוי,
ללמדנו כי ישועת ד' כהרף עין, ובכל מצב שהוא אין ליהודי להתייאש.
וזכינו להכיר יהודי יקר כמו ר' ניסים, אשר רק לשמע התנהגותו האצילית הלב אומר:
מי כעמך ישראל!
טאטע זיסער, ראויים הם בניך שתגאלם מצרותיהם!
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
יגל יעקב בן ה-13, ששוחרר משבי חמאס בעסקת החטופים בחודש דצמבר, חשף ברשתות החברתיות את ההתקרבות שלו לדת מאז שחרורו מהשבי.
בפוסט שהעלה ברשתות החברתיות כתב: "כששואלים אותי לרוב, מה החיבור האמיתי שלי עם הקב״ה, אני עונה שבשבי כל מה שהחזיק אותי הייתה האמונה שאני לא לבד, שיש איתי אותו, את האחד הזה, שבהחלט שמר עליי כל שעותיי בשבי".
עוד שיתף: "ועל זה נאמר השגחה אלוקית, השגחה אלוקית שאני באמת חושב שתמיד הרגשתי לפני. תמיד הרגשתי אותו איתי, שומר עליי מכל צרה ומכשול. כשחזרתי ישר אמרתי לכולם שאני רוצה להתחיל ללכת עם כיפה ועם ציצית, וכולם צחקו לי בפרצוף. אמרו לי מה אתה משוגע? מה קשור עכשיו כיפה וציצית?".
"אמרתי להם שכל השהייה שלי בשבי חשבתי על זה. הגיעה התקופה של הסליחות ואני מרגיש שיש לי הרבה על מה לבקש סליחה, וגם מרגיש חיבור מספיק גדול גם בשביל ללכת לשם להכיר תודה, להגיד תודה על ששמרת עליי מהאויבים שלי, שלנו", שיתף יגל בן ה-13.
"אבא תודה על הזכות להיות כאן. בחרת לי הדרך הנכונה ולא תצטער על כך. אני אוהב אותך טאטא ובטוח שאתה מנסה לשמור גם על החטופים שעדיין שם", סיכם.
בפוסט שהעלה ברשתות החברתיות כתב: "כששואלים אותי לרוב, מה החיבור האמיתי שלי עם הקב״ה, אני עונה שבשבי כל מה שהחזיק אותי הייתה האמונה שאני לא לבד, שיש איתי אותו, את האחד הזה, שבהחלט שמר עליי כל שעותיי בשבי".
עוד שיתף: "ועל זה נאמר השגחה אלוקית, השגחה אלוקית שאני באמת חושב שתמיד הרגשתי לפני. תמיד הרגשתי אותו איתי, שומר עליי מכל צרה ומכשול. כשחזרתי ישר אמרתי לכולם שאני רוצה להתחיל ללכת עם כיפה ועם ציצית, וכולם צחקו לי בפרצוף. אמרו לי מה אתה משוגע? מה קשור עכשיו כיפה וציצית?".
"אמרתי להם שכל השהייה שלי בשבי חשבתי על זה. הגיעה התקופה של הסליחות ואני מרגיש שיש לי הרבה על מה לבקש סליחה, וגם מרגיש חיבור מספיק גדול גם בשביל ללכת לשם להכיר תודה, להגיד תודה על ששמרת עליי מהאויבים שלי, שלנו", שיתף יגל בן ה-13.
"אבא תודה על הזכות להיות כאן. בחרת לי הדרך הנכונה ולא תצטער על כך. אני אוהב אותך טאטא ובטוח שאתה מנסה לשמור גם על החטופים שעדיין שם", סיכם.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
אריק מספר:
למדתי עם רוני את מצוות מעשר כספים, וכשהוא שמע על ההבטחה להתעשר, זה הדליק בו ניצוץ. רוני, שמעולם לא הכיר את המצווה הזו, החליט באומץ שהוא רוצה לקבל אותה על עצמו, מתוך אמונה אמיתית שהברכה תבוא בעקבותיה.
באותו ערב, הוא התיישב לבדוק את תלושי המשכורת שלו מהשמונה השנים האחרונות, הסכום הכולל הגיע ל-750,000 ש"ח. המעשר 75,000 ש"ח. לא היה לו את הסכום הזה.
בלי לחשוב פעמיים, וללא היסוסים, למחרת בבוקר הוא לקח את המפתח לרכב שלו, שמחירו היה 80,000 ש"ח, ותרם אותו לארגון חסד מוכר.
מעתה, הדרך לעבודה נעשתה באוטובוס.
אך לא הייתה לו שום תלונה. להפך, הוא אמר לי בהתרגשות: "ככה אני יכול לנצל את זמן הנסיעה ללימוד, כשנוהגים זה כמעט בלתי אפשרי להתרכז."
זה הסיפור על אנשים לא פשוטים.
אך לסיפור היה המשך:
לאחר תקופה קצרה, דודו של רוני חלה באופן חמור ואושפז בבית החולים. רוני, מתוך נאמנות ומסירות, היה מגיע לבקרו כמה פעמים בשבוע. דודו, שאל אותו למה הוא מגיע באוטובוס, ואז רוני סיפר לו על המצווה של מעשר כספים ועל התרומה של הרכב.
זמן קצר לאחר מכן, הדוד נפטר מהמחלה. בזמן השבעה, בתו של המנוח סיפרה שבימיו האחרונים, אביה הבהיר לה שהרכב שלו לא יהיה חלק מהירושה. הוא ציווה במפורש: "את הרכב הזה תביאו לרוני, כי הוא פשוט ראוי לזה."
לאחר השבעה, רוני קיבל את המפתחות לרכב החדש. מחיר המחירון שלו היה לא פחות מ-162,000 ש"ח. רוני בא אלי, עם עיניים נוצצות ואמר בשקט אך בביטחון: "עשר בשביל שתתעשר."
למדתי עם רוני את מצוות מעשר כספים, וכשהוא שמע על ההבטחה להתעשר, זה הדליק בו ניצוץ. רוני, שמעולם לא הכיר את המצווה הזו, החליט באומץ שהוא רוצה לקבל אותה על עצמו, מתוך אמונה אמיתית שהברכה תבוא בעקבותיה.
באותו ערב, הוא התיישב לבדוק את תלושי המשכורת שלו מהשמונה השנים האחרונות, הסכום הכולל הגיע ל-750,000 ש"ח. המעשר 75,000 ש"ח. לא היה לו את הסכום הזה.
בלי לחשוב פעמיים, וללא היסוסים, למחרת בבוקר הוא לקח את המפתח לרכב שלו, שמחירו היה 80,000 ש"ח, ותרם אותו לארגון חסד מוכר.
מעתה, הדרך לעבודה נעשתה באוטובוס.
אך לא הייתה לו שום תלונה. להפך, הוא אמר לי בהתרגשות: "ככה אני יכול לנצל את זמן הנסיעה ללימוד, כשנוהגים זה כמעט בלתי אפשרי להתרכז."
זה הסיפור על אנשים לא פשוטים.
אך לסיפור היה המשך:
לאחר תקופה קצרה, דודו של רוני חלה באופן חמור ואושפז בבית החולים. רוני, מתוך נאמנות ומסירות, היה מגיע לבקרו כמה פעמים בשבוע. דודו, שאל אותו למה הוא מגיע באוטובוס, ואז רוני סיפר לו על המצווה של מעשר כספים ועל התרומה של הרכב.
זמן קצר לאחר מכן, הדוד נפטר מהמחלה. בזמן השבעה, בתו של המנוח סיפרה שבימיו האחרונים, אביה הבהיר לה שהרכב שלו לא יהיה חלק מהירושה. הוא ציווה במפורש: "את הרכב הזה תביאו לרוני, כי הוא פשוט ראוי לזה."
לאחר השבעה, רוני קיבל את המפתחות לרכב החדש. מחיר המחירון שלו היה לא פחות מ-162,000 ש"ח. רוני בא אלי, עם עיניים נוצצות ואמר בשקט אך בביטחון: "עשר בשביל שתתעשר."
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
עוד מספר אריק:
עולה חדש מסורתי בגיל 70, פנה אליי, מבקש עזרה בהתחברות לחשבון הפייסבוק שלו מהמחשב החדש שרכש.
שאלתי אותו מה הוא כותב שם, והוא ענה בסתמיות 45 אלף עוקבים דוברי רוסית מכל קצוות תבל, קוראים את מאמרי והגיגי על מדינת ישראל והיהודים.
"האם גם אתה מפרסם שם מאמרים?" הוא התעניין אצלי בנימוס .
עניתי לו שהציבור החרדי בדרך כלל לא משתמש בפייסבוק.
הוא נדהם, "לא ידעתי! למה זה כך?"
הראתי לו מכתב רבנים המדגיש את חשיבות הסינון. הסברתי לו את המצב שאנשים מתקינים סינון על האינטרנט, והוא הפתיע אותי כשאמר שהוא רוצה שאחבר לו סינון.
"אבל אם יהיה לך סינון," אמרתי לו, "לא תוכל להשתמש בפייסבוק, בוואצפ או לקרוא את החדשות שאתה רגיל לקרוא."
הוא שקל את הדברים, ואמר בסבר פנים רציני, "אם מישהו מציע לנקות עבורי את הלכלוכים מהמסך שלי, למה שלא אסכים?"
כך, בלי פוסט פרידה, הוא החליט לעזוב את עולמו הווירטואלי, עשרות אלפי עוקבים נשארו ממתינים, ועדיין תוהים לאן נעלם האיש שכתיבתו ריתקה אותם.
עולה חדש מסורתי בגיל 70, פנה אליי, מבקש עזרה בהתחברות לחשבון הפייסבוק שלו מהמחשב החדש שרכש.
שאלתי אותו מה הוא כותב שם, והוא ענה בסתמיות 45 אלף עוקבים דוברי רוסית מכל קצוות תבל, קוראים את מאמרי והגיגי על מדינת ישראל והיהודים.
"האם גם אתה מפרסם שם מאמרים?" הוא התעניין אצלי בנימוס .
עניתי לו שהציבור החרדי בדרך כלל לא משתמש בפייסבוק.
הוא נדהם, "לא ידעתי! למה זה כך?"
הראתי לו מכתב רבנים המדגיש את חשיבות הסינון. הסברתי לו את המצב שאנשים מתקינים סינון על האינטרנט, והוא הפתיע אותי כשאמר שהוא רוצה שאחבר לו סינון.
"אבל אם יהיה לך סינון," אמרתי לו, "לא תוכל להשתמש בפייסבוק, בוואצפ או לקרוא את החדשות שאתה רגיל לקרוא."
הוא שקל את הדברים, ואמר בסבר פנים רציני, "אם מישהו מציע לנקות עבורי את הלכלוכים מהמסך שלי, למה שלא אסכים?"
כך, בלי פוסט פרידה, הוא החליט לעזוב את עולמו הווירטואלי, עשרות אלפי עוקבים נשארו ממתינים, ועדיין תוהים לאן נעלם האיש שכתיבתו ריתקה אותם.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
ברק ניקסון הי”ו שהוא מהניצולים מיום ‘טבח שמחת תורה’ ומאז חזר בתשובה שלמה ולומד תורה ומזכה את דברים כמעט כל יום, הגר”ח פינטו ביקש שיספר לקהל את הניסים הגדולים שעברו כשהקהל כולו הקשיב בהתרגשות גדולה לכל מילה ועל חזרתו בתשובה שלמה.
בדבריו הודה למרא דאתרא הגר”ח פינטו ואמר שזו זכות גדולה עבורו על שנתן לו עוד הזדמנות לספר על קרבתו להקב”ה, וכך סיפר בקצרה מפאת קוצר הזמן:
לפני תשעה חודשים חזרתי בתשובה, הייתי רחוק מקיום תורה ומצוות, אך קיבלתי על עצמי לקראת חודש אלול לשמור 3 שבתות, (מהבר מצוה לא זכיתי לשמור שבת) שמרתי שתים בהצלחה, בליל שמחת תורה שזו היתה השבת השלישית, קראתי תהילים כל הלילה כדי שלא ארדם ולבסוף לצערי נפלתי ולפנות בוקר נסעתי ב…שבת לאזור המסיבה ליד הגבול עם עזה, בשעה 6:30 בבוקר כבר ראיתי שפגע טיל שירו המחבלים במישהו מולי ורצו שם בכמויות של אנשים, תוך כדי ראיתי מחבלים שמרססים את הרכבים עם אנשים, אני רץ מכל מקום ולכל מקום ואני רואה 2 טנדרים מגיעים, מלאים במחבלים, אני הייתי חייל גולני ואני יודע מה זה קרב, כך כל הזמן ממשיכים לברוח.
אני מחליט לחזור שוב לאזור המסיבה, אני שוכב ועליי גופות של הרוגים, המחבלים יורים עליי, אבל הכדורים לא פוגעים בי, כי הגופות עוצרות את הכדורים, רצתי משם נכנסתי לתא שירותים ותוך כדי פרצתי מעומק ליבי בתפילה לבורא עולם ואמרתי, “אם אתה מחזיר אותי בחיים, אני מבטיח לך להיות הילד הכי טוב שלך”, ראיתי את בורא עולם בעיניים שלי.
את התא שירותים השארתי בסימן של פתוח (צבע ירוק) שיחשבו שהתא ריק, כך היה הכל מחושבן משמים, ואני כל הזמן מתפלל ומבקש מבורא עולם שיציל אותי ומקבל על עצמי הכל לעשות על מנת לחזור בתשובה שלמה, אני שם בתא של השירותים עם עוד שנים מצטופפים בפחד נורא במשך 8.5 שעות!!!! והמחבלים התהלכו עם מדים של צה”ל ואני רואה אותם מהחור שבדלת, כל הזמן יורים ושודדים מכל הנרצחים כל מה שיש עליהם, אחר כך יורים על כל ה-7 התאים של השירותים ואני שומע את כל הזוועות, יורים על הדלת שלנו, מחבל יורה 3 כדורים על הדלת והדלת לא זזה, איך זה קורה??, אין שום מילים להסביר – הכל השגחה פרטית של בורא עולם.
בשעה 4 אחר הצהריים, רק אז הגיעו צה”ל לשטח ועשו סריקות במקום ואנו ב”ה לא נפגענו אפילו סריטה אחת. החיילים פתחו את התא של השירותים, רואים אותנו ואמרים לנו אתם השלושה היהודים האחרונים שנשארתם בחיים כאן, יצאנו החוצה וראינו זוועות שאין לזה שום תיאור שבעולם שנתאר, זוועות נוראיות ואכזריות מאין כמותם, יותר גרועים מחיות, יצאנו משם נוסעים בשביל של 500 מטר במשך חמש שעות!!! כי כל כמה רגעים אנו עוצרים להרים את הגופות הרבים שהיו פזורות לכל אורך האזור במצב של זעזוע שלא נוכל לתאר לכם כאן, נורא ואיום!
מאז ברוך ה’ אני ילד של בורא עולם, בזכות שבת קודש, לאחר חודשיים זכיתי להתחתן כהלכה עם אשת חיל תחי’, לומד תורה בבוקר ומוסר הרצאות בשעות הערב לזכות את הרבים ובין לבין ממשיך ללמוד תורה, יש לנו רק את בורא עולם שרק הוא קיים ורק הוא שומר עלינו, כולנו כל הגוף שלנו זה לעשות רצון ה’ יתברך.
יש הרבה טומאה בחוץ כיום, אני יודע היטב משם אני מגיע, לכן נמשיך כולנו להתחזק ולהתקרב לבורא עולם כמה שיותר, תודה רבה לכבוד הרב המרא דאתרא שליט”א ולציבור היקר.
בדבריו הודה למרא דאתרא הגר”ח פינטו ואמר שזו זכות גדולה עבורו על שנתן לו עוד הזדמנות לספר על קרבתו להקב”ה, וכך סיפר בקצרה מפאת קוצר הזמן:
לפני תשעה חודשים חזרתי בתשובה, הייתי רחוק מקיום תורה ומצוות, אך קיבלתי על עצמי לקראת חודש אלול לשמור 3 שבתות, (מהבר מצוה לא זכיתי לשמור שבת) שמרתי שתים בהצלחה, בליל שמחת תורה שזו היתה השבת השלישית, קראתי תהילים כל הלילה כדי שלא ארדם ולבסוף לצערי נפלתי ולפנות בוקר נסעתי ב…שבת לאזור המסיבה ליד הגבול עם עזה, בשעה 6:30 בבוקר כבר ראיתי שפגע טיל שירו המחבלים במישהו מולי ורצו שם בכמויות של אנשים, תוך כדי ראיתי מחבלים שמרססים את הרכבים עם אנשים, אני רץ מכל מקום ולכל מקום ואני רואה 2 טנדרים מגיעים, מלאים במחבלים, אני הייתי חייל גולני ואני יודע מה זה קרב, כך כל הזמן ממשיכים לברוח.
אני מחליט לחזור שוב לאזור המסיבה, אני שוכב ועליי גופות של הרוגים, המחבלים יורים עליי, אבל הכדורים לא פוגעים בי, כי הגופות עוצרות את הכדורים, רצתי משם נכנסתי לתא שירותים ותוך כדי פרצתי מעומק ליבי בתפילה לבורא עולם ואמרתי, “אם אתה מחזיר אותי בחיים, אני מבטיח לך להיות הילד הכי טוב שלך”, ראיתי את בורא עולם בעיניים שלי.
את התא שירותים השארתי בסימן של פתוח (צבע ירוק) שיחשבו שהתא ריק, כך היה הכל מחושבן משמים, ואני כל הזמן מתפלל ומבקש מבורא עולם שיציל אותי ומקבל על עצמי הכל לעשות על מנת לחזור בתשובה שלמה, אני שם בתא של השירותים עם עוד שנים מצטופפים בפחד נורא במשך 8.5 שעות!!!! והמחבלים התהלכו עם מדים של צה”ל ואני רואה אותם מהחור שבדלת, כל הזמן יורים ושודדים מכל הנרצחים כל מה שיש עליהם, אחר כך יורים על כל ה-7 התאים של השירותים ואני שומע את כל הזוועות, יורים על הדלת שלנו, מחבל יורה 3 כדורים על הדלת והדלת לא זזה, איך זה קורה??, אין שום מילים להסביר – הכל השגחה פרטית של בורא עולם.
בשעה 4 אחר הצהריים, רק אז הגיעו צה”ל לשטח ועשו סריקות במקום ואנו ב”ה לא נפגענו אפילו סריטה אחת. החיילים פתחו את התא של השירותים, רואים אותנו ואמרים לנו אתם השלושה היהודים האחרונים שנשארתם בחיים כאן, יצאנו החוצה וראינו זוועות שאין לזה שום תיאור שבעולם שנתאר, זוועות נוראיות ואכזריות מאין כמותם, יותר גרועים מחיות, יצאנו משם נוסעים בשביל של 500 מטר במשך חמש שעות!!! כי כל כמה רגעים אנו עוצרים להרים את הגופות הרבים שהיו פזורות לכל אורך האזור במצב של זעזוע שלא נוכל לתאר לכם כאן, נורא ואיום!
מאז ברוך ה’ אני ילד של בורא עולם, בזכות שבת קודש, לאחר חודשיים זכיתי להתחתן כהלכה עם אשת חיל תחי’, לומד תורה בבוקר ומוסר הרצאות בשעות הערב לזכות את הרבים ובין לבין ממשיך ללמוד תורה, יש לנו רק את בורא עולם שרק הוא קיים ורק הוא שומר עלינו, כולנו כל הגוף שלנו זה לעשות רצון ה’ יתברך.
יש הרבה טומאה בחוץ כיום, אני יודע היטב משם אני מגיע, לכן נמשיך כולנו להתחזק ולהתקרב לבורא עולם כמה שיותר, תודה רבה לכבוד הרב המרא דאתרא שליט”א ולציבור היקר.
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
הייליג מספר:
בבחרותי למדתי ביח"ל. ושם היה איש תחזוקה מאד עצבני, הבחורים היו מתעללים בו והוא היה צורח בכעס וכו'. אחריו הגיע לעבוד הרה"ח רבי יחזקאל שיקמן ז"ל מחסידי גור, והוא היה אדם אצילי כזה, רגוע יותר מאנשים רגילים, ואמר לכולם, שהם יכולים לנסות לעצבן אותו כמה שהם רוצים, והם לא יצליחו. הדבר יצא מפיו והיו כמה שלקחו עבודה כזו לנסותו וכו', וכהלל בשעתו לא הצליחו. פעם עמדתי נרעש כשאחד עשה קונצים שכל אדם מן השורה מקפיד על כך מאד... והוא חייך והמתין. מה שפעם נדהמתי, ששמעתי שהוא למד ביח"ל המקורית... ופעם המג"ש שלנו לא הרגיש טוב, וביקש אותי בטלפון הציבורי להקריא את המבחן עיון ביום שישי. כך המג"ש מדבר ואני כותב. בינתיים ר' יחזקאל דנן טיפל באסימונים ובטלפון, באמצע הוא החל להתערב לי בנושא של המבחן - - - ["עטץ לערנסט 'חזקת הבתים'?!" בעגה פולנית המובנת למכירים].
אחר כך פעם ראיתי אותו לומד חברותא בשטיבל של גור שמתחת ישיבת אמרי אמת, עם חברותא בספה"ק בית ישראל, וזה היה מאד חמוד לראות איך שני זקנים לומדים בתמימות כזו...
[אגב, בליל שבת זו, פגשתי את בנו, וסיפרתי לו את הזכרונות מאבא שלו, יהודי שלא כועס...].
בבחרותי למדתי ביח"ל. ושם היה איש תחזוקה מאד עצבני, הבחורים היו מתעללים בו והוא היה צורח בכעס וכו'. אחריו הגיע לעבוד הרה"ח רבי יחזקאל שיקמן ז"ל מחסידי גור, והוא היה אדם אצילי כזה, רגוע יותר מאנשים רגילים, ואמר לכולם, שהם יכולים לנסות לעצבן אותו כמה שהם רוצים, והם לא יצליחו. הדבר יצא מפיו והיו כמה שלקחו עבודה כזו לנסותו וכו', וכהלל בשעתו לא הצליחו. פעם עמדתי נרעש כשאחד עשה קונצים שכל אדם מן השורה מקפיד על כך מאד... והוא חייך והמתין. מה שפעם נדהמתי, ששמעתי שהוא למד ביח"ל המקורית... ופעם המג"ש שלנו לא הרגיש טוב, וביקש אותי בטלפון הציבורי להקריא את המבחן עיון ביום שישי. כך המג"ש מדבר ואני כותב. בינתיים ר' יחזקאל דנן טיפל באסימונים ובטלפון, באמצע הוא החל להתערב לי בנושא של המבחן - - - ["עטץ לערנסט 'חזקת הבתים'?!" בעגה פולנית המובנת למכירים].
אחר כך פעם ראיתי אותו לומד חברותא בשטיבל של גור שמתחת ישיבת אמרי אמת, עם חברותא בספה"ק בית ישראל, וזה היה מאד חמוד לראות איך שני זקנים לומדים בתמימות כזו...
[אגב, בליל שבת זו, פגשתי את בנו, וסיפרתי לו את הזכרונות מאבא שלו, יהודי שלא כועס...].
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
הייליג מספר:
בעת קריאת התורה בקיבוץ הקדוש באומן, היה הבעל קורא הרה"ח רבי יצחק שמואל אהרן לעזער שליט"א. והנה עשה טעות מיד בתחילת הקריאה במקום "ואברהם בן מאת שנה", אמר בקול רם: "ואברהם בן מאה שנה".
ראיתי קצת תסיסה של מחאה בציבור [אך הוא בדבקותו לא שמע]. החלטתי לעלות על הבימה, ולהמתין עד שיסיים הגברא. ובין כך ראיתי פנים בוערות באש ממש, ובפרט כשזעק בקול נורא - וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק - ולא יכולתי להפסיקו.
רק כשאמרתי לו באוזן, שתדעו שטעיתם במילה הראשונה. חייך ואמר לי, אז למה לא הפסקת אותי מיד, ונתת לי לקרוא הכל, ואמרתי לו, כי רציתי שתאמרו פעמיים את גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ. אבל הסיבה האמיתית, שפשוט זה היה כמו אש בוערת... והיה נראה שאינו בכאן...
יש לציין, כשהחל לקרוא שוב את הקריאה. ביקש שיכריזו ברבים, כי חלה טעות, והוא מתחיל שוב... כדי לא לבלבל את הציבור!
אחר כך, שראיתי שלא מחה בי אי מי בעמדי שם, הלכתי לשאר קרה"ת, והוא חייך אלי, האם אתה המדקדק... [היינו שבאתי להשגיח]. אך האמת, שלא יכולתי להתיק עיני מהמחזה הזה, כל מילה, כל תיבה, בניגון הטעמים הידוע, בקדושה ובהתלהבות עד כי שונו פניו הק' לגמרי, וארגמן עמוק התפשט על כל וורידי פניו. וקשה היה להפסיק אותו.
אך התעקשתי בעוד פעם, שתיקן עצמו מיד [יש בעלי קורא שאינם מודעים לעצמם, ואינם מודים, לא מחמת חוסר כנות, אלא כי חושבים שאמרו כן טוב...] ולכן המתנתי, שיבחר אם להקשיב לי למאה/מאת הנ"ל. והוא איש אמת מאד...
אגב,
ראיתי אותו באיזה פעם בתפילה, והוא כולו תמימות ופשיטות, מדבק עצמו לאותיות התפילה בחשק עצום, ובכוונה נפלאה...
בעת קריאת התורה בקיבוץ הקדוש באומן, היה הבעל קורא הרה"ח רבי יצחק שמואל אהרן לעזער שליט"א. והנה עשה טעות מיד בתחילת הקריאה במקום "ואברהם בן מאת שנה", אמר בקול רם: "ואברהם בן מאה שנה".
ראיתי קצת תסיסה של מחאה בציבור [אך הוא בדבקותו לא שמע]. החלטתי לעלות על הבימה, ולהמתין עד שיסיים הגברא. ובין כך ראיתי פנים בוערות באש ממש, ובפרט כשזעק בקול נורא - וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק - ולא יכולתי להפסיקו.
רק כשאמרתי לו באוזן, שתדעו שטעיתם במילה הראשונה. חייך ואמר לי, אז למה לא הפסקת אותי מיד, ונתת לי לקרוא הכל, ואמרתי לו, כי רציתי שתאמרו פעמיים את גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ. אבל הסיבה האמיתית, שפשוט זה היה כמו אש בוערת... והיה נראה שאינו בכאן...
יש לציין, כשהחל לקרוא שוב את הקריאה. ביקש שיכריזו ברבים, כי חלה טעות, והוא מתחיל שוב... כדי לא לבלבל את הציבור!
אחר כך, שראיתי שלא מחה בי אי מי בעמדי שם, הלכתי לשאר קרה"ת, והוא חייך אלי, האם אתה המדקדק... [היינו שבאתי להשגיח]. אך האמת, שלא יכולתי להתיק עיני מהמחזה הזה, כל מילה, כל תיבה, בניגון הטעמים הידוע, בקדושה ובהתלהבות עד כי שונו פניו הק' לגמרי, וארגמן עמוק התפשט על כל וורידי פניו. וקשה היה להפסיק אותו.
אך התעקשתי בעוד פעם, שתיקן עצמו מיד [יש בעלי קורא שאינם מודעים לעצמם, ואינם מודים, לא מחמת חוסר כנות, אלא כי חושבים שאמרו כן טוב...] ולכן המתנתי, שיבחר אם להקשיב לי למאה/מאת הנ"ל. והוא איש אמת מאד...
אגב,
ראיתי אותו באיזה פעם בתפילה, והוא כולו תמימות ופשיטות, מדבק עצמו לאותיות התפילה בחשק עצום, ובכוונה נפלאה...
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
סיפור אישי - הרב יואל שילה
מחותני ר' אהרן ביקש ממני לספר נקודות מהסיפור האישי שלי; אם אתם רוצים סיפור על צל"ש מעניין - זה אבא שלי שקיבל צל"ש, אות המופת, אם אתם רוצים סיפור על טייס קרב עם הפצצות בלבנון - זה אחי זיכרונו לברכה, סיפורים מרתקים על טיולים בדרום אמריקה - זה אחותי, אני לא.
לי אין סיפורים כאלו, ומראש אומר מה אני רוצה לומר בסיפור שלי, כי אני לא אוהב שמכניסים לאדם לתוך הפה את המסרים, אלא תן לי לחשוב לבד מה המסר שעולה, אבל במקרה דידן אגיד לכם מה המסר שאני רוצה שתשמעו מהסיפורים האלה, קיבלתי סוגים מסוימים של כוחות, חלקם דברים טובים, חלקם דברים לא טובים.
עכשיו זה נתון, וכמו שנראה שהסיפורים האלו הם מילדות, מי שיש לו את זה - יש לו והשאלה מה אתה עושה עם זה, האם אתה מנצל את כוחותיך, ואני רוצה להראות פה, שאם אתה מנצל, אז הקדוש ברוך הוא כבר מנהל את העולם בצורה כזאת שזה יוצא לטובה, ואם אתה לא מנצל את הכוחות שלך, אז פספסת את כל ההזדמנויות שרק אפשר, ולך תרעה פרות באחו.
שוב, המסר שאני רוצה להגיד זה שכשעושים משהו ברצינות, וכשעושים אותו בנחישות, הקדוש ברוך הוא כבר מנהל, תן לקדוש ברוך הוא לנהל את העולם כבר מסביב, ויהיה בסדר.
הסיפור הראשון, זה סיפור קצת מצחיק, הסיפור היה בכיתה ב'. היתה הסירנה של יום הזכרון [ככל הזכור לי - זו שלאחר מלחמת יום הכפורים], ואני עומד לי בתוך הכיתה, וכולם עומדים דום בסירנה, ולי הייתה בעיה שלא היתה לשום ילד, אבא שלי קצין בצבא, אלוף משנה, קצינים, כשיש סירנה הם לא עומדים דום אלא מצדיעים. אז ידעתי שיש פה שני מהלכים, יש מהלך אחד של לעמוד דום, יש מהלך אחד של הצדעה. היתה לי בעיה, מה אני עושה, אני במהלך הזה או במהלך הזה?
אמרתי, ירא שמיים יצא ידי כולם, יד שמאל נעמדה דום, יד ימין הצדיעה, אבל שיהיה במקסימום, יד ימין גם ירדה למטה מדין עמידת דום, וגם הצדיעה מדין קצין, ויצאה עמידה עקומה ומשונה. המורה זרקה אותי החוצה באמצע הסירנה. אני זוכר את עצמי בכיתה ב', יוצא החוצה למסדרון, אבל הסירנה עוד לא נגמרה, וממשיך לעמוד עקום.
מה פתאום שאני אזכור את הסיפור הזה? אבל בסיפור הזה יש נחישות, זאת אומרת אם ככה צריך לעשות, אז שיזרקו אותי החוצה לא מעניין אותי.
נדלג על הילדות, הגיע גיל 12 וחצי, קיץ תשל"ט, תפקיד אחרון של אבא שלי בצבא, שלחו אותו להיות נספח צבאי בשגירות בקרקאס, ונצואלה. בדרך לשם היינו שבוע במיאמי, בהיותי בבריכת השחיה שמימיה הם מי האוקיינוס האטלנטי, נער גוי לידי איבד טבעת במים. המים היו עכורים - ועם זאת צללתי ללא מסכה ומצאתי אותה. הוא הזמין אותי למסעדה כאות תודה, ואני התניתי שלא לאכול PIG, כלומר חזיר. במסעדה הגישו חביתה עם פסי בייקון. משום מה חשדתי שזה חזיר, וסירבתי לאכול את החביתה, אף שלא הכרתי את הביטוי בייקון, אלא ידעתי שי להזהר רק מ-PIG - שזה שם החיה, אך לא חלמתי שבייקון הוא כתלי חזיר... והיתה זו שמירה משמים עלי שביקשתי לאכול כשר.
שלש שנים היינו בונצואלה, בית ספר גויי, ספרדית, אנגלית - שפות שצריך להתמודד איתן, אנטישמיות, מכות שחטפתי שם יופי מהגויים.
וחצי שנה אחרי זה, יש לי בר מצווה, חצי שנה, בנכר, בר מצווה בחוץ לארץ, מה אני עושה עם הדרשה של הבר מצווה? סבא שלי, זכרונו לברכה, הכין אותי בארץ. חמשים שנה הוא הכין נערים לבר מצווה חינם אין כסף, אז לפני שיצאנו לחוץ לארץ, ישבתי כמה חודשים, הקליט לי אפילו בקלטת, ועשרה חודשים התכוננתי לקריאת אותו קטע קטן של פרשת וישב, צריך שיהיה ברצינות.
טוב, הגיעה השבת של הבר מצווה, צריך לנסוע לבית הכנסת המרוחק, אויש, פאנצ'ר באוטו, מתקנים את הפאנצ'ר, נוסעים לבית הכנסת, ועלייה לתורה, והכל הרגיש בסדר, הרגשתי מצוין עם זה.
בעצם אני חושב על עצמי בתקופה החילונית, שכל מה שידעתי קיימתי, לא ידעתי כלום. ידעתי שחזיר לא אוכלים ושרימפסים לא אוכלים, וחוץ מזה כמעט כלום.
ידעתי שאסור להגיד לסבא שנסענו לבריכה בשבת, כי פעם אחת אמרתי לו וחטפתי על הראש מאחותי, אז את זה ידעתי שאסור, אז לא אמרתי יותר לסבא שנסענו בשבת לבריכה.
מסיבת בר מצווה, וחנוכה, מגיעים אורחים, בין האורחים היה שר הביטחון של ונצואלה, גוי בשם אברהו, אברהו זה 'עברי' בספרדית - מצאצאי האנוסים, הוא היה ממש מצאצאי האנוסים, הוא הקשיב לנאום בעברית ולא הבין כלום, אבל אחר כך נאמתי בספרדית בעל פה, בלי להבין כמעט מילה ממה שאמרתי, אני יכול עד עכשיו לדקלם לכם בערך חצי ממנו בספרדית. אחר כך הסבירו לי מה אמרתי - שאני מקבל על עצמי את ההתחייבויות של העם היהודי. הנאום ממש ריגש את הגויים שהיו שם, הם לא שמעו על כך שנער מקבל על עצמו התחיבות שנובעת מהיותו בן לעם היהודי. חושבני שזה הטביע בי מעט רצינות, אולי זה היה השלב הראשון של ההתבגרות.
הזמנו תפריט למסיבה, אבל התבלבלו שם באולם, ובמקום תפריט כשר הגישו חזיר ושרימפסים וקינוח חלבי... אני לא נגעתי באוכל של מסיבת בר המצוה שלי.
קיבלנו פעם משלוח של גבינות משובחות עם כמה סוגי תוספות. את כל הגבינות אכלתי, אבל באחת - שֵם התוספת בצרפתית היה JAMBON [=נתחי כתלי חזיר]. לא הבנתי מה כתוב, אבל משום הכיתוב הזה היה חשוד בעיני ולא אכלתי...
עוד אנקדוטה קטנה מחוץ לארץ, אז היתה תקופה של הקוביה ההונגרית. אחרי שלמדתי איך מרכיבים אותה, מה עושה בן אדם רציני? כותב חוברת הדרכה, חוברת ההדרכה הראשונה שכתבתי היתה על הקוביה ההונגרית, איך מזיזים את הצבע הזה מכאן לכאן במהירות וביעילות... השיא שלי היה משהו כמו תוך שמונה שניות לסדר את הקוביה, אם אני זוכר נכון. אני חוזר למסר שאני מנסה להגיד, עושים משהו, עושים אותו טוב. משתדלים בנחישות לעשות הכי טוב, הבנתי איך עושים - וכתבתי חוברת הדרכה לאחרים.
חזרנו לארץ בדיוק לתחילת מלחמת שלום הגליל בקיץ תשמ"ב, בגיל חמש עשרה וחצי, אחי זצ"ל טייס קרב נערץ. ישבתי על המסלולים, ראיתי אותו טס במטוס הכפיר שלו, מחכה שהוא יחזור לשלום.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, התחלתי בתיכון ובמקום להיות המצטיין, כמו שהייתי בחוץ לארץ, היה לי קריסה, כי רמת הלימודים כאן הרבה יותר גבוהה, ובפרט שהלכתי למסלולים הקשים של חמש יחידות מתמטיקה וביולוגיה. הציונים במבחנים במתמטיקה היו בסביבות 30%, פשוט משבר. יום אחד ישבתי בבייביסיטר, משום מה היה לי את ספר המתמטיקה של בית הספר, אמרתי, נבדוק מה קורה בפרק הבא שעדיין לא למדנו. אז קראתי את הפרק הבא במתמטיקה, ופתאום, כשהגיעו לזה אחרי כמה ימים בכיתה, פתאום היה לי קל. אמרתי, וואלה, גיליתי את הפטנט, פשוט לקרוא את החומר קודם, אף אחד לא לימד אותי שאפשר לעשות כזה דבר. הפטנט בזה מאד סייע לי לאחר ארבע שנים בלימודי הגמרא. המוח יכול להתמודד עם אחוז מסוים של החומר בהצלחה, זה לא אחוז גבוה. בקריאה הראשונית, משהו הופנם. אתה עדיין לא קולט, אתה עדיין לא תופס, אבל משהו נקלט. ובפעם הבאה שאתה עובר על החומר, כבר נשאר למח להתמודד עם פחות אחוזים מהחומר, וכך פשוט למדתי בתחילה את דף הגמרא ורש"י בלי להבין הרבה - אבל נכנס לראש מבנה הסוגיא, והפיסוק, וכששוב התמודדתי עם החומר בהמשך היום - הגמרא כבר הובנה הרבה יותר. זה שמיים וארץ. כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו, זה עובד. ואת הפטנט הזה גיליתי שם בבייבי סיטר, במתמטיקה [ובסוף אכן הציון שלי במתמטיקה היה תשע, בס"ד].
טוב, בסוכות תשמ"ד אחי הגיע לחופשת השחרור שלו מהצבא. היה שם איזה טייס שהלך לסמינר של ערכים, והוא שכנע אחת הבנות ללכת לסמינר, והיא שכנעה את החבר שלה - שהיה אחי, ללכת לבדוק. אחי הלך לשם בשביל להראות להם כמה שהם טועים. להראות להם כמה שהם לא מבינים. נגמר השבוע, עלה לבימה בסימפוזיון, שם כיפה על הראש, אמר להם 'לא עת דיבורים, עת מעשים', ירד מהבמה, ולמחרת נכנס אוניברסיטה, פלוס שעתיים ביום בישיבת נתיבות עולם.
היא והוא חזרו בתשובה, ורק הטייס הראשון נותר חילוני. בל"ג בעומר הם התחתנו והתחיל ללמוד יום שלם בנתיבות עולם, ומשם עלה ועלה, עבר לבית שמעיה, והמשיך להיות אחד מהתותחים הגדולים של כולל פוניבז'. מחבר סדרת הספרים הנפלאה 'חומת אש' המבארת את שיטת רש"י במסכתות רבות.
מחותני ר' אהרן ביקש ממני לספר נקודות מהסיפור האישי שלי; אם אתם רוצים סיפור על צל"ש מעניין - זה אבא שלי שקיבל צל"ש, אות המופת, אם אתם רוצים סיפור על טייס קרב עם הפצצות בלבנון - זה אחי זיכרונו לברכה, סיפורים מרתקים על טיולים בדרום אמריקה - זה אחותי, אני לא.
לי אין סיפורים כאלו, ומראש אומר מה אני רוצה לומר בסיפור שלי, כי אני לא אוהב שמכניסים לאדם לתוך הפה את המסרים, אלא תן לי לחשוב לבד מה המסר שעולה, אבל במקרה דידן אגיד לכם מה המסר שאני רוצה שתשמעו מהסיפורים האלה, קיבלתי סוגים מסוימים של כוחות, חלקם דברים טובים, חלקם דברים לא טובים.
עכשיו זה נתון, וכמו שנראה שהסיפורים האלו הם מילדות, מי שיש לו את זה - יש לו והשאלה מה אתה עושה עם זה, האם אתה מנצל את כוחותיך, ואני רוצה להראות פה, שאם אתה מנצל, אז הקדוש ברוך הוא כבר מנהל את העולם בצורה כזאת שזה יוצא לטובה, ואם אתה לא מנצל את הכוחות שלך, אז פספסת את כל ההזדמנויות שרק אפשר, ולך תרעה פרות באחו.
שוב, המסר שאני רוצה להגיד זה שכשעושים משהו ברצינות, וכשעושים אותו בנחישות, הקדוש ברוך הוא כבר מנהל, תן לקדוש ברוך הוא לנהל את העולם כבר מסביב, ויהיה בסדר.
הסיפור הראשון, זה סיפור קצת מצחיק, הסיפור היה בכיתה ב'. היתה הסירנה של יום הזכרון [ככל הזכור לי - זו שלאחר מלחמת יום הכפורים], ואני עומד לי בתוך הכיתה, וכולם עומדים דום בסירנה, ולי הייתה בעיה שלא היתה לשום ילד, אבא שלי קצין בצבא, אלוף משנה, קצינים, כשיש סירנה הם לא עומדים דום אלא מצדיעים. אז ידעתי שיש פה שני מהלכים, יש מהלך אחד של לעמוד דום, יש מהלך אחד של הצדעה. היתה לי בעיה, מה אני עושה, אני במהלך הזה או במהלך הזה?
אמרתי, ירא שמיים יצא ידי כולם, יד שמאל נעמדה דום, יד ימין הצדיעה, אבל שיהיה במקסימום, יד ימין גם ירדה למטה מדין עמידת דום, וגם הצדיעה מדין קצין, ויצאה עמידה עקומה ומשונה. המורה זרקה אותי החוצה באמצע הסירנה. אני זוכר את עצמי בכיתה ב', יוצא החוצה למסדרון, אבל הסירנה עוד לא נגמרה, וממשיך לעמוד עקום.
מה פתאום שאני אזכור את הסיפור הזה? אבל בסיפור הזה יש נחישות, זאת אומרת אם ככה צריך לעשות, אז שיזרקו אותי החוצה לא מעניין אותי.
נדלג על הילדות, הגיע גיל 12 וחצי, קיץ תשל"ט, תפקיד אחרון של אבא שלי בצבא, שלחו אותו להיות נספח צבאי בשגירות בקרקאס, ונצואלה. בדרך לשם היינו שבוע במיאמי, בהיותי בבריכת השחיה שמימיה הם מי האוקיינוס האטלנטי, נער גוי לידי איבד טבעת במים. המים היו עכורים - ועם זאת צללתי ללא מסכה ומצאתי אותה. הוא הזמין אותי למסעדה כאות תודה, ואני התניתי שלא לאכול PIG, כלומר חזיר. במסעדה הגישו חביתה עם פסי בייקון. משום מה חשדתי שזה חזיר, וסירבתי לאכול את החביתה, אף שלא הכרתי את הביטוי בייקון, אלא ידעתי שי להזהר רק מ-PIG - שזה שם החיה, אך לא חלמתי שבייקון הוא כתלי חזיר... והיתה זו שמירה משמים עלי שביקשתי לאכול כשר.
שלש שנים היינו בונצואלה, בית ספר גויי, ספרדית, אנגלית - שפות שצריך להתמודד איתן, אנטישמיות, מכות שחטפתי שם יופי מהגויים.
וחצי שנה אחרי זה, יש לי בר מצווה, חצי שנה, בנכר, בר מצווה בחוץ לארץ, מה אני עושה עם הדרשה של הבר מצווה? סבא שלי, זכרונו לברכה, הכין אותי בארץ. חמשים שנה הוא הכין נערים לבר מצווה חינם אין כסף, אז לפני שיצאנו לחוץ לארץ, ישבתי כמה חודשים, הקליט לי אפילו בקלטת, ועשרה חודשים התכוננתי לקריאת אותו קטע קטן של פרשת וישב, צריך שיהיה ברצינות.
טוב, הגיעה השבת של הבר מצווה, צריך לנסוע לבית הכנסת המרוחק, אויש, פאנצ'ר באוטו, מתקנים את הפאנצ'ר, נוסעים לבית הכנסת, ועלייה לתורה, והכל הרגיש בסדר, הרגשתי מצוין עם זה.
בעצם אני חושב על עצמי בתקופה החילונית, שכל מה שידעתי קיימתי, לא ידעתי כלום. ידעתי שחזיר לא אוכלים ושרימפסים לא אוכלים, וחוץ מזה כמעט כלום.
ידעתי שאסור להגיד לסבא שנסענו לבריכה בשבת, כי פעם אחת אמרתי לו וחטפתי על הראש מאחותי, אז את זה ידעתי שאסור, אז לא אמרתי יותר לסבא שנסענו בשבת לבריכה.
מסיבת בר מצווה, וחנוכה, מגיעים אורחים, בין האורחים היה שר הביטחון של ונצואלה, גוי בשם אברהו, אברהו זה 'עברי' בספרדית - מצאצאי האנוסים, הוא היה ממש מצאצאי האנוסים, הוא הקשיב לנאום בעברית ולא הבין כלום, אבל אחר כך נאמתי בספרדית בעל פה, בלי להבין כמעט מילה ממה שאמרתי, אני יכול עד עכשיו לדקלם לכם בערך חצי ממנו בספרדית. אחר כך הסבירו לי מה אמרתי - שאני מקבל על עצמי את ההתחייבויות של העם היהודי. הנאום ממש ריגש את הגויים שהיו שם, הם לא שמעו על כך שנער מקבל על עצמו התחיבות שנובעת מהיותו בן לעם היהודי. חושבני שזה הטביע בי מעט רצינות, אולי זה היה השלב הראשון של ההתבגרות.
הזמנו תפריט למסיבה, אבל התבלבלו שם באולם, ובמקום תפריט כשר הגישו חזיר ושרימפסים וקינוח חלבי... אני לא נגעתי באוכל של מסיבת בר המצוה שלי.
קיבלנו פעם משלוח של גבינות משובחות עם כמה סוגי תוספות. את כל הגבינות אכלתי, אבל באחת - שֵם התוספת בצרפתית היה JAMBON [=נתחי כתלי חזיר]. לא הבנתי מה כתוב, אבל משום הכיתוב הזה היה חשוד בעיני ולא אכלתי...
עוד אנקדוטה קטנה מחוץ לארץ, אז היתה תקופה של הקוביה ההונגרית. אחרי שלמדתי איך מרכיבים אותה, מה עושה בן אדם רציני? כותב חוברת הדרכה, חוברת ההדרכה הראשונה שכתבתי היתה על הקוביה ההונגרית, איך מזיזים את הצבע הזה מכאן לכאן במהירות וביעילות... השיא שלי היה משהו כמו תוך שמונה שניות לסדר את הקוביה, אם אני זוכר נכון. אני חוזר למסר שאני מנסה להגיד, עושים משהו, עושים אותו טוב. משתדלים בנחישות לעשות הכי טוב, הבנתי איך עושים - וכתבתי חוברת הדרכה לאחרים.
חזרנו לארץ בדיוק לתחילת מלחמת שלום הגליל בקיץ תשמ"ב, בגיל חמש עשרה וחצי, אחי זצ"ל טייס קרב נערץ. ישבתי על המסלולים, ראיתי אותו טס במטוס הכפיר שלו, מחכה שהוא יחזור לשלום.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, התחלתי בתיכון ובמקום להיות המצטיין, כמו שהייתי בחוץ לארץ, היה לי קריסה, כי רמת הלימודים כאן הרבה יותר גבוהה, ובפרט שהלכתי למסלולים הקשים של חמש יחידות מתמטיקה וביולוגיה. הציונים במבחנים במתמטיקה היו בסביבות 30%, פשוט משבר. יום אחד ישבתי בבייביסיטר, משום מה היה לי את ספר המתמטיקה של בית הספר, אמרתי, נבדוק מה קורה בפרק הבא שעדיין לא למדנו. אז קראתי את הפרק הבא במתמטיקה, ופתאום, כשהגיעו לזה אחרי כמה ימים בכיתה, פתאום היה לי קל. אמרתי, וואלה, גיליתי את הפטנט, פשוט לקרוא את החומר קודם, אף אחד לא לימד אותי שאפשר לעשות כזה דבר. הפטנט בזה מאד סייע לי לאחר ארבע שנים בלימודי הגמרא. המוח יכול להתמודד עם אחוז מסוים של החומר בהצלחה, זה לא אחוז גבוה. בקריאה הראשונית, משהו הופנם. אתה עדיין לא קולט, אתה עדיין לא תופס, אבל משהו נקלט. ובפעם הבאה שאתה עובר על החומר, כבר נשאר למח להתמודד עם פחות אחוזים מהחומר, וכך פשוט למדתי בתחילה את דף הגמרא ורש"י בלי להבין הרבה - אבל נכנס לראש מבנה הסוגיא, והפיסוק, וכששוב התמודדתי עם החומר בהמשך היום - הגמרא כבר הובנה הרבה יותר. זה שמיים וארץ. כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו, זה עובד. ואת הפטנט הזה גיליתי שם בבייבי סיטר, במתמטיקה [ובסוף אכן הציון שלי במתמטיקה היה תשע, בס"ד].
טוב, בסוכות תשמ"ד אחי הגיע לחופשת השחרור שלו מהצבא. היה שם איזה טייס שהלך לסמינר של ערכים, והוא שכנע אחת הבנות ללכת לסמינר, והיא שכנעה את החבר שלה - שהיה אחי, ללכת לבדוק. אחי הלך לשם בשביל להראות להם כמה שהם טועים. להראות להם כמה שהם לא מבינים. נגמר השבוע, עלה לבימה בסימפוזיון, שם כיפה על הראש, אמר להם 'לא עת דיבורים, עת מעשים', ירד מהבמה, ולמחרת נכנס אוניברסיטה, פלוס שעתיים ביום בישיבת נתיבות עולם.
היא והוא חזרו בתשובה, ורק הטייס הראשון נותר חילוני. בל"ג בעומר הם התחתנו והתחיל ללמוד יום שלם בנתיבות עולם, ומשם עלה ועלה, עבר לבית שמעיה, והמשיך להיות אחד מהתותחים הגדולים של כולל פוניבז'. מחבר סדרת הספרים הנפלאה 'חומת אש' המבארת את שיטת רש"י במסכתות רבות.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
אנחנו שני אנשים שונים לגמרי, ברור, הוא עם התמדה גדולה , ולי יש עוד כמה דברים בראש. מישהו פעם המשיל לרב אלישיב והרב שך, שהרב שך התרוצץ לפעול בכל מקום, והרב אלישיב לא זז מהכסא, שני פורמטים שונים. אחותי אמרה שהוא רואה מכשול מרחוק - ועוקף אותו, היא מטפסת על המכשול בעדינות, ואילו אני רץ רץ ומתנגש במכשול ומפוצץ אותו...
נחזור אלי, הוא הזמין אותי להרצאה האחרונה של אל-כשל שם בסמינר ב'נחלים' בסוכות, בוא תקפוץ, תשמע.
שעתיים שמעתי, הייתי בתחילת כיתה י"ב, וואי, יש פה משהו, אבל, מהיכי תיתי, מה פתאום, מה קשור אלי? אבל אי אפשר להתעלם, צריך לבדוק, חודשים על חודשים, כל פעם התקשרתי לאחי 'מצאתי סתירה ביהדות', כל פעם מצאתי איזו סתירה ביהדות, סתירה אחת אני זוכר, מתוך כל הסתירות: מצד אחד אתה אומר ששבת זה עונג, מצד שני אתה מתיר לעשות דברים בשינוי, ואם זה בשינוי - הרי זה סותר את העונג! כי אתה תמיד עושה דברים בדרך הרגילה, הנוחה, ואם בשבת מותר לעשות בשינוי - הרי זה סותר את עונג. סתירה ביהדות! היו לי הרבה סתירות מהסגנון הזה.
בקיצור, לאחר כמה חודשים נשברתי, הבנתי את זה, הם צודקים, החבר'ה האלה צודקים. מכיון שלמדתי במגמה ביולוגית - למדנו היטב את נושא האבולוציה. איתגרתי את המורה להביא רב שיפרוך את הסיפור הזה, והיא הסכימה. כינסו את המגמות הריאליות, והגיע הרב ד"ר דורון ויצטום, ודיבר כשעתיים בעשר רמות מעל התלמידים!
אני בסוף כיתה י"ב, התחלתי להתפלל בין מבחני המגן והבגרות, התחלתי עם תפילות, התחלתי עם שבת מה שידעתי, וזה היה דיכאון מהתחלה ועד הסוף. כל שבת הסתכלתי מהמרפסת מתי יופיעו שלשה כוכבים. אחי הגדיר את זה כך, אתה מכיר רק מה אסור, אתה לא יודע מה מותר, אתה לא יודע מה טוב, אתה לא יודע מה כיף, אתה מכיר רק מה שאסור, למה שלא יהיה לך דיכאון, הייתי ממש בדיכאון, בדיכאון טוטל.
והרב זיברשטיין אמר לו אז, שאני אפסיק להתפלל או תפילה אחת ביום, לא זוכר בדיוק. לימים, כשהגעתי לצבא והמשכתי עם הנהגה הזאת של תפילה אחת ביום, איזה מילואיניק דתי התרגז עלי, מה אתה דתי, איך רק תפילה אחת?
נגמר בית הספר. יש לי עוד כמה חודשים עד הצבא בחודש חשוון תשמ"ה, מה עושים? יורדים לאילת. הגשמתי חלום ילדות לצלול מחוץ למצפה התת ימי, אתה רואה מבחוץ את האנשים הצופים בדגים.
הייתי שם שלושה שבועות בבית ספר שדה, נותנים לך מיטה וחדר בתנאי שאתה מנקה את החדרים לאחר אירוחי קבוצות, ומדי פעם נותנים לך יום חופש לטייל. הצטרפתי לקבוצה, הייתה קבוצה של דתל"ים מבית ספר ממ"ד בנתניה, ובשבילי, זה היה שיא הדתיים. באמת תענוג גדול. מהם למדתי שב'שיר לשלום' אפשר לשיר 'ותשאו תפילה' ולא כנוסחה החילונית של 'אל תשאו תפילה'. באחד מהימים, הטיול שלהם שיעמם אותי. אמרתי, אני הולך לבד, לקחתי את המפה שלי, מצפן, נעליים, היה לי אוכל, שתייה, עזבתי אותם, וקבענו להפגש היכן שהאוטובוסים יחכו. במפה, הכל בסדר, אני מתחיל ללכת במסלול האישי שלי, נחל סדקים קראו לזה, ואיבדתי את הדרך, אין לי מושג איפה אני נמצא.
אחר כך הסתבר לי שהחלפתי בקווי גובה במפה את הלמעלה ואת הלמטה. אבל אז לא היה לי מושג היכן אני נמצא. לבדי. יש לפניי נחל עם קירות תלולים, אז התחלתי לרדת, באיזשהו שלב אתה לא יכול לעלות בחזרה ולרדת מרוב תלילות, אלא רק לקפוץ את המדרון למטה. זרקתי את המים שלא יפריעו לקפיצה, ברוך השם, הם לא התפוצצו, ולא שברתי רגל. המשכתי ללכת בתוך האפיק של הנחל היבש כדי לצאת ממנו בצד השני. מתחיל עם מדרון, מעליהם בולדרים, כלומר סלעים ענקיים שטיפסתי מעליהם, ולאחריהם סדק בין קירות בגובה כ-15 מטר, ולכן הוא מכונה נחל סדקים.
קיר מפה, קיר מפה, ואני באמצע עם טיפוס לפני. וכמעט נשברתי. זה היה האירוע המכונן בחיים. אמרתי לעצמי כך: אני יכול להישאר פה לגמור את המים, לגמור את הקצת אוכל שעוד יש לי, וזהו. הליקופטר לא ימצא אותי, אין לאף אחד מושג איפה אני, למה שמישהו ימצא אותי, שלום, נגמור את הסיפור פה.
אבל, אם אני מתחיל ללכת ועושה את כל המאמצים, אין לי כוח, אני עייף, צמא, עייף, אין לי כוח. אבל אם אני הולך, ואם אני לא נשבר, ואם אני ממשיך עוד יומיים, אני בוודאי אהיה כבר אחרי מקלחת, אחרי שינה, אחרי שתייה, אחרי אוכל. אם אני נשבר - הלך הכל, אבל אם אני ממשיך - ממשיך.
הנחתי רגל פה, רגל פה, עזר לי מה שמשקלי היה פחות קילוגרמים מהיום... יד פה, יד פה, 15 מטר, טיפסתי ככה, ובסוף היה צריך איכשהו לנתר לעבור לצד אחד, לטפס, לקפוץ, בסוף הסדק גם לקפוץ, ברוך השם, לא נפלתי.
יש לידי ראש הר, קדימה, עולים על ההר. עכשיו אני בנקודה תצפית גבוהה, יכולתי כבר להתמצא במפה מצוין, ראיתי אפילו בעיניים את האוטובוסים נמצאים ארבעה קילומטר ממני, הסתכלתי עליהם ישירות, והלכתי אליהם בקו ישר בלי שום נטיה, על קוצים, על סלעים, אמרתי אני לא זז ימין ושמאל, על השיחים, הגעתי בסוף לפני כולם לאוטובוס.
לי זה היה אירוע מכונן, בן אדם מאמץ את כל הכוחות שלו, ולמטרה ממוקדת, הקדוש ברוך הוא כבר פתח את ההמשך.
התגייסתי. בגלל האסתמה, נמוגו כל החלומות היפים שהיו לי על קרביות. שלחו אותי לחיל הקשר.
טירונות, תרגיל בשטח, ישנים שלשה באהל סיירים של שנים, בגשם על אדמת הנגב שלא מחלחלת, והגשם נכנס מכל הכיוונים, ובאמצע הלילה הנפלא הזה - קמים לעונש - הולכים לעשות מסע עם אלונקה פתוחה. מי באלונקה - אבן. הולכים לקבור את האבן. מספידים אותה.
למחרת תרגיל לירות בלי כדורים, כולם צועקים אש אש, אני נעבאך לא יודע מה לצעוק - צועק בום בום לקול הצחוק המחלקתי...
הייתי צריך לשמור בשער, טמפרטורה מינוס שתי מעלות, הנעלים קרח, מתקרב אדם בארבע בבוקר, אני צועק לו 'עצור סיסמא', הבחור חולף על פני בזלזול. הוא הטבח. מה פתאום שהוא יזכור מה הסיסמא...
בטירונות פעם ראשונה התפללתי במנין בשבת. לא הבנתי כלום, פרט למה שהיתה זו פרשת בשלח.
לאחר מכן קורס בחיל הקשר. מגיע תאריך 31 בדצמבר, מצעד הפזמונים הלועזיים, שכל שנה היה בשבילי 'אירוע', ואני צריך להחליט - להאזין לזה בשבת או לא. מאבק קורע.
בקורס היה עמי חייל חילוני, יעקב. הבחור היה מניח תפילין. שאלתי אותו מדוע? אמר - תפילין זה סתלבט. לא יודע מה זה.
משם נשלחתי ליחידה בבאר שבע, הגעתי לריאיון עם סגן מפקד היחידה, ופעם ראשונה, בנשימה עמוקה, שמתי כיפה על הראש. עד אז, הייתי עם הכובע הצבאי, לא היה לי בעיה, וכשהייתי מגיע לחופשות בשבת, הביתה, לא רציתי להיות בלי כיסוי ראש, אבל כיפה לא התאים לי, אז היה לי כובע צהוב ענקי כזה, עם כתובית 'בואינג הליקופטר', עם זה יצאתי לחבר'ה בליל שבת, עם הכובע הזה, כובע צהוב גדול. אבל עכשיו, פעם ראשונה, החלטתי אני אשם כיפה על הראש. נכנסתי לריאיון אצל המפקד, אמרתי לו, 'שלום, יש לי בעיה, אני דתי'. הוא אומר לי, למה בעיה? גם אני דתי, גם לו היתה כיפה. למה זו בעיה?
שלחו אותי לקציעות, סוף העולם, אני אחראי על שני מלואימניקים, לא מבין שום דבר במערכת הקשר שאני אחראי עליה. גם הם לא... אבל איכשהו זה זרם. בליל הסדר במקום להיות לבדי עברתי את הכביש לכלא 7, שם אירחו אותי לליל הסדר.
באחת השבתות קפצתי לחבר בטירונות של גבעתי שם בקציעות. הנחתי את משקפי השמש על השולחן ויצאתי לרגע, נזכרתי בהן וחזרתי - הופה, אין משקפיים. אם אין יראת אלקים.
בקציעות היתה הפעם הראשונה שהתחלתי ללמוד ספר של דתיים! ספר על חייו של הרב יוסף חיים זוננפלד. תפס אותי שם סיפור שהוא לא רצה להסתכל ד' אמות לבתים של האנשים, לכן הוא הלך תמיד באמצע הרחוב. זה תפס אותי, אמרתי, וואו, יש כזה דבר.
פתאום, לאחר חודשיים, עד שהתמקמתי, אומרים לי תעבור לבסיס אחר במצפה רמון. הקב"ה יודע לכתוב את התסריט מצויין. הגעתי למצפה רמון, חולק חדר עם בן הזוג שלי לעבודה, אנטיפת, שמה שיש לו בראש זה חיילות, והחדר מלא בתמונות של פריצות, אני הולך לישון יותר מוקדם, והוא עוד מפטפט עם החיילות, מה אני עושה במקום הזה? איך אני אשרוד את כל השנים שיש לי להיות פה? עבר זמן קצר, הוא השתכנע להוריד את התמונות ולהוריד פרופיל, הוא היה נחמד, אני הייתי נחמד, הסתדרנו בסדר, למדתי את העבודה, נו מה עושה מישהו שלומד את העבודה? כותב חוברת הדרכה. כתבתי חוברת הדרכה, איך מפעילים את כל המערכת הזאת.
דרך המערכת שלי עברו הקווי הזינוק, כלומר, שלוחצים על כפתור פה, ואזעקת החירום מצלצלת בטייסת ומטוס מוזנק מיידית להגנת שמי המדינה. פעם בטעות לחצתי על זה. אמרו לי שזה נזק של שלושה מיליון שקלים. אתה בעצם לא יודע מה התוצאות שלך, אתה לוחץ פה על כפתור בלי שאתה שם לב, פשוט לא עשיתי את ההגנה שצריך שהצלצול לא יעבור הלאה, לחיצה אחת כאן - נזק של שלשה מיליון שם ברגע אחד. מוסר גדול ליכולת של אדם לקלקל בלי שמרגיש [זכורני מעשה בטכנאי שהחזיק פלאייר קרוב מדי למנוע של מטוס כפיר - הפלאייר נשאב למנוע, וברגע התאיידו מיליון דולר]?
במצפה רמון התחלתי להיות דתי באמת, מה זה אומר? מה שידעתי שזה דתי, להאזין לשירים של דתיים היה עבורי ממש בגדר 'עבודת השם'...
על איסור יחוד שמעתי, אבל חשבתי שהאיסור רק כשנמצאים מאחורי דלת סגורה, ולכן כשבת-דודתי שירתה באותו בסיס, לעתים נשארתי לפטפט איתה בלילה לבד במבנה שומם - אך כמובן הקפדתי להשאיר את הדלת פתוחה, אך אם היה לי צד בעולם שזה איסור ייחוד - לא הייתי נשאר איתה.
לפני השבתות בחדרי בבסיס רכשתי חלה ומיץ ענבים וסלטים ולקינוח קבוקים, והזמנתי חיילים וחיילות לחדרי ל'סעודת שבת' עם שירים ודברי תורה מתוך 'מעיינה של תורה' - עד שנזף בי אחד המילואימניקים 'אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים, מה אתה עושה סמינרים לחיילות, מה זה צריך להיות?', נורא נעלבתי, אבל הוא צדק, הרגשתי שהוא צודק! זה היה בסיס שכמעט כולו בנות עם שם רע במיוחד בענייני פריצות, הודו לשם, השם שמר עליי שם מלהטמא, לא מבין איך.
אף שתפקידי חייב אותי לעתים לחלל שבת לפיקו"נ, אבל פעם קיבלתי פקודה לעשות משהו שהנחתי שזה לא מספיק חיוני בשביל שבת, התעקשתי וסירבתי פקודה; לאחר המשפט - עונש, לא קיבלתי דרגת סמל ראשון.
החלטתי לנהוג כמשפט הידוע שדג מת שוחה עם הזרם, דג חי שוחה נגד הזרם, והסלע מכוון את הזרם, והחלטתי שאני אהיה סלע, כלומר, שלגבי מה שאני אחליט שצריך להיות בענייני אידישקייט - כולם יסתובבו סביב לי ולא הפוך. כשהחלטתי שצריך ברכונים לברכת המזון ניצלתי את החידוש המרעיש שהיה בבסיס - מדפסת; היום יש מדפסות לייזר והזרקה לכל אחד כמעט, אז בבסיס היתה מדפסת סיכות שהיום איש לא מסתכל עליה, והדפסתי כמה ברכונים ואף עשיתי להם למינציה, ובניתי קופסה יפה מעץ שצרבתי עליה 'ברכת המזון' ותליתי ללא קבלת רשות על הקיר המרכזי בחדר האוכל. לאחר כמה ימים נוכחתי שהסירו אותה, שאלתי מי האחראי? ואמרו שמפקד הבסיס, סגן אלוף ממוצא תימני, נכנסתי למשרדו בלי לדפוק בדלת, דפקתי על השולחן, וצעקתי 'אתה לא יהודי, איך אתה מעיז להוריד ברכת המזון', רב"ט או סמל שצועק על הסגן אלוף... הוא החזיר את הקופסה, לא במקום הכי מרכזי, אלא מעט הצידה, טוב, התפשרתי על זה...
כמובן שפתחתי בבסיס סמינר ערכים קטן, עד שמישהו תפס אותי על חם, ידעתי שיש טעות באחד מדילוגי האותיות שהוצג בסמינר, אבל סמכתי על כך שאיש לא יבדוק אחרי, אך מעשה שטן, אחד החיילים אמר לי 'את זה אני רוצה עכשיו לבדוק', בוא נפתח תנ״ך, ניסיתי להתחמק אך לא עזר לי כלום ונתפסתי בקלוני. בושה.
נחזור אלי, הוא הזמין אותי להרצאה האחרונה של אל-כשל שם בסמינר ב'נחלים' בסוכות, בוא תקפוץ, תשמע.
שעתיים שמעתי, הייתי בתחילת כיתה י"ב, וואי, יש פה משהו, אבל, מהיכי תיתי, מה פתאום, מה קשור אלי? אבל אי אפשר להתעלם, צריך לבדוק, חודשים על חודשים, כל פעם התקשרתי לאחי 'מצאתי סתירה ביהדות', כל פעם מצאתי איזו סתירה ביהדות, סתירה אחת אני זוכר, מתוך כל הסתירות: מצד אחד אתה אומר ששבת זה עונג, מצד שני אתה מתיר לעשות דברים בשינוי, ואם זה בשינוי - הרי זה סותר את העונג! כי אתה תמיד עושה דברים בדרך הרגילה, הנוחה, ואם בשבת מותר לעשות בשינוי - הרי זה סותר את עונג. סתירה ביהדות! היו לי הרבה סתירות מהסגנון הזה.
בקיצור, לאחר כמה חודשים נשברתי, הבנתי את זה, הם צודקים, החבר'ה האלה צודקים. מכיון שלמדתי במגמה ביולוגית - למדנו היטב את נושא האבולוציה. איתגרתי את המורה להביא רב שיפרוך את הסיפור הזה, והיא הסכימה. כינסו את המגמות הריאליות, והגיע הרב ד"ר דורון ויצטום, ודיבר כשעתיים בעשר רמות מעל התלמידים!
אני בסוף כיתה י"ב, התחלתי להתפלל בין מבחני המגן והבגרות, התחלתי עם תפילות, התחלתי עם שבת מה שידעתי, וזה היה דיכאון מהתחלה ועד הסוף. כל שבת הסתכלתי מהמרפסת מתי יופיעו שלשה כוכבים. אחי הגדיר את זה כך, אתה מכיר רק מה אסור, אתה לא יודע מה מותר, אתה לא יודע מה טוב, אתה לא יודע מה כיף, אתה מכיר רק מה שאסור, למה שלא יהיה לך דיכאון, הייתי ממש בדיכאון, בדיכאון טוטל.
והרב זיברשטיין אמר לו אז, שאני אפסיק להתפלל או תפילה אחת ביום, לא זוכר בדיוק. לימים, כשהגעתי לצבא והמשכתי עם הנהגה הזאת של תפילה אחת ביום, איזה מילואיניק דתי התרגז עלי, מה אתה דתי, איך רק תפילה אחת?
נגמר בית הספר. יש לי עוד כמה חודשים עד הצבא בחודש חשוון תשמ"ה, מה עושים? יורדים לאילת. הגשמתי חלום ילדות לצלול מחוץ למצפה התת ימי, אתה רואה מבחוץ את האנשים הצופים בדגים.
הייתי שם שלושה שבועות בבית ספר שדה, נותנים לך מיטה וחדר בתנאי שאתה מנקה את החדרים לאחר אירוחי קבוצות, ומדי פעם נותנים לך יום חופש לטייל. הצטרפתי לקבוצה, הייתה קבוצה של דתל"ים מבית ספר ממ"ד בנתניה, ובשבילי, זה היה שיא הדתיים. באמת תענוג גדול. מהם למדתי שב'שיר לשלום' אפשר לשיר 'ותשאו תפילה' ולא כנוסחה החילונית של 'אל תשאו תפילה'. באחד מהימים, הטיול שלהם שיעמם אותי. אמרתי, אני הולך לבד, לקחתי את המפה שלי, מצפן, נעליים, היה לי אוכל, שתייה, עזבתי אותם, וקבענו להפגש היכן שהאוטובוסים יחכו. במפה, הכל בסדר, אני מתחיל ללכת במסלול האישי שלי, נחל סדקים קראו לזה, ואיבדתי את הדרך, אין לי מושג איפה אני נמצא.
אחר כך הסתבר לי שהחלפתי בקווי גובה במפה את הלמעלה ואת הלמטה. אבל אז לא היה לי מושג היכן אני נמצא. לבדי. יש לפניי נחל עם קירות תלולים, אז התחלתי לרדת, באיזשהו שלב אתה לא יכול לעלות בחזרה ולרדת מרוב תלילות, אלא רק לקפוץ את המדרון למטה. זרקתי את המים שלא יפריעו לקפיצה, ברוך השם, הם לא התפוצצו, ולא שברתי רגל. המשכתי ללכת בתוך האפיק של הנחל היבש כדי לצאת ממנו בצד השני. מתחיל עם מדרון, מעליהם בולדרים, כלומר סלעים ענקיים שטיפסתי מעליהם, ולאחריהם סדק בין קירות בגובה כ-15 מטר, ולכן הוא מכונה נחל סדקים.
קיר מפה, קיר מפה, ואני באמצע עם טיפוס לפני. וכמעט נשברתי. זה היה האירוע המכונן בחיים. אמרתי לעצמי כך: אני יכול להישאר פה לגמור את המים, לגמור את הקצת אוכל שעוד יש לי, וזהו. הליקופטר לא ימצא אותי, אין לאף אחד מושג איפה אני, למה שמישהו ימצא אותי, שלום, נגמור את הסיפור פה.
אבל, אם אני מתחיל ללכת ועושה את כל המאמצים, אין לי כוח, אני עייף, צמא, עייף, אין לי כוח. אבל אם אני הולך, ואם אני לא נשבר, ואם אני ממשיך עוד יומיים, אני בוודאי אהיה כבר אחרי מקלחת, אחרי שינה, אחרי שתייה, אחרי אוכל. אם אני נשבר - הלך הכל, אבל אם אני ממשיך - ממשיך.
הנחתי רגל פה, רגל פה, עזר לי מה שמשקלי היה פחות קילוגרמים מהיום... יד פה, יד פה, 15 מטר, טיפסתי ככה, ובסוף היה צריך איכשהו לנתר לעבור לצד אחד, לטפס, לקפוץ, בסוף הסדק גם לקפוץ, ברוך השם, לא נפלתי.
יש לידי ראש הר, קדימה, עולים על ההר. עכשיו אני בנקודה תצפית גבוהה, יכולתי כבר להתמצא במפה מצוין, ראיתי אפילו בעיניים את האוטובוסים נמצאים ארבעה קילומטר ממני, הסתכלתי עליהם ישירות, והלכתי אליהם בקו ישר בלי שום נטיה, על קוצים, על סלעים, אמרתי אני לא זז ימין ושמאל, על השיחים, הגעתי בסוף לפני כולם לאוטובוס.
לי זה היה אירוע מכונן, בן אדם מאמץ את כל הכוחות שלו, ולמטרה ממוקדת, הקדוש ברוך הוא כבר פתח את ההמשך.
התגייסתי. בגלל האסתמה, נמוגו כל החלומות היפים שהיו לי על קרביות. שלחו אותי לחיל הקשר.
טירונות, תרגיל בשטח, ישנים שלשה באהל סיירים של שנים, בגשם על אדמת הנגב שלא מחלחלת, והגשם נכנס מכל הכיוונים, ובאמצע הלילה הנפלא הזה - קמים לעונש - הולכים לעשות מסע עם אלונקה פתוחה. מי באלונקה - אבן. הולכים לקבור את האבן. מספידים אותה.
למחרת תרגיל לירות בלי כדורים, כולם צועקים אש אש, אני נעבאך לא יודע מה לצעוק - צועק בום בום לקול הצחוק המחלקתי...
הייתי צריך לשמור בשער, טמפרטורה מינוס שתי מעלות, הנעלים קרח, מתקרב אדם בארבע בבוקר, אני צועק לו 'עצור סיסמא', הבחור חולף על פני בזלזול. הוא הטבח. מה פתאום שהוא יזכור מה הסיסמא...
בטירונות פעם ראשונה התפללתי במנין בשבת. לא הבנתי כלום, פרט למה שהיתה זו פרשת בשלח.
לאחר מכן קורס בחיל הקשר. מגיע תאריך 31 בדצמבר, מצעד הפזמונים הלועזיים, שכל שנה היה בשבילי 'אירוע', ואני צריך להחליט - להאזין לזה בשבת או לא. מאבק קורע.
בקורס היה עמי חייל חילוני, יעקב. הבחור היה מניח תפילין. שאלתי אותו מדוע? אמר - תפילין זה סתלבט. לא יודע מה זה.
משם נשלחתי ליחידה בבאר שבע, הגעתי לריאיון עם סגן מפקד היחידה, ופעם ראשונה, בנשימה עמוקה, שמתי כיפה על הראש. עד אז, הייתי עם הכובע הצבאי, לא היה לי בעיה, וכשהייתי מגיע לחופשות בשבת, הביתה, לא רציתי להיות בלי כיסוי ראש, אבל כיפה לא התאים לי, אז היה לי כובע צהוב ענקי כזה, עם כתובית 'בואינג הליקופטר', עם זה יצאתי לחבר'ה בליל שבת, עם הכובע הזה, כובע צהוב גדול. אבל עכשיו, פעם ראשונה, החלטתי אני אשם כיפה על הראש. נכנסתי לריאיון אצל המפקד, אמרתי לו, 'שלום, יש לי בעיה, אני דתי'. הוא אומר לי, למה בעיה? גם אני דתי, גם לו היתה כיפה. למה זו בעיה?
שלחו אותי לקציעות, סוף העולם, אני אחראי על שני מלואימניקים, לא מבין שום דבר במערכת הקשר שאני אחראי עליה. גם הם לא... אבל איכשהו זה זרם. בליל הסדר במקום להיות לבדי עברתי את הכביש לכלא 7, שם אירחו אותי לליל הסדר.
באחת השבתות קפצתי לחבר בטירונות של גבעתי שם בקציעות. הנחתי את משקפי השמש על השולחן ויצאתי לרגע, נזכרתי בהן וחזרתי - הופה, אין משקפיים. אם אין יראת אלקים.
בקציעות היתה הפעם הראשונה שהתחלתי ללמוד ספר של דתיים! ספר על חייו של הרב יוסף חיים זוננפלד. תפס אותי שם סיפור שהוא לא רצה להסתכל ד' אמות לבתים של האנשים, לכן הוא הלך תמיד באמצע הרחוב. זה תפס אותי, אמרתי, וואו, יש כזה דבר.
פתאום, לאחר חודשיים, עד שהתמקמתי, אומרים לי תעבור לבסיס אחר במצפה רמון. הקב"ה יודע לכתוב את התסריט מצויין. הגעתי למצפה רמון, חולק חדר עם בן הזוג שלי לעבודה, אנטיפת, שמה שיש לו בראש זה חיילות, והחדר מלא בתמונות של פריצות, אני הולך לישון יותר מוקדם, והוא עוד מפטפט עם החיילות, מה אני עושה במקום הזה? איך אני אשרוד את כל השנים שיש לי להיות פה? עבר זמן קצר, הוא השתכנע להוריד את התמונות ולהוריד פרופיל, הוא היה נחמד, אני הייתי נחמד, הסתדרנו בסדר, למדתי את העבודה, נו מה עושה מישהו שלומד את העבודה? כותב חוברת הדרכה. כתבתי חוברת הדרכה, איך מפעילים את כל המערכת הזאת.
דרך המערכת שלי עברו הקווי הזינוק, כלומר, שלוחצים על כפתור פה, ואזעקת החירום מצלצלת בטייסת ומטוס מוזנק מיידית להגנת שמי המדינה. פעם בטעות לחצתי על זה. אמרו לי שזה נזק של שלושה מיליון שקלים. אתה בעצם לא יודע מה התוצאות שלך, אתה לוחץ פה על כפתור בלי שאתה שם לב, פשוט לא עשיתי את ההגנה שצריך שהצלצול לא יעבור הלאה, לחיצה אחת כאן - נזק של שלשה מיליון שם ברגע אחד. מוסר גדול ליכולת של אדם לקלקל בלי שמרגיש [זכורני מעשה בטכנאי שהחזיק פלאייר קרוב מדי למנוע של מטוס כפיר - הפלאייר נשאב למנוע, וברגע התאיידו מיליון דולר]?
במצפה רמון התחלתי להיות דתי באמת, מה זה אומר? מה שידעתי שזה דתי, להאזין לשירים של דתיים היה עבורי ממש בגדר 'עבודת השם'...
על איסור יחוד שמעתי, אבל חשבתי שהאיסור רק כשנמצאים מאחורי דלת סגורה, ולכן כשבת-דודתי שירתה באותו בסיס, לעתים נשארתי לפטפט איתה בלילה לבד במבנה שומם - אך כמובן הקפדתי להשאיר את הדלת פתוחה, אך אם היה לי צד בעולם שזה איסור ייחוד - לא הייתי נשאר איתה.
לפני השבתות בחדרי בבסיס רכשתי חלה ומיץ ענבים וסלטים ולקינוח קבוקים, והזמנתי חיילים וחיילות לחדרי ל'סעודת שבת' עם שירים ודברי תורה מתוך 'מעיינה של תורה' - עד שנזף בי אחד המילואימניקים 'אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים, מה אתה עושה סמינרים לחיילות, מה זה צריך להיות?', נורא נעלבתי, אבל הוא צדק, הרגשתי שהוא צודק! זה היה בסיס שכמעט כולו בנות עם שם רע במיוחד בענייני פריצות, הודו לשם, השם שמר עליי שם מלהטמא, לא מבין איך.
אף שתפקידי חייב אותי לעתים לחלל שבת לפיקו"נ, אבל פעם קיבלתי פקודה לעשות משהו שהנחתי שזה לא מספיק חיוני בשביל שבת, התעקשתי וסירבתי פקודה; לאחר המשפט - עונש, לא קיבלתי דרגת סמל ראשון.
החלטתי לנהוג כמשפט הידוע שדג מת שוחה עם הזרם, דג חי שוחה נגד הזרם, והסלע מכוון את הזרם, והחלטתי שאני אהיה סלע, כלומר, שלגבי מה שאני אחליט שצריך להיות בענייני אידישקייט - כולם יסתובבו סביב לי ולא הפוך. כשהחלטתי שצריך ברכונים לברכת המזון ניצלתי את החידוש המרעיש שהיה בבסיס - מדפסת; היום יש מדפסות לייזר והזרקה לכל אחד כמעט, אז בבסיס היתה מדפסת סיכות שהיום איש לא מסתכל עליה, והדפסתי כמה ברכונים ואף עשיתי להם למינציה, ובניתי קופסה יפה מעץ שצרבתי עליה 'ברכת המזון' ותליתי ללא קבלת רשות על הקיר המרכזי בחדר האוכל. לאחר כמה ימים נוכחתי שהסירו אותה, שאלתי מי האחראי? ואמרו שמפקד הבסיס, סגן אלוף ממוצא תימני, נכנסתי למשרדו בלי לדפוק בדלת, דפקתי על השולחן, וצעקתי 'אתה לא יהודי, איך אתה מעיז להוריד ברכת המזון', רב"ט או סמל שצועק על הסגן אלוף... הוא החזיר את הקופסה, לא במקום הכי מרכזי, אלא מעט הצידה, טוב, התפשרתי על זה...
כמובן שפתחתי בבסיס סמינר ערכים קטן, עד שמישהו תפס אותי על חם, ידעתי שיש טעות באחד מדילוגי האותיות שהוצג בסמינר, אבל סמכתי על כך שאיש לא יבדוק אחרי, אך מעשה שטן, אחד החיילים אמר לי 'את זה אני רוצה עכשיו לבדוק', בוא נפתח תנ״ך, ניסיתי להתחמק אך לא עזר לי כלום ונתפסתי בקלוני. בושה.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
ידעתי שאסור להפסיק באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, ולא הכרתי את ההקלות שאני מכיר היום... נעמדתי בתור לטיסה בנתב"ג בדרך לבסיס ליד אילת, תור ענק של חיילים, ואני קורא, קורא, קורא, קורא, קורא פרשת כי תבא, והגיע התור לעלות לטיסה ואני ממשיך לקרוא, לא יכול להפסיק, לא יכול לדבר, לא יכול להגיד כלום. התחילה טיסה, אני משתוקק להסתכל על הנוף היפהפה של מדבר יהודה, אבל אני לא יכול, אסור להפסיק - עד שסוף סוף גמרתי את הפרשה, ראש בקיר, מה שצריך עושים, זהו.
שאלתי את הגר"י זילברשטיין איך לעמוד בקדיש, והוא אמר לי 'לעמוד דום', אני חייל ויודע איך עומדים דום - עמידה מתוחה עם הפנים למעלה והידים מתוחות בצידי הגוף; כך עמדתי בקדיש כשהגעתי לנתיבות עולם, כולם צחקו ממני, ואני הייתי החכם מכולם, שהרי פעם הרב זילברשטיין קרא לי 'תלמיד חכם', ומעתה - הרי אם אני אשמר באדיקות את מה שהוא אמר לי לעמוד דום מתוח למרות הצחוק - בודאי בשמים יכבדו את המילה שלו לגבי... אני אדרוש את שטר ההתחייבות! עד ששאלתי אותו שוב, ואמר לי שהוא לא התכוון לדום מתוח, טוב, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
החלטתי שצריך להיות עירוב בבסיס, לא הבנתי שום דבר בעירוב, אבל כאן צריך להיות עירוב! עשיתי עירוב כפי הבנתי; בין המצאותי היה לקשור חוט שוכב מעל גדר תלתלית - מה שכיום אני יודע שלחלוטין לא מועיל; הרב של החייל הגיע ובדק ושיבח שהכל טוב...
החלטתי עם בן זוגי לעבודה שאין צורך בשנינו יחד, שבוע הוא ילך לעבוד במפעל כריכת הספרים של אבא שלו, ושבוע אני אלך הביתה ואחה"צ לישיבת נתיבות עולם; הורי היו אז כשנתיים בשליחות בצ'ילה והייתי חופשי במעשי אבל עדיין לא הייתי מסוגל ללמוד יום שלם; פעמים רבות שבן זוגי חזר מעבודתו והביא לי ספרי קדש, גמרות מהוצאות שונות, ועוד ספרים רבים, וכך היו לי ספרים, ובנוסף רכשתי ספרים מהמשכורת הצבאית הדלה [120 שקלים בחודש]. המפקדה של שנינו ישבה בבאר שבע, ובכל פעם הם היו מתקשרים אל מי משנינו שענה - וביקשו את השני - 'יורם [כך קראו לי אז], איפה אורי'? לא היו פלאפונים, והיה צריך לדאוג שאורי יחזור אליהם מיידית. רק כשהשתחררתי והלכתי להיפרד מאותו מפקד דתי הוא אמר לי מה אתה חושב שלא ידענו שאתם עושים שבוע-שבוע? בכוונה התקשרנו אליכם כל פעם כך. אך כשעזבתי, לא איפשרו לו יותר הסדר של שבוע שבוע עם המחליף - כלומר, שזה היה רק בתקופה שלי, מן השמיים לאפשר לי להגיע לישיבה.
בשבתות עשיתי את צעדי הראשונים בתפילה בבית הכנסת האשכנזי במצפה רמון; אני זוכר את תפילת ראש השנה הראשונה, פשוט לא היה לי מושג מדוע התפילה לא נגמרת, פתאום באמצע תפילת העמידה הופיע 'עלינו לשבח' - פשוט לא הבנתי מה קורה, דפדפתי להמשך התפילה וראיתי שאכן עדיין לא הגיע 'אלקי נצור' - כלומר שמשום מה עלינו לשבח באמצע התפילה, כמה מוזר...
בסעודות ליל שבת בד"כ אירחו אותי חסדאי וחנה קלמנוביץ ז"ל [נפטרו בשנת תשפ"ב ותשפ"ד, תנצב"ה] כמו בן, ובבוקר השבת אירחו אותי עוד יהודים יקרים חגי ורבקה קלמנוביץ, רמי [ז"ל] ודרורית בלומשטיין, ועוד - פשוט השקעה חמימה בחייל בודד.
מהעיירה ירוחם הגיעו בכל יום אברכי כולל למצפה רמון במשך חודשים ארוכים כדי ללמוד עם אנשי המקום, אולי מישהו יצטרף, ואיש לא הצטרף; כשעמדו לעזוב - הצטרפתי, בגיל 19 וחודש, לראות איך זה; למדתי בחברותא עם הבחור היחיד שהיה ביניהם, שלימד אותי שניים וחצי דפים ראשונים בפרק שישי במסכת ברכות; זה היה קשה, נורא נורא נורא נורא, אני לא מכיר את השפה של הגמרא, לא מכיר את הראש של הגמרא, לא את ההבנה של הגמרא, ובקושי יודע לקרוא כתב רש"י; לא יודע מה זה קמ"ל, ולא מה הוא א"נ, היכן הקושיא והיכן התשובה, אבל הוא לימד ואני חזרתי בחדרי בבסיס עם גמרא ישנה שנתן לי; על סוגיית צלף המורכבת מנושאים רבים משולבים חזרתי ושברתי את הראש כשלש שעות עד שהבנתי את המהלך, ממש הרגשתי שהראש מתפוצץ לי מרוב ניסיונות להתאמץ ולהתרכז ולחשוב. היה מאוד מאוד קשה, אחרי שניים וחצי דפים עזבו, השאירו אותי עם הגמרא ועם טעם. לאחר כשלשים שנה ביקשו ממני ללמוד עם בחור ישיבה מאתגר, שצמא לסוגיות מעניינות, לקחתי אותו לבדיקת מקוה, ועוד דברים מעניינים, וגם סיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא שאל האם אני זוכר איך קראו לבחור הזה שלמד איתי? זכרתי את שמו, והוא אמר 'זה אבא שלי!' [אביו הפך לאיש ציבור בינתים, וזכר את הסיפור]... הקדוש ברוך הוא סגר את המעגל כאן בצורה נפלאה, שהוא קרב אותי, הוא נתן לי את הטעם, ובסוף הבן שלו נעזר בי.
אחי לימד אותי שחייבים לחזור, אם חוזרים, זוכרים, מבינים, אוקיי, אז התחלתי לחזור, לומד חוזר, לומד חוזר, לומד חוזר, לקח לי בערך מפורים עד חג שבועות לגמור את הפרק כיצד מברכים, רק סוגיית ברכת האורז ארכה לי לפחות כשבע שעות עד שהבנתי את המהלך, לא ויתרתי, שוב ושוב ושוב עד שחשבתי שהבנתי; בליל שבועות תשמ"ו חזרתי על כולו, כמה שעות טובות ארך המבצע.
אחרי שגמרתי את הפרק הזה קבעתי לעצמי סדר לימוד, יום ראשון חצי עמוד, יום שני חצי עמוד, שלישי חזרה, רביעי חצי עמוד, חמישי חצי עמוד, שישי שבת חזרה, וכל דף שגמרתי בעצם נכנס לסדר החזרות הכללי, אחרי שבוע עוד פעם, מין סדר חזרות כזה קבוע, כשיכולתי כבר ללמוד יותר טוב לבד זה כבר נהיה שני דפים בשבוע, ככה גמרתי ברכות ומגילה, כשעברתי לבסיס בצוקי עובדה בקיץ תשמ"ז כבר יכולתי ללמוד דף ביום ולחזור.
הייתי בתרגיל בהר הטייסים בחורף תשמ"ז, קור מטורף, למדתי את הסוגיה של 'ספרים נכתבים בכל לשון', דף ט' במסכת מגילה; שברתי את הראש, אמצע הלילה, קור מטורף, האצבעות קפואות, צורבות מהסולר של הגנרטור, עד שהבנתי את הסוגיא, לא לישון עד שאבין; את הסוגיות של זב ומצורע למדתי במהלך שמירות בלילות בגשם, שוב קור וגשם, ואני שובר את הראש מה הוא זב שראה שתי ראיות ומי הוא המצורע המוחלט.
בשלשת החודשים האחרונים שלי בצבא הוחלט להעבירני לצוקי עובדה, כשעה צפונית לאילת; צוקי עובדה הוא מקום שממה, אין כלום! אני מיועד להיות בבונקר תת קרקעי עם שתי חיילות, מה אני אעשה? איסור ייחוד. בדרך לאילת חלפתי דרך נתיבות, נכנסתי לרב ראובן גרשנוביץ ז"ל; הוא השיב - אתה חייב להיכנס לכלא! נסעתי לשם על דעת להיכנס לכלא, בסוף מצאנו את הפתרונות ההלכתים המתאימים.
כשבועיים לפני שהשתחררתי הגיע סוכות. אני בבונקר ורוצה סוכה, הרי למדתי מסכת סוכה! צריך להיות שתהיה סוכה או לא צריך? צריך! יש פטור מסוכה כשאתה בצוקי עובדה? אין פטור! אז עושים סוכה! ומה נעשה שיש לי קיר בטון חלק של בונקר? מה עם שאר הדפנות? הלכתי לחפש מסביב, בתוך וואדי מצאתי תוף ענק של כבל, לפחות בקוטר שני מטר. ביקשתי מחייל שיסייע לי לגלגל אותו במעלה הוואדי עד שכיהן פאר כדופן; סתמנו את הלבוד שם למטה, והדופן השלישית היתה 'דופן עקומה', ואף עוד מחיצה מסדינים; אבל סכך - מאן דכר שמיה? מדבר, שממה, אין סכך; כשלושה חודשים הייתי בבסיס הזה, קיץ, אין ירוק, הכל צהוב; אין ברירה - מחפשים סכך; יצאתי מהבונקר לכיוון החדר האוכל, בדרך שהלכתי כמה פעמים כל יום במשך שלושה חודשים; ביציאה מהבונקר ראיתי ברז מטפטף, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, ברז מטפטף, למטה גדל שיח קנים; גזמתי את הקנים, כיסו בדיוק את כל הסוכה, אחד על אחד; לפני כן לא ראיתי את הברז המטפטף ואת הקנים, אחרי זה כבר השתחררתי, לא יודע אם עוד נשאר שם; חיילים רבים התלהבו - זה סלל לי טלפון עד לסוכה כי הייתי חייב להיות צמוד לטלפון, זה הביא לי קישוטים, זה הביא תאורה, והם התחננו להיות בתוך הסוכה, ישנו בה חמישה חיילים צפופים.
שאלתי את הגר"י זילברשטיין איך לעמוד בקדיש, והוא אמר לי 'לעמוד דום', אני חייל ויודע איך עומדים דום - עמידה מתוחה עם הפנים למעלה והידים מתוחות בצידי הגוף; כך עמדתי בקדיש כשהגעתי לנתיבות עולם, כולם צחקו ממני, ואני הייתי החכם מכולם, שהרי פעם הרב זילברשטיין קרא לי 'תלמיד חכם', ומעתה - הרי אם אני אשמר באדיקות את מה שהוא אמר לי לעמוד דום מתוח למרות הצחוק - בודאי בשמים יכבדו את המילה שלו לגבי... אני אדרוש את שטר ההתחייבות! עד ששאלתי אותו שוב, ואמר לי שהוא לא התכוון לדום מתוח, טוב, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
החלטתי שצריך להיות עירוב בבסיס, לא הבנתי שום דבר בעירוב, אבל כאן צריך להיות עירוב! עשיתי עירוב כפי הבנתי; בין המצאותי היה לקשור חוט שוכב מעל גדר תלתלית - מה שכיום אני יודע שלחלוטין לא מועיל; הרב של החייל הגיע ובדק ושיבח שהכל טוב...
החלטתי עם בן זוגי לעבודה שאין צורך בשנינו יחד, שבוע הוא ילך לעבוד במפעל כריכת הספרים של אבא שלו, ושבוע אני אלך הביתה ואחה"צ לישיבת נתיבות עולם; הורי היו אז כשנתיים בשליחות בצ'ילה והייתי חופשי במעשי אבל עדיין לא הייתי מסוגל ללמוד יום שלם; פעמים רבות שבן זוגי חזר מעבודתו והביא לי ספרי קדש, גמרות מהוצאות שונות, ועוד ספרים רבים, וכך היו לי ספרים, ובנוסף רכשתי ספרים מהמשכורת הצבאית הדלה [120 שקלים בחודש]. המפקדה של שנינו ישבה בבאר שבע, ובכל פעם הם היו מתקשרים אל מי משנינו שענה - וביקשו את השני - 'יורם [כך קראו לי אז], איפה אורי'? לא היו פלאפונים, והיה צריך לדאוג שאורי יחזור אליהם מיידית. רק כשהשתחררתי והלכתי להיפרד מאותו מפקד דתי הוא אמר לי מה אתה חושב שלא ידענו שאתם עושים שבוע-שבוע? בכוונה התקשרנו אליכם כל פעם כך. אך כשעזבתי, לא איפשרו לו יותר הסדר של שבוע שבוע עם המחליף - כלומר, שזה היה רק בתקופה שלי, מן השמיים לאפשר לי להגיע לישיבה.
בשבתות עשיתי את צעדי הראשונים בתפילה בבית הכנסת האשכנזי במצפה רמון; אני זוכר את תפילת ראש השנה הראשונה, פשוט לא היה לי מושג מדוע התפילה לא נגמרת, פתאום באמצע תפילת העמידה הופיע 'עלינו לשבח' - פשוט לא הבנתי מה קורה, דפדפתי להמשך התפילה וראיתי שאכן עדיין לא הגיע 'אלקי נצור' - כלומר שמשום מה עלינו לשבח באמצע התפילה, כמה מוזר...
בסעודות ליל שבת בד"כ אירחו אותי חסדאי וחנה קלמנוביץ ז"ל [נפטרו בשנת תשפ"ב ותשפ"ד, תנצב"ה] כמו בן, ובבוקר השבת אירחו אותי עוד יהודים יקרים חגי ורבקה קלמנוביץ, רמי [ז"ל] ודרורית בלומשטיין, ועוד - פשוט השקעה חמימה בחייל בודד.
מהעיירה ירוחם הגיעו בכל יום אברכי כולל למצפה רמון במשך חודשים ארוכים כדי ללמוד עם אנשי המקום, אולי מישהו יצטרף, ואיש לא הצטרף; כשעמדו לעזוב - הצטרפתי, בגיל 19 וחודש, לראות איך זה; למדתי בחברותא עם הבחור היחיד שהיה ביניהם, שלימד אותי שניים וחצי דפים ראשונים בפרק שישי במסכת ברכות; זה היה קשה, נורא נורא נורא נורא, אני לא מכיר את השפה של הגמרא, לא מכיר את הראש של הגמרא, לא את ההבנה של הגמרא, ובקושי יודע לקרוא כתב רש"י; לא יודע מה זה קמ"ל, ולא מה הוא א"נ, היכן הקושיא והיכן התשובה, אבל הוא לימד ואני חזרתי בחדרי בבסיס עם גמרא ישנה שנתן לי; על סוגיית צלף המורכבת מנושאים רבים משולבים חזרתי ושברתי את הראש כשלש שעות עד שהבנתי את המהלך, ממש הרגשתי שהראש מתפוצץ לי מרוב ניסיונות להתאמץ ולהתרכז ולחשוב. היה מאוד מאוד קשה, אחרי שניים וחצי דפים עזבו, השאירו אותי עם הגמרא ועם טעם. לאחר כשלשים שנה ביקשו ממני ללמוד עם בחור ישיבה מאתגר, שצמא לסוגיות מעניינות, לקחתי אותו לבדיקת מקוה, ועוד דברים מעניינים, וגם סיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא שאל האם אני זוכר איך קראו לבחור הזה שלמד איתי? זכרתי את שמו, והוא אמר 'זה אבא שלי!' [אביו הפך לאיש ציבור בינתים, וזכר את הסיפור]... הקדוש ברוך הוא סגר את המעגל כאן בצורה נפלאה, שהוא קרב אותי, הוא נתן לי את הטעם, ובסוף הבן שלו נעזר בי.
אחי לימד אותי שחייבים לחזור, אם חוזרים, זוכרים, מבינים, אוקיי, אז התחלתי לחזור, לומד חוזר, לומד חוזר, לומד חוזר, לקח לי בערך מפורים עד חג שבועות לגמור את הפרק כיצד מברכים, רק סוגיית ברכת האורז ארכה לי לפחות כשבע שעות עד שהבנתי את המהלך, לא ויתרתי, שוב ושוב ושוב עד שחשבתי שהבנתי; בליל שבועות תשמ"ו חזרתי על כולו, כמה שעות טובות ארך המבצע.
אחרי שגמרתי את הפרק הזה קבעתי לעצמי סדר לימוד, יום ראשון חצי עמוד, יום שני חצי עמוד, שלישי חזרה, רביעי חצי עמוד, חמישי חצי עמוד, שישי שבת חזרה, וכל דף שגמרתי בעצם נכנס לסדר החזרות הכללי, אחרי שבוע עוד פעם, מין סדר חזרות כזה קבוע, כשיכולתי כבר ללמוד יותר טוב לבד זה כבר נהיה שני דפים בשבוע, ככה גמרתי ברכות ומגילה, כשעברתי לבסיס בצוקי עובדה בקיץ תשמ"ז כבר יכולתי ללמוד דף ביום ולחזור.
הייתי בתרגיל בהר הטייסים בחורף תשמ"ז, קור מטורף, למדתי את הסוגיה של 'ספרים נכתבים בכל לשון', דף ט' במסכת מגילה; שברתי את הראש, אמצע הלילה, קור מטורף, האצבעות קפואות, צורבות מהסולר של הגנרטור, עד שהבנתי את הסוגיא, לא לישון עד שאבין; את הסוגיות של זב ומצורע למדתי במהלך שמירות בלילות בגשם, שוב קור וגשם, ואני שובר את הראש מה הוא זב שראה שתי ראיות ומי הוא המצורע המוחלט.
בשלשת החודשים האחרונים שלי בצבא הוחלט להעבירני לצוקי עובדה, כשעה צפונית לאילת; צוקי עובדה הוא מקום שממה, אין כלום! אני מיועד להיות בבונקר תת קרקעי עם שתי חיילות, מה אני אעשה? איסור ייחוד. בדרך לאילת חלפתי דרך נתיבות, נכנסתי לרב ראובן גרשנוביץ ז"ל; הוא השיב - אתה חייב להיכנס לכלא! נסעתי לשם על דעת להיכנס לכלא, בסוף מצאנו את הפתרונות ההלכתים המתאימים.
כשבועיים לפני שהשתחררתי הגיע סוכות. אני בבונקר ורוצה סוכה, הרי למדתי מסכת סוכה! צריך להיות שתהיה סוכה או לא צריך? צריך! יש פטור מסוכה כשאתה בצוקי עובדה? אין פטור! אז עושים סוכה! ומה נעשה שיש לי קיר בטון חלק של בונקר? מה עם שאר הדפנות? הלכתי לחפש מסביב, בתוך וואדי מצאתי תוף ענק של כבל, לפחות בקוטר שני מטר. ביקשתי מחייל שיסייע לי לגלגל אותו במעלה הוואדי עד שכיהן פאר כדופן; סתמנו את הלבוד שם למטה, והדופן השלישית היתה 'דופן עקומה', ואף עוד מחיצה מסדינים; אבל סכך - מאן דכר שמיה? מדבר, שממה, אין סכך; כשלושה חודשים הייתי בבסיס הזה, קיץ, אין ירוק, הכל צהוב; אין ברירה - מחפשים סכך; יצאתי מהבונקר לכיוון החדר האוכל, בדרך שהלכתי כמה פעמים כל יום במשך שלושה חודשים; ביציאה מהבונקר ראיתי ברז מטפטף, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, ברז מטפטף, למטה גדל שיח קנים; גזמתי את הקנים, כיסו בדיוק את כל הסוכה, אחד על אחד; לפני כן לא ראיתי את הברז המטפטף ואת הקנים, אחרי זה כבר השתחררתי, לא יודע אם עוד נשאר שם; חיילים רבים התלהבו - זה סלל לי טלפון עד לסוכה כי הייתי חייב להיות צמוד לטלפון, זה הביא לי קישוטים, זה הביא תאורה, והם התחננו להיות בתוך הסוכה, ישנו בה חמישה חיילים צפופים.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
עוד מינו אותו להביא כמה סטים של ד' המינים לחיילים. מה אני מבין בלולבים? אבל אחי לימד אותי כלל, אתה רוצה ללמוד? לך לרבנים, ותדבק אליהם; נדבקתי לרב מנחם צבי ברלין, הוא היה אז ראש ישיבת גאון יעקב; נסעתי עמו לשוק ארבעת המינים בפתח תקווה, הוא לימד אותי כיצד לבחור ארבעת המינים, והבאתי בטיסה חמשה סטים לבסיס, וכך התחלתי עם שימוש חכמים.
באוטובוס מצוקי עובדה נסעתי לבאר שבע, להחזיר את המדים, ובעמידה באוטובוס סיימתי את הסוגיא האחרונה של מסכת סוכה.
השתחררתי, ישירות לישיבת נתיבות עולם [הורי עדיין היו בחו"ל], המשכתי עם הסדרי החזרות האלו, ויצרתי קשר עמוק יותר עם הרב זילברשטיין והרב ברלין; הרב זילברשטיין דחף אותי ללמוד לכתוב סת"ם, וכך התאמנתי בהפסקות הצהרים.
לאחר פחות משנה הגיע העת לחפש שידוך; מהשם אישה לאיש, אבל מה אני מבין בזה? מי ידאג לי לשידוכים, ההורים שלי?. באותה תקופה, שתי גברות שכבו זו ליד זו בבית החולים, והתחילו לפטפט, זאת אמרה, יש לי בן שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהוא דתי, וזו אמרה שיש לה שכנה שיש לה בת שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהיא דתיה; החליטו שתיהן - זה שידוך מתאים... היא לא שותה תה, הוא לא שותה תה, שידוך. אמרו ועשו, יצרו את הקשר, המדריכה של הבת, התקשרה לראש הישיבה של הבן, הוא אומר לה שלא נראה לו שמתאים, אבל בדיוק הרגע עובר פה אח של מישהו, שישאל אותו אם נראה לו שזה מתאים לאחיו, וככה קם ונהיה השידוך, עד היום אינני יודע מי היו הנשים הללו שיצרו את הכמעט שידוך; עכשיו, בירורים, מי עושה שידוך בלי ברורים? לי לא היה מושג שצריך לעשות בירורים, פשוט לא ידעתי.
אמרו לי שעה ומקום, בבית אחי, להורים כלל לא גיליתי; המשודכת הגיעה, ישבנו בסלון, ותוך רגע דפיקות בדלת והורי נכנסו בהפתעה; אחי הבריח אותנו למטבח; תכלס' קיבלתי בחורה איכותית ביותר בלי שום בירור, לא כסף, לא מעמד, לא יחוס, כלום, מהשמיים, דאגו לשידוך הכי מתאים.
מה היה לי איתי? היו לי 300 שקלים מענק שחרור מהצבא, וקצת כסף שהרווחתי - עם זה קניתי טבעת לאירוסין ולנישואין, ההורים שלי רכשו לנו מיטות ומכונת כביסה; אנחנו מסרנו את עצמנו לזרועות הקב"ה, והוא דאג לדירה, בשכירות של 90 דולר לחודש, כשהארנונה משולמת לשנה מראש ע"י הדיירת הקודמת שנפטרה; אמנם לא היו שם מים חמים, מעט יותר משש שנים בלי מים חמים, הגג מטפטף כשיש גשם, קור מקפיא בחורף, חום לוהט בקיץ, 40 מ"ר, אבל דירה, 90 דולר, פלוס עבודה לאשתי, פלוס כולל עבורי. כתבתי מזוזות בשעות הפנאי וכך יכולנו לעבור את היום יום.
באוטובוס מצוקי עובדה נסעתי לבאר שבע, להחזיר את המדים, ובעמידה באוטובוס סיימתי את הסוגיא האחרונה של מסכת סוכה.
השתחררתי, ישירות לישיבת נתיבות עולם [הורי עדיין היו בחו"ל], המשכתי עם הסדרי החזרות האלו, ויצרתי קשר עמוק יותר עם הרב זילברשטיין והרב ברלין; הרב זילברשטיין דחף אותי ללמוד לכתוב סת"ם, וכך התאמנתי בהפסקות הצהרים.
לאחר פחות משנה הגיע העת לחפש שידוך; מהשם אישה לאיש, אבל מה אני מבין בזה? מי ידאג לי לשידוכים, ההורים שלי?. באותה תקופה, שתי גברות שכבו זו ליד זו בבית החולים, והתחילו לפטפט, זאת אמרה, יש לי בן שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהוא דתי, וזו אמרה שיש לה שכנה שיש לה בת שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהיא דתיה; החליטו שתיהן - זה שידוך מתאים... היא לא שותה תה, הוא לא שותה תה, שידוך. אמרו ועשו, יצרו את הקשר, המדריכה של הבת, התקשרה לראש הישיבה של הבן, הוא אומר לה שלא נראה לו שמתאים, אבל בדיוק הרגע עובר פה אח של מישהו, שישאל אותו אם נראה לו שזה מתאים לאחיו, וככה קם ונהיה השידוך, עד היום אינני יודע מי היו הנשים הללו שיצרו את הכמעט שידוך; עכשיו, בירורים, מי עושה שידוך בלי ברורים? לי לא היה מושג שצריך לעשות בירורים, פשוט לא ידעתי.
אמרו לי שעה ומקום, בבית אחי, להורים כלל לא גיליתי; המשודכת הגיעה, ישבנו בסלון, ותוך רגע דפיקות בדלת והורי נכנסו בהפתעה; אחי הבריח אותנו למטבח; תכלס' קיבלתי בחורה איכותית ביותר בלי שום בירור, לא כסף, לא מעמד, לא יחוס, כלום, מהשמיים, דאגו לשידוך הכי מתאים.
מה היה לי איתי? היו לי 300 שקלים מענק שחרור מהצבא, וקצת כסף שהרווחתי - עם זה קניתי טבעת לאירוסין ולנישואין, ההורים שלי רכשו לנו מיטות ומכונת כביסה; אנחנו מסרנו את עצמנו לזרועות הקב"ה, והוא דאג לדירה, בשכירות של 90 דולר לחודש, כשהארנונה משולמת לשנה מראש ע"י הדיירת הקודמת שנפטרה; אמנם לא היו שם מים חמים, מעט יותר משש שנים בלי מים חמים, הגג מטפטף כשיש גשם, קור מקפיא בחורף, חום לוהט בקיץ, 40 מ"ר, אבל דירה, 90 דולר, פלוס עבודה לאשתי, פלוס כולל עבורי. כתבתי מזוזות בשעות הפנאי וכך יכולנו לעבור את היום יום.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
דביקות בתורה
אחד הת"ח סיפר: היה לי מג"ש יהודי ליטאי מתלמידיו המובהקים של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל. כל הש"ס מונח בכיסו עם כל הרייד, ובכל מקום ששאלתיו, ענה מיד. חוש ההסברה שלו היה מהמפותחים ביותר.
שבוע אחד, הוא הגיע למסור שיעור בישיבה ביום שישי. היה זה באמצע הקיץ. לאחר השיעור שהסתיים בסביבות השעה 12.00 בצהריים, ראיתיו נכנס לאחד מחדרי השיעורים כדי לחשוב בלימוד. חצי שעה לפני כניסת השבת (למעלה מ-6 שעות לאחר מכן), נכנסתי באקראי לאותו חדר שיעורים, וגיליתי שעודו יושב שם באותה תנוחה, ושקוע בהגיוניו בלימודו. הערתי אותו בעדינות, והזכרתי לו שעוד מחצית השעה כבר נכנסת השבת. הוא קם בבהלה ממקומו ורץ לביתו, לא לפני שהזהירני שלא ידעו על כך בני הישיבה...
מעשה בבחור שקדן שנסע בבין הזמנים כל יום ללמוד בישיבת מיר בירושלים, יום אחד בחוה"מ הוא שקוע בלימודו הוא לא שם לב מה השעה ואיזה יום היום. לפתע הוא התעורר מעמוק עיונו בגמרא, והוא מגלה התרחשות מוזרה האולם התמלא בהרבה מתפללים חבושים בפראק ובכובע ופתאום ניגש חזן לעמוד ומתחיל 'ברכו' בנעימה המיוחדת של ליל יום טוב.
רק אז הוא נזכר שזה ערב חג, והאוטובוס האחרון שמגיע לביתו בשכונה הרחוקה נווה יעקב כבר נסע מזמן, ורגע, הוא מחזיק רב קו בכיס - זה מוקצה הוא מיהר להשליכו בזוית מסוימת. רץ ליטול ידיו לבש כובע וחליפה והחל להתפלל תפילת ערבית של יום טוב.
אחרי התפילה הוא שח לפני אחד האברכים, את הדאגות שלו, שבודאי הוריו מחכים לו מהצהריים, ואין לו עכשיו בחג דרך להודיע להם ששלום לו. מה גם שעכשיו ייקח לו עוד 2-3 שעות בהליכה רגלית עד לביתו.
אחד מצדיקי הדור שליט"א התעורר באמצע הלילה, ואמר למשמשו שהוא לא זוכר מה המחלוקת השניה בזיקה במסכת יבמות.
הוא הלך להעיר משמש אחר שישן בדירה, כדי לשואלו אך לא הצליח להעירו. אי לכך הצדיק עצמו גם בא להעירו, הוא וקם ונטל ידיים ולמד עם הצדיק יחד יבמות עד 5 לפנות בוקר. זה מה שהיה חשוב לו במיטב שנותיו ובאמצע הלילה, לברר ענין במסכת יבמות.
אחד הת"ח סיפר: היה לי מג"ש יהודי ליטאי מתלמידיו המובהקים של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל. כל הש"ס מונח בכיסו עם כל הרייד, ובכל מקום ששאלתיו, ענה מיד. חוש ההסברה שלו היה מהמפותחים ביותר.
שבוע אחד, הוא הגיע למסור שיעור בישיבה ביום שישי. היה זה באמצע הקיץ. לאחר השיעור שהסתיים בסביבות השעה 12.00 בצהריים, ראיתיו נכנס לאחד מחדרי השיעורים כדי לחשוב בלימוד. חצי שעה לפני כניסת השבת (למעלה מ-6 שעות לאחר מכן), נכנסתי באקראי לאותו חדר שיעורים, וגיליתי שעודו יושב שם באותה תנוחה, ושקוע בהגיוניו בלימודו. הערתי אותו בעדינות, והזכרתי לו שעוד מחצית השעה כבר נכנסת השבת. הוא קם בבהלה ממקומו ורץ לביתו, לא לפני שהזהירני שלא ידעו על כך בני הישיבה...
מעשה בבחור שקדן שנסע בבין הזמנים כל יום ללמוד בישיבת מיר בירושלים, יום אחד בחוה"מ הוא שקוע בלימודו הוא לא שם לב מה השעה ואיזה יום היום. לפתע הוא התעורר מעמוק עיונו בגמרא, והוא מגלה התרחשות מוזרה האולם התמלא בהרבה מתפללים חבושים בפראק ובכובע ופתאום ניגש חזן לעמוד ומתחיל 'ברכו' בנעימה המיוחדת של ליל יום טוב.
רק אז הוא נזכר שזה ערב חג, והאוטובוס האחרון שמגיע לביתו בשכונה הרחוקה נווה יעקב כבר נסע מזמן, ורגע, הוא מחזיק רב קו בכיס - זה מוקצה הוא מיהר להשליכו בזוית מסוימת. רץ ליטול ידיו לבש כובע וחליפה והחל להתפלל תפילת ערבית של יום טוב.
אחרי התפילה הוא שח לפני אחד האברכים, את הדאגות שלו, שבודאי הוריו מחכים לו מהצהריים, ואין לו עכשיו בחג דרך להודיע להם ששלום לו. מה גם שעכשיו ייקח לו עוד 2-3 שעות בהליכה רגלית עד לביתו.
אחד מצדיקי הדור שליט"א התעורר באמצע הלילה, ואמר למשמשו שהוא לא זוכר מה המחלוקת השניה בזיקה במסכת יבמות.
הוא הלך להעיר משמש אחר שישן בדירה, כדי לשואלו אך לא הצליח להעירו. אי לכך הצדיק עצמו גם בא להעירו, הוא וקם ונטל ידיים ולמד עם הצדיק יחד יבמות עד 5 לפנות בוקר. זה מה שהיה חשוב לו במיטב שנותיו ובאמצע הלילה, לברר ענין במסכת יבמות.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומה https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
שמחת תורה תשפ"ה מלון רמדה ירושלים
ארגון קשר יהודי מארגן חג עם משפחות
החטופים. אירוע של פעם בהיסטוריה
אף פעם לא יהיה עוד
שמחת תורה
שנה אחרי השביעי
לאוקטובר.
אני מסתכל סביבי, שטריימלים עם כיפות לבנות, חליפות ארוכות עם גופיות קצרות רלסים וקוקו עם קרחת ופאות. כולם רוקדים יחד. מחובקים. אני שואל את עצמי – ריבונו של עולם מה הקשר???
קשר יהודי - - -
לפני תפילת ערבית הרבנית צילי שניידר שהיא ה אמא של הארגון המדהים 'קשר יהודי' פותחת ואומרת:
היום זה יום השנה לכל אותם ההרוגים לכאורה לא מתאים לשמוח בכזה יום
ואיך אפשר בכלל? אם שמחה זה הוללות ופורקן
אז באמת אי אפשר ולא מתאים.
אבל, אם שמחה זה רגש טהור, זה משהו פנימי בנפש, אז זה דווקא היום הכי מתאים.
אדלג לרגע למשפט מהסימפוזיון במוצאי החג. אחת האמהות השכולות אמ רה בהתרגשות:
"זאת הייתה האזכרה הכי מיוחדת שיכולתי לחלום עליה".
תפילת ערבית.
כיפות מעוטרות בשמות צדיקים, מכסות תסרוקות משלל מינים. נ נח נחמ נחמן וסידנא בבא סאלי, יחי אדוננו ליד הכיפות של קשר יהודי. זרועות חשופות עטויות קעקועים.
כולם פורצים בזעקת 'שמע ישראל' עוצמתית.
זו אותה זעקה שנזעקה לפני שנה בדיוק מול רובים שלופים. ועוד תמשיך ל היזעק. ולא תפסיק.
אחרי התפילה מכריזים על מכירת ההקפות . חשבתי שמנצלים את העניין להתרמה.
לא.
המכירה הייתה תמורת קבלות טובות. פתיחת ההיכל נמכרה תמורת צירוף חברותות לקשר יהודי. תחרות קשה, בסוף נקנתה בצירוף שמונה עשרה חברים!
הוצאת ספר תורה נמכרה עבור שמירת שבת! מיד קם בחור ואמר: אני לוקח על עצמי חמש עשרה שבתות!
אוהוווו אווהההו אייייי אייי אייייי
אוהוווו אווהההו אייייי אייי אייייי
ואז הוא מספר:
שמשמחת תורה הקודם הוא מנסה לשמור שבת ולא מצליח, עד השבת האחרונה שקשר יהודי ארגנו לפני ראש השנה. מאז הוא שומר שבת וחג. מחיאות כפיים סוערות.
'רגע רגע' - הוא ממשיך. "אבל לא שומר וסובל"!
הוא צועק - 'שומר ונהנה'!
ההקפה הבאה הוקדשה להחזרת החטופים, עלתה מירב ברגר, אמא של אגם שחטופה בעזה. התפרסם עליה הרבה סיפורים הרואים מהשבי. מירב גדלה בבית חילוני וכך היא הייתה
עד שמחת תורה אשתקד, היום היא דתית, לא סתם - כמעט רבנית.
הולכת ומסתובבת בכל הארץ לחזק את עם ישראל.
הכניסו ספר תורה לחדר של אגם, פתחו בית כנסת בבנין שלהם, מתפללים בו כל שבת.
היא קמה ומכריזה שהפעם היא רוצה לבקש את הקבלה מהבנות היא אומרת, שלאגם תמיד היה מאד חשוב הערך של המשפחה. אני מבקשת שתקבלו על עצמכם, חיי משפחה טהורים.
נהיה שקט מביך.
לא האמנתי ש מישהי תיענה לבקשתה.
התבדיתי.
ארבע נשים לקחו על עצמם! אפשר לא לבכות???
אמא של חטוף סיפרה:שהיא רצתה שיניחו כל יום את התפילין של הבן שלה הזמינו אותה לבר מצווה של משפחה דתייה, והחתן הניח אותם ביום של הבר מצווה.
מאותו יום, היא יוצאת לרחוב ומבקשת מאנשים להניח את התפילין.
הפכתי לשליחת חב"ד... היא אומרת.
עכשיו התפילין בתיקון, אני מבקשת שמישהו יקבל על עצמו להניח תפילין עד שהם יחזרו מהתיקון.
ואז קם הנגיד ראלף רידר שתרם את כל החג והבטיח טלית ותפילין מתנה, למי שמקבל על עצמו להניח כל יום עד חנוכה.
כל הזמן הזה, עמדתי אני החרדי, מסתכל על אחי החילונים מהצד.
הם מקבלים על עצמם דברים שאצלי הם פשוטים.
עד שעולה אבא של חטוף ואומר: 'אני מבקש שתקבלו על עצמכם למשך חודש שלם לא לדבר לשון הרע'.
נבוכתי.
אה. גם אני צריך לחזור בתשובה.
לפני ההקפות המנחה עושה קידוש כדי שנוכל לשתות קצת בריקודים וכשהוא מברך שהחיינו
כל ניצולי הטבח, צועקים איתו בהתרגשות:
שהחיינ-ו
וקיימנ-ו
והגיענ-ו
לזמן הז-ה. !!!
ובהקפות, אי אפשר לתאר.
אני חושב על זה שאת אותם אנרגיות שהם הוציאו שנה שעברה במסיבה הם הביאו עכשיו לשמוח עם התורה. מכל הסוגים כולם מתאחדים סביב ספר התורה, אחד עם גופיה חיבק את ספר התורה בעיניים בורקות.
השירים הפשוטים, התמימים, החמימים:
הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך
'ותן בנו ותן בנו יצר יצר טוב לעבדך באמת וביראה ובאהבה' 'ריבונו של עולם אני כל כך אוהב אותך לא רוצה שום דבר אחר מלבדך' 'ישראל אל תירא כי גור אריה הלא אתה'
לא יאומן.
אותם נשמות שלפני שנה בדיוק התהוללו בתחתית השאול, עכשיו מפזזים בכל הכח סביב לספרי התורה בהתרגשות של קדושה. כל אחד בתורו מסלסל בקול:
אין אדיר כה'.
אין ברוך כבן עמרם.
אין גדולה כתורה.
והקהל המתוק עונה כל פעם בצעקה
א-מ-ן!
ואז הגיע השיר
"השם יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהי ה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ותמיד יהיה לי רק טוב"
אלו מילות השיר שהפך להמנון
בכל הזדמנות בחג "ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב "
ה'עוד יותר טוב' זה מה שמדליק אותם.
תגידו איך.
איך לא יהיה עוד יותר טוב?
אחד מרוב התרגשות שרק בקול, צועק לו חבר
אסור לשרוק בחג!
הוא עונה: אסור רק אם זה כמו מנגינה.
חזו בני חביבי…
רק לפני שנה איפה הם היו כעת מתפלפלים בהלכות שריקה.
כולם להתיישב על הרצפה שרים את המנגינה, ואז בקפיצה למעלה, גבוה גבוה
כולם זועקים:
משה אמת ותורתו אמת.
ומי שאמר שיש יהודי לא מאמין הוא בדאי. בכל הקפה התחננו הנשים לנשק את ספר התורה בדמעות ובקשות, שיחזרו החטופים ויבוא כבר המשיח.
היה שם ילד עם ספר תורה מספוג. זה הצעצוע. איזה התפעלות הוא עורר.
המלחמה פרצה בשמחת תורה.
מלחמה
על השמחה
ועל התורה.
בשמחת תורה השנה ניצחנו
יש לנו שמחה
ויש לנו תורה
והשמחה היא עם התורה.
עולה לי מחשבות
על מה שקורה כעת בישיבה. ריקודים סוחפים
שירים ישיבתיים
בכל הריתחא.
בטח הם שרים עכשיו
חזק חזק
'והבדילנו מן התועים' ומתכוונים על אותם אלה שפה לידי. הם טועים.
איך אני יודע?
כי אצלנו שרו, חזק חזק.
'תעיתי כשה אובד -'
' - בקש עבדך'.
שמעתי על שיחה בין שני בחורים ניצולי הטבח: אתה יודע שנה שלימה אני לא מבין איפה אלוקים היה בשביעי ל אוקטובר. עכשיו הבנתי.
הוא פשוט היה בבית שלו בבית כנסת, בהקפות.
אני אומר לך, הרגשתי אותו.
זה מזכיר לי את הסיפור על העצרת שעשו בוושינגטון שלוש מאות אלף יהודים, לאו דווקא דתיים.
וכולם זעקו: 'BRING THEM HOME' = 'תחזירו אותם הביתה'.
אמא של החטוף הרש גולדברג פולין הי"ד, שגופתו חולצה לאחרונה הייתה שם וסיפרה שבאותו רגע היא חשבה על אותם שלוש מאות אלף יהודים בעצמם. תחזירו אותם הביתה.
לבית של ה' - לבית כנסת.
בסעודה התיישבנו ליד משפחתה של עדן הי"ד נרצחה בשמחת תורה בבסיס בניר עוז הם כבר התחילו לאכול כשאני בא לעשות קידוש אומרת לי האמא להגיד בקול כדי שכולם ישמעו.
כל היושבים ליד השולחן משתתקים,מרימים את הכוס שלהם, ועונים אמן.
הם הביאו לי תפילת הדרך שהדפיסו לעילוי נשמתה והם משתפים בכאב ובצער. ולראשונה אני חש את ההזדהות. זה לא סיפור ערטילאי, וזה לא רק בכותרות העיתונים.
זה אמיתי.
יש אנשים שבאמת כואב להם. ללא קשר לשאלה האובייקטיבית, אבל אני קולט שכשהתווכחתי, האם צריך להילחם גם במחיר איבוד החטופים דיברתי על מישהו.
על הבן שלו.
על הבת שלה.
על הדמעות של המשפחות.
הסבתא בת התשעים ישבה איתנו גם היא מספרת לי בהתרגשות שנולד לה נכדה קראו לה "יהב " מלשון תקווה וביטחון. נדמה לי שיש פסוק כזה
אבל אני לא זוכרת. 'השלך על ה' יהבך' - אמרתי.
'כן כן' היא אומרת.
בהמשך היא מספרת לי שהיו מחבלים נתעבים שהרגו באותם בתים שבהם אירחו אותם וזה ממש כמו שכתוב בפסוק 'כל המרחם על האכזרים סופו להתחנן אליהם'.
ישבו איתנו גם זוג מאורסים הם נורא התלהבו מתהילה, הבת שלי שיחקו והשתעשעו איתה.
הם שאלו אותי אם ילדים זה כיף זה היה נראה שהם מתפלאים כשאמרתי להם בהתלהבות שכן.
מה, גם לחרדים יש רגש ואהבה?
לקראת סוף הסעודה, הבחור פונה אלי, אנחנו מתחתנים עוד חודש אני מ'זה רוצה שתבואו לחתונה שלנו כל כך שמח לידכם.
בסוף הסעודה
ניגשה אשה וביקשה את האיגרת של הברכה על האוכל. 'בשמחה'.
אמרתי לה.
בהתרגשות.
אחרי הסעודה החל לימוד משותף של ספר דברים. האולם הפך לבית מדרש.
התחלקנו לקבוצות כשכל קבוצה לומדת פרק אחד. לאחר פרק זמן הוכרז על מעמד הסיום.
המנחה הסביר את מילות הסיום 'הדרן עלך' 'דעתן עלך' 'לא נתנשי מינך'
הוא אמר לכולם לחזור אחריו וכולם חוזרים אחריו, נחזור אליך ספר דברים, תישאר איתנו ספר דברים.
לא נשכח אותך
אל תשכח אותנו.
לקדיש של הסיום הוזמנו אבות החטופים הנרצחים. אבא של עוז הי"ד סיפר שלפני כמה חודשים הם היו בשבת שארגנו להורים שכולים וכשנעמדו לומר קדיש, לא נותר מי שיענה אמן - - -
לפני שניגשו לפתוח את סעודת הסיום אומר המנחה, עוד מעט ישובו החטופים. כולנו נשיר להם –
'שלום עליכם מלאכי השלום'.
כולם הצטרפו לשירה בדמעות.
התחיל הפאנל עם משפחת מאיר. ידידיה מאיר סיפר, ששנה שעברה הוא היה ביום כיפור בתל אביב
בכיכר דיזינגוף, איפה שהפריעו לתפילה. והוא ביקש מה '
שרואה הכל שעל זה לא יסתכל.
כעת אני מבקש: עכשיו תסתכל, תראה מי העם שלך.
הוא הכריז שמי שיש לו לספר על שינוי שהוא חווה משמחת תורה שיגיד. עולה אח של יונתן אזולאי הי"ד ומספר שחמש שנים הוא לא שומר שבת ומאוקטובר, הוא לא פספס שום שבת. לפני החג
הציעו לו לבוא למסיבה של ניצולים ביוון, והוא אמר שהוא לא מוכן לבוא בחג אמרו לו שיסדרו לו טיסה ביום שישי - 'אין לי מה לעשות שם בשבת'.
נעמדת בחורה, ומספרת איך שהיו לה הרבה שאלות וספיקות עד השביעי לאוקטובר
היום כבר אין לה שאלות.
והיא מבקשת תברכו אותי
שיהיה לי בעל שאוהב להתפלל.
ההקפות ביום.
שוב חוזר על עצמו.
ההתלהבות.
האש.
השמחה.
בכל הקפה כיבדו אבא של חטוף לומר שמע ישראל ה' מלך ואנא ה' הושיעה נא במנגינה מזרחית מרגשת.
וכולם אחריו. שמע ישרא-ל ה' אלוקינו ה' אחד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. וכשצעק 'אנא ה' הושיעה נא'
הוא הכניס בזעקה את כל כולו
את כל התקוות והציפיות
לראות את בנו שוב.
חשבתי מה מונח ב'הושיעה נא' הזה.
כבר לא יכולתי לחזור אחריו.
נשנקתי בבכי.
כל אחד ביקש מהציבור שיקבלו על עצמם משהו מסוים לזכות ילדו אבא של מתן אגרנסט החטוף בעזה, ואחיו של מתן – אופיר נעמדו על כיסאות
מניפים תמונה גדולה של מתן
ומכריזים
אנחנו מקבלים על עצמנו
לקרוא כל יום לפני השינה קריאת שמע.
וכשעומד אבא של חטוף ומבקש
תקבלו על עצמכם להניח תפילין
אני שומע לצידי כמה בחורים צועקים
אהה, מי לא מניח תפילין, אין פה אף אחד שלא מניח! תבקש דברים יותר קשים - אולי להגיד "אשר יצר".
מי כעמך ישראל.
ארגון קשר יהודי מארגן חג עם משפחות
החטופים. אירוע של פעם בהיסטוריה
אף פעם לא יהיה עוד
שמחת תורה
שנה אחרי השביעי
לאוקטובר.
אני מסתכל סביבי, שטריימלים עם כיפות לבנות, חליפות ארוכות עם גופיות קצרות רלסים וקוקו עם קרחת ופאות. כולם רוקדים יחד. מחובקים. אני שואל את עצמי – ריבונו של עולם מה הקשר???
קשר יהודי - - -
לפני תפילת ערבית הרבנית צילי שניידר שהיא ה אמא של הארגון המדהים 'קשר יהודי' פותחת ואומרת:
היום זה יום השנה לכל אותם ההרוגים לכאורה לא מתאים לשמוח בכזה יום
ואיך אפשר בכלל? אם שמחה זה הוללות ופורקן
אז באמת אי אפשר ולא מתאים.
אבל, אם שמחה זה רגש טהור, זה משהו פנימי בנפש, אז זה דווקא היום הכי מתאים.
אדלג לרגע למשפט מהסימפוזיון במוצאי החג. אחת האמהות השכולות אמ רה בהתרגשות:
"זאת הייתה האזכרה הכי מיוחדת שיכולתי לחלום עליה".
תפילת ערבית.
כיפות מעוטרות בשמות צדיקים, מכסות תסרוקות משלל מינים. נ נח נחמ נחמן וסידנא בבא סאלי, יחי אדוננו ליד הכיפות של קשר יהודי. זרועות חשופות עטויות קעקועים.
כולם פורצים בזעקת 'שמע ישראל' עוצמתית.
זו אותה זעקה שנזעקה לפני שנה בדיוק מול רובים שלופים. ועוד תמשיך ל היזעק. ולא תפסיק.
אחרי התפילה מכריזים על מכירת ההקפות . חשבתי שמנצלים את העניין להתרמה.
לא.
המכירה הייתה תמורת קבלות טובות. פתיחת ההיכל נמכרה תמורת צירוף חברותות לקשר יהודי. תחרות קשה, בסוף נקנתה בצירוף שמונה עשרה חברים!
הוצאת ספר תורה נמכרה עבור שמירת שבת! מיד קם בחור ואמר: אני לוקח על עצמי חמש עשרה שבתות!
אוהוווו אווהההו אייייי אייי אייייי
אוהוווו אווהההו אייייי אייי אייייי
ואז הוא מספר:
שמשמחת תורה הקודם הוא מנסה לשמור שבת ולא מצליח, עד השבת האחרונה שקשר יהודי ארגנו לפני ראש השנה. מאז הוא שומר שבת וחג. מחיאות כפיים סוערות.
'רגע רגע' - הוא ממשיך. "אבל לא שומר וסובל"!
הוא צועק - 'שומר ונהנה'!
ההקפה הבאה הוקדשה להחזרת החטופים, עלתה מירב ברגר, אמא של אגם שחטופה בעזה. התפרסם עליה הרבה סיפורים הרואים מהשבי. מירב גדלה בבית חילוני וכך היא הייתה
עד שמחת תורה אשתקד, היום היא דתית, לא סתם - כמעט רבנית.
הולכת ומסתובבת בכל הארץ לחזק את עם ישראל.
הכניסו ספר תורה לחדר של אגם, פתחו בית כנסת בבנין שלהם, מתפללים בו כל שבת.
היא קמה ומכריזה שהפעם היא רוצה לבקש את הקבלה מהבנות היא אומרת, שלאגם תמיד היה מאד חשוב הערך של המשפחה. אני מבקשת שתקבלו על עצמכם, חיי משפחה טהורים.
נהיה שקט מביך.
לא האמנתי ש מישהי תיענה לבקשתה.
התבדיתי.
ארבע נשים לקחו על עצמם! אפשר לא לבכות???
אמא של חטוף סיפרה:שהיא רצתה שיניחו כל יום את התפילין של הבן שלה הזמינו אותה לבר מצווה של משפחה דתייה, והחתן הניח אותם ביום של הבר מצווה.
מאותו יום, היא יוצאת לרחוב ומבקשת מאנשים להניח את התפילין.
הפכתי לשליחת חב"ד... היא אומרת.
עכשיו התפילין בתיקון, אני מבקשת שמישהו יקבל על עצמו להניח תפילין עד שהם יחזרו מהתיקון.
ואז קם הנגיד ראלף רידר שתרם את כל החג והבטיח טלית ותפילין מתנה, למי שמקבל על עצמו להניח כל יום עד חנוכה.
כל הזמן הזה, עמדתי אני החרדי, מסתכל על אחי החילונים מהצד.
הם מקבלים על עצמם דברים שאצלי הם פשוטים.
עד שעולה אבא של חטוף ואומר: 'אני מבקש שתקבלו על עצמכם למשך חודש שלם לא לדבר לשון הרע'.
נבוכתי.
אה. גם אני צריך לחזור בתשובה.
לפני ההקפות המנחה עושה קידוש כדי שנוכל לשתות קצת בריקודים וכשהוא מברך שהחיינו
כל ניצולי הטבח, צועקים איתו בהתרגשות:
שהחיינ-ו
וקיימנ-ו
והגיענ-ו
לזמן הז-ה. !!!
ובהקפות, אי אפשר לתאר.
אני חושב על זה שאת אותם אנרגיות שהם הוציאו שנה שעברה במסיבה הם הביאו עכשיו לשמוח עם התורה. מכל הסוגים כולם מתאחדים סביב ספר התורה, אחד עם גופיה חיבק את ספר התורה בעיניים בורקות.
השירים הפשוטים, התמימים, החמימים:
הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך
'ותן בנו ותן בנו יצר יצר טוב לעבדך באמת וביראה ובאהבה' 'ריבונו של עולם אני כל כך אוהב אותך לא רוצה שום דבר אחר מלבדך' 'ישראל אל תירא כי גור אריה הלא אתה'
לא יאומן.
אותם נשמות שלפני שנה בדיוק התהוללו בתחתית השאול, עכשיו מפזזים בכל הכח סביב לספרי התורה בהתרגשות של קדושה. כל אחד בתורו מסלסל בקול:
אין אדיר כה'.
אין ברוך כבן עמרם.
אין גדולה כתורה.
והקהל המתוק עונה כל פעם בצעקה
א-מ-ן!
ואז הגיע השיר
"השם יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהי ה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ותמיד יהיה לי רק טוב"
אלו מילות השיר שהפך להמנון
בכל הזדמנות בחג "ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב "
ה'עוד יותר טוב' זה מה שמדליק אותם.
תגידו איך.
איך לא יהיה עוד יותר טוב?
אחד מרוב התרגשות שרק בקול, צועק לו חבר
אסור לשרוק בחג!
הוא עונה: אסור רק אם זה כמו מנגינה.
חזו בני חביבי…
רק לפני שנה איפה הם היו כעת מתפלפלים בהלכות שריקה.
כולם להתיישב על הרצפה שרים את המנגינה, ואז בקפיצה למעלה, גבוה גבוה
כולם זועקים:
משה אמת ותורתו אמת.
ומי שאמר שיש יהודי לא מאמין הוא בדאי. בכל הקפה התחננו הנשים לנשק את ספר התורה בדמעות ובקשות, שיחזרו החטופים ויבוא כבר המשיח.
היה שם ילד עם ספר תורה מספוג. זה הצעצוע. איזה התפעלות הוא עורר.
המלחמה פרצה בשמחת תורה.
מלחמה
על השמחה
ועל התורה.
בשמחת תורה השנה ניצחנו
יש לנו שמחה
ויש לנו תורה
והשמחה היא עם התורה.
עולה לי מחשבות
על מה שקורה כעת בישיבה. ריקודים סוחפים
שירים ישיבתיים
בכל הריתחא.
בטח הם שרים עכשיו
חזק חזק
'והבדילנו מן התועים' ומתכוונים על אותם אלה שפה לידי. הם טועים.
איך אני יודע?
כי אצלנו שרו, חזק חזק.
'תעיתי כשה אובד -'
' - בקש עבדך'.
שמעתי על שיחה בין שני בחורים ניצולי הטבח: אתה יודע שנה שלימה אני לא מבין איפה אלוקים היה בשביעי ל אוקטובר. עכשיו הבנתי.
הוא פשוט היה בבית שלו בבית כנסת, בהקפות.
אני אומר לך, הרגשתי אותו.
זה מזכיר לי את הסיפור על העצרת שעשו בוושינגטון שלוש מאות אלף יהודים, לאו דווקא דתיים.
וכולם זעקו: 'BRING THEM HOME' = 'תחזירו אותם הביתה'.
אמא של החטוף הרש גולדברג פולין הי"ד, שגופתו חולצה לאחרונה הייתה שם וסיפרה שבאותו רגע היא חשבה על אותם שלוש מאות אלף יהודים בעצמם. תחזירו אותם הביתה.
לבית של ה' - לבית כנסת.
בסעודה התיישבנו ליד משפחתה של עדן הי"ד נרצחה בשמחת תורה בבסיס בניר עוז הם כבר התחילו לאכול כשאני בא לעשות קידוש אומרת לי האמא להגיד בקול כדי שכולם ישמעו.
כל היושבים ליד השולחן משתתקים,מרימים את הכוס שלהם, ועונים אמן.
הם הביאו לי תפילת הדרך שהדפיסו לעילוי נשמתה והם משתפים בכאב ובצער. ולראשונה אני חש את ההזדהות. זה לא סיפור ערטילאי, וזה לא רק בכותרות העיתונים.
זה אמיתי.
יש אנשים שבאמת כואב להם. ללא קשר לשאלה האובייקטיבית, אבל אני קולט שכשהתווכחתי, האם צריך להילחם גם במחיר איבוד החטופים דיברתי על מישהו.
על הבן שלו.
על הבת שלה.
על הדמעות של המשפחות.
הסבתא בת התשעים ישבה איתנו גם היא מספרת לי בהתרגשות שנולד לה נכדה קראו לה "יהב " מלשון תקווה וביטחון. נדמה לי שיש פסוק כזה
אבל אני לא זוכרת. 'השלך על ה' יהבך' - אמרתי.
'כן כן' היא אומרת.
בהמשך היא מספרת לי שהיו מחבלים נתעבים שהרגו באותם בתים שבהם אירחו אותם וזה ממש כמו שכתוב בפסוק 'כל המרחם על האכזרים סופו להתחנן אליהם'.
ישבו איתנו גם זוג מאורסים הם נורא התלהבו מתהילה, הבת שלי שיחקו והשתעשעו איתה.
הם שאלו אותי אם ילדים זה כיף זה היה נראה שהם מתפלאים כשאמרתי להם בהתלהבות שכן.
מה, גם לחרדים יש רגש ואהבה?
לקראת סוף הסעודה, הבחור פונה אלי, אנחנו מתחתנים עוד חודש אני מ'זה רוצה שתבואו לחתונה שלנו כל כך שמח לידכם.
בסוף הסעודה
ניגשה אשה וביקשה את האיגרת של הברכה על האוכל. 'בשמחה'.
אמרתי לה.
בהתרגשות.
אחרי הסעודה החל לימוד משותף של ספר דברים. האולם הפך לבית מדרש.
התחלקנו לקבוצות כשכל קבוצה לומדת פרק אחד. לאחר פרק זמן הוכרז על מעמד הסיום.
המנחה הסביר את מילות הסיום 'הדרן עלך' 'דעתן עלך' 'לא נתנשי מינך'
הוא אמר לכולם לחזור אחריו וכולם חוזרים אחריו, נחזור אליך ספר דברים, תישאר איתנו ספר דברים.
לא נשכח אותך
אל תשכח אותנו.
לקדיש של הסיום הוזמנו אבות החטופים הנרצחים. אבא של עוז הי"ד סיפר שלפני כמה חודשים הם היו בשבת שארגנו להורים שכולים וכשנעמדו לומר קדיש, לא נותר מי שיענה אמן - - -
לפני שניגשו לפתוח את סעודת הסיום אומר המנחה, עוד מעט ישובו החטופים. כולנו נשיר להם –
'שלום עליכם מלאכי השלום'.
כולם הצטרפו לשירה בדמעות.
התחיל הפאנל עם משפחת מאיר. ידידיה מאיר סיפר, ששנה שעברה הוא היה ביום כיפור בתל אביב
בכיכר דיזינגוף, איפה שהפריעו לתפילה. והוא ביקש מה '
שרואה הכל שעל זה לא יסתכל.
כעת אני מבקש: עכשיו תסתכל, תראה מי העם שלך.
הוא הכריז שמי שיש לו לספר על שינוי שהוא חווה משמחת תורה שיגיד. עולה אח של יונתן אזולאי הי"ד ומספר שחמש שנים הוא לא שומר שבת ומאוקטובר, הוא לא פספס שום שבת. לפני החג
הציעו לו לבוא למסיבה של ניצולים ביוון, והוא אמר שהוא לא מוכן לבוא בחג אמרו לו שיסדרו לו טיסה ביום שישי - 'אין לי מה לעשות שם בשבת'.
נעמדת בחורה, ומספרת איך שהיו לה הרבה שאלות וספיקות עד השביעי לאוקטובר
היום כבר אין לה שאלות.
והיא מבקשת תברכו אותי
שיהיה לי בעל שאוהב להתפלל.
ההקפות ביום.
שוב חוזר על עצמו.
ההתלהבות.
האש.
השמחה.
בכל הקפה כיבדו אבא של חטוף לומר שמע ישראל ה' מלך ואנא ה' הושיעה נא במנגינה מזרחית מרגשת.
וכולם אחריו. שמע ישרא-ל ה' אלוקינו ה' אחד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. וכשצעק 'אנא ה' הושיעה נא'
הוא הכניס בזעקה את כל כולו
את כל התקוות והציפיות
לראות את בנו שוב.
חשבתי מה מונח ב'הושיעה נא' הזה.
כבר לא יכולתי לחזור אחריו.
נשנקתי בבכי.
כל אחד ביקש מהציבור שיקבלו על עצמם משהו מסוים לזכות ילדו אבא של מתן אגרנסט החטוף בעזה, ואחיו של מתן – אופיר נעמדו על כיסאות
מניפים תמונה גדולה של מתן
ומכריזים
אנחנו מקבלים על עצמנו
לקרוא כל יום לפני השינה קריאת שמע.
וכשעומד אבא של חטוף ומבקש
תקבלו על עצמכם להניח תפילין
אני שומע לצידי כמה בחורים צועקים
אהה, מי לא מניח תפילין, אין פה אף אחד שלא מניח! תבקש דברים יותר קשים - אולי להגיד "אשר יצר".
מי כעמך ישראל.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
לקראת סיום ההקפות
הגיע אחד הרגעים הכי מרגשים בחג.
כעשרים מהילדים של פעילי הארגון נעמדו ליד ארון הקודש, מול ספרי התורה. ושרו בקולם
הדק והטהור:
"שעריך הם דופקים כעניים ודלים
צקון לחשם קשוב י-ה שוכן מעולים
כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים"
ואז השיא
"שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח" שמעתי בחיי את הניגון הזה.
שמעתי גם ילדים ששרים אותו.
אך הפעם זה היה שונה.
תפילתם נענתה.
שערי השמים אכן נפתחו.
ראינו מראות אלוקים
מבעד לעיניים הזולגות.
דמעות.
דמעות.
דמעות.
כולם.
גברים, נשים, דתיים ושאינם.
הביטוי השחוק 'עין לא נותרה יבשה' התרחש במציאות.
במוצאי החג שמעתי בחור מהניצולים אומר לחבר: כשהילדים שרו -
הם שברו לי הלב.
קריאת התורה.
כולם עולים לתורה, ישנם כאלה שזו הפעם הראשונה בחייהם. לכל אחד עושים מי שבירך
בעבור שיקבל על עצמו.
הקבלות מגוונות.
ליטול ידיים
לקבוע עיתים לתורה
להתייחס יפה לאחרים.
אפילו אחד אמר
'אני מקבל על עצמי לא לקחת מה שלא שלי'. עד כדי כך.
כל הנערים.
המנחה מכריז שזו עלייה שמיועדת לכל מי שלא עלה לתורה.
אסוציאציה לחטופים והנרצחים.
כולם מצטופפים תחת הטליתות הפרושות. הבעל קורא מכריז להקשיב טוב, יש פה מסר אקטואלי:
"אשריך ישראל מי כמוך
ואשר חרב גאותך
ויכחשו אויביך לך".
היתה התקהלות קטנה בלובי, נערה אחת ניצולת הטבח, סיפרה מה שעבר עליה.
הקשבתי מהצד. הם ברחו ברכב באחת הפניות ארבו להם מחבלים וריססו אותם
הם הצליחו לנסוע, עד שראו טנק ישראלי.
הם צעקו לעזרה,
וכשלא נענו נכנסו לבדוק, בתוכו היו רק גופות שרופות. רימון.
אחת הנשים שמקשיבה לסיפור אומרת כן. אחד מהם זה הבן שלי.
הסיפור ממשיך.
התקבצו למקום עוד נמלטים מהטבח, סך הכל כחמישים איש
הם התמקמו בתוך הטנק מעליו ומתחתיו. היא למשל נכנסה לתוך הגלגל.
אחד הבחורים תפס פיקוד
חילק תפקידים -
אתם על הנשק
אתם התצפיתנים
ואתן הבנות
תגידו תהילים
זה התפקיד שלכם.
ממש אלף למטה אלף למטה.
הן התחילו לצעוק:
'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים'
ויחד איתן
כל החמישים איש הצטרפו
לזעקה
שפרצה מהלב היהודי
שהתגלה.
בצאת החג נערך סימפוזיון.
דבר אחד חזר על עצמו
אין כמו העם שלנו!
עמדה אמא של עוז דניאל הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה ואמרה: ידעתי שיש לנו עם מיוחד, עכשיו
אני מרגישה את זה בכל כולי .
בלעדיכם לא היינו שורדים.
אבא של עוז הי"ד אמר לי
אין לי נחמה. רק כשאני יודע שעוז נפל עם תכלית, בשביל העם שלנו, העם המדהים הזה.
והוא ממשיך:
בלעדיכם לא היה לי שמחה. הצלחתי לשמוח. באמת.
אמא של יונתן סמרנו הי"ד דיברה קוראים לה אילת, היא רואה את עצמה כאילת השחר האור שבא להילחם בחושך.
היא אמרה את זה למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש האנטישמי. אחדות. זה מה שהיא מבקשת.
שר הביטחון גלנט אמר לה שנחשף מסמך של חמאס
שתי משימות עַל נכתבו בו הראשון זה לפלג בין ישראל לאמריקה פחות נוגע אלינו.
אבל הדבר השני, זה לפלג בתוך ישראל עצמה. אותנו.
"בואו לא ניתן להם להצליח" היא מבקשת.
מירב ברגר התחילה ללמוד פרשת שבוע, והיא ממליצה לכולם,
זה להתחבר לכל הסיפור התנכ"י
ולהבין שאנחנו ממש עוד פרק בסיפור
והיה את אותה אישה שאמרה
שנה שעברה בשמחת תורה
היה לי את היום הכי קשה בחיי.
שמחת תורה הזה
הוא כנראה היום הכי טוב בחיי.
בצאת החג
תוך כדי הסימפוזיון
המנחה מכריז
שבשביל לעשות מלאכות
צריך לומר
ברוך המבדיל בין קודש לחול
ורק אחרי ההבדלה מותר גם לאכול.
קלטתי בזוית העין
אמא שביקשה בדחיפות מהילד שלה
שיביא לה את הפלאפון מהחדר.
פעם ראשונה בחיים יממה ללא פלאפון.
הקפות שניות.
עם ישראל מת אסף מכל הארץ
קיבוץ אנשים לא נתפס.
חברותות מקשר יהודי נפגשים לראשונה פנים מול פנים. מתחבקים בהתרגשות
ורוקדים.
כולם.
יחד.
שמחה פורצת גבולות.
ומגזרים.
עוז ניצול הטבח מבקש לעלות לבמה. הוא מספר בהתרגשות שהיום יום הולדתו התזמורת החלה לשיר שירי יום הולדת ועוז רוקד בעוז עם ספר התורה בדביקות. פונה אליו המנחה
'ביום הגדול הזה מה אתה מקבל על עצמך'? בלי להתבלבל הוא עונה מיד:
'מחר אני אשמ ור את השבת' - - -
לקראת ההקפה השלישית
הרב ישראל גולדווסר עולה לדבר: "וישמחו בך ישראל מקדשי שמך"
עם ישראל
גם כשהוא נטבח ונהרג על קידוש ה' הוא שמח".
ואז הוא מוציא מחיקו
ספר תורה שרקדו איתו באושוויץ בשמחת תורה לפני שמונים שנה. הוא פותח אותו
ומראה לכולם
כתמים של דם.
יש בזה משהו מאד סמלי.
ספר התורה טבול
בדם שנשפך כל הדורות
בשבילו.
בהושענא רבא נענעתי את הערבות. היבשות.
הצחיחות.
חסרי החיות.
בשמחת תורה
באתי לראות
את אותם הערבות
מנענעות את עצמם.
צמאות.
כמהות.
שוקקות לכל טיפת חיות.
גיליתי
שגם ערבה יבשה
כשתקלף אותה , תמצא
לובן
בוהק
זורח.
יודעים מה?
אולי זה יותר יפה מאתרוג.
הגיע אחד הרגעים הכי מרגשים בחג.
כעשרים מהילדים של פעילי הארגון נעמדו ליד ארון הקודש, מול ספרי התורה. ושרו בקולם
הדק והטהור:
"שעריך הם דופקים כעניים ודלים
צקון לחשם קשוב י-ה שוכן מעולים
כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים"
ואז השיא
"שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח" שמעתי בחיי את הניגון הזה.
שמעתי גם ילדים ששרים אותו.
אך הפעם זה היה שונה.
תפילתם נענתה.
שערי השמים אכן נפתחו.
ראינו מראות אלוקים
מבעד לעיניים הזולגות.
דמעות.
דמעות.
דמעות.
כולם.
גברים, נשים, דתיים ושאינם.
הביטוי השחוק 'עין לא נותרה יבשה' התרחש במציאות.
במוצאי החג שמעתי בחור מהניצולים אומר לחבר: כשהילדים שרו -
הם שברו לי הלב.
קריאת התורה.
כולם עולים לתורה, ישנם כאלה שזו הפעם הראשונה בחייהם. לכל אחד עושים מי שבירך
בעבור שיקבל על עצמו.
הקבלות מגוונות.
ליטול ידיים
לקבוע עיתים לתורה
להתייחס יפה לאחרים.
אפילו אחד אמר
'אני מקבל על עצמי לא לקחת מה שלא שלי'. עד כדי כך.
כל הנערים.
המנחה מכריז שזו עלייה שמיועדת לכל מי שלא עלה לתורה.
אסוציאציה לחטופים והנרצחים.
כולם מצטופפים תחת הטליתות הפרושות. הבעל קורא מכריז להקשיב טוב, יש פה מסר אקטואלי:
"אשריך ישראל מי כמוך
ואשר חרב גאותך
ויכחשו אויביך לך".
היתה התקהלות קטנה בלובי, נערה אחת ניצולת הטבח, סיפרה מה שעבר עליה.
הקשבתי מהצד. הם ברחו ברכב באחת הפניות ארבו להם מחבלים וריססו אותם
הם הצליחו לנסוע, עד שראו טנק ישראלי.
הם צעקו לעזרה,
וכשלא נענו נכנסו לבדוק, בתוכו היו רק גופות שרופות. רימון.
אחת הנשים שמקשיבה לסיפור אומרת כן. אחד מהם זה הבן שלי.
הסיפור ממשיך.
התקבצו למקום עוד נמלטים מהטבח, סך הכל כחמישים איש
הם התמקמו בתוך הטנק מעליו ומתחתיו. היא למשל נכנסה לתוך הגלגל.
אחד הבחורים תפס פיקוד
חילק תפקידים -
אתם על הנשק
אתם התצפיתנים
ואתן הבנות
תגידו תהילים
זה התפקיד שלכם.
ממש אלף למטה אלף למטה.
הן התחילו לצעוק:
'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים'
ויחד איתן
כל החמישים איש הצטרפו
לזעקה
שפרצה מהלב היהודי
שהתגלה.
בצאת החג נערך סימפוזיון.
דבר אחד חזר על עצמו
אין כמו העם שלנו!
עמדה אמא של עוז דניאל הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה ואמרה: ידעתי שיש לנו עם מיוחד, עכשיו
אני מרגישה את זה בכל כולי .
בלעדיכם לא היינו שורדים.
אבא של עוז הי"ד אמר לי
אין לי נחמה. רק כשאני יודע שעוז נפל עם תכלית, בשביל העם שלנו, העם המדהים הזה.
והוא ממשיך:
בלעדיכם לא היה לי שמחה. הצלחתי לשמוח. באמת.
אמא של יונתן סמרנו הי"ד דיברה קוראים לה אילת, היא רואה את עצמה כאילת השחר האור שבא להילחם בחושך.
היא אמרה את זה למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש האנטישמי. אחדות. זה מה שהיא מבקשת.
שר הביטחון גלנט אמר לה שנחשף מסמך של חמאס
שתי משימות עַל נכתבו בו הראשון זה לפלג בין ישראל לאמריקה פחות נוגע אלינו.
אבל הדבר השני, זה לפלג בתוך ישראל עצמה. אותנו.
"בואו לא ניתן להם להצליח" היא מבקשת.
מירב ברגר התחילה ללמוד פרשת שבוע, והיא ממליצה לכולם,
זה להתחבר לכל הסיפור התנכ"י
ולהבין שאנחנו ממש עוד פרק בסיפור
והיה את אותה אישה שאמרה
שנה שעברה בשמחת תורה
היה לי את היום הכי קשה בחיי.
שמחת תורה הזה
הוא כנראה היום הכי טוב בחיי.
בצאת החג
תוך כדי הסימפוזיון
המנחה מכריז
שבשביל לעשות מלאכות
צריך לומר
ברוך המבדיל בין קודש לחול
ורק אחרי ההבדלה מותר גם לאכול.
קלטתי בזוית העין
אמא שביקשה בדחיפות מהילד שלה
שיביא לה את הפלאפון מהחדר.
פעם ראשונה בחיים יממה ללא פלאפון.
הקפות שניות.
עם ישראל מת אסף מכל הארץ
קיבוץ אנשים לא נתפס.
חברותות מקשר יהודי נפגשים לראשונה פנים מול פנים. מתחבקים בהתרגשות
ורוקדים.
כולם.
יחד.
שמחה פורצת גבולות.
ומגזרים.
עוז ניצול הטבח מבקש לעלות לבמה. הוא מספר בהתרגשות שהיום יום הולדתו התזמורת החלה לשיר שירי יום הולדת ועוז רוקד בעוז עם ספר התורה בדביקות. פונה אליו המנחה
'ביום הגדול הזה מה אתה מקבל על עצמך'? בלי להתבלבל הוא עונה מיד:
'מחר אני אשמ ור את השבת' - - -
לקראת ההקפה השלישית
הרב ישראל גולדווסר עולה לדבר: "וישמחו בך ישראל מקדשי שמך"
עם ישראל
גם כשהוא נטבח ונהרג על קידוש ה' הוא שמח".
ואז הוא מוציא מחיקו
ספר תורה שרקדו איתו באושוויץ בשמחת תורה לפני שמונים שנה. הוא פותח אותו
ומראה לכולם
כתמים של דם.
יש בזה משהו מאד סמלי.
ספר התורה טבול
בדם שנשפך כל הדורות
בשבילו.
בהושענא רבא נענעתי את הערבות. היבשות.
הצחיחות.
חסרי החיות.
בשמחת תורה
באתי לראות
את אותם הערבות
מנענעות את עצמם.
צמאות.
כמהות.
שוקקות לכל טיפת חיות.
גיליתי
שגם ערבה יבשה
כשתקלף אותה , תמצא
לובן
בוהק
זורח.
יודעים מה?
אולי זה יותר יפה מאתרוג.
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם
כולל אמרות שמואל
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס
בהגדלת התמיכה לאברכים השוקדים על תלמודם, תחזיקו ידי תלמידי חכמים חשובים שילמדו במנוחה ובישוב הדעת. החיים שלהם ושל משפחתם יהיו יותר מאושרים, עם פחות דאגות.
לתרומות https://www.matara.pro/nedarimplus/onli ... d=4001308
התרומה מוכרת לפטור ממס