היום למדתי בספר חזון עובדיה הלכות קידוש, וגיליתי דבר מדהים.
כתוב בגמרא, שנשים חייבות בקידוש מהיקש זכירה לעשייה, מזכור את יום השבת לקדשו - לומדים מצוות קידוש, שמור - כולל איסור מלאכה בשבת, כמו שחייבות באיסור מלאכה בשבת, כך חייבות גם בזכירה.
תוס' במסכת שבועות דף כ: ד"ה כל שישנו, שואלים למה שלא נעשה היקש הפוך, כמו שפטורים מזכירה שיהיו פטורים מעשייה. מתרץ תוספות, ש"רק לחומרא ילפינן" ולא להקל.
הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח חלק א' אות י', כותב שהדין שילפינן לחומרא, הוא מחמת הספק, ובאמת יש צד בספק שמא ילפינן מההיקש \ גז"ש. ולכן לא מענישים במלקות ומיתת בי"ד על איסור שנלמד מהיקש כי אולי נקיש לקולא.
ולפי זה יוצא, שלא נעניש אשה שחיללה שבת, כי יש ספק אולי מקישים לקולא, שכמו שפטורה מזכירה ה"נ פטורה מעשייה ?
נשים לא נענשות על חילול שבת ? - מרפסן איגרי !
Re: נשים לא נענשות על חילול שבת ? - מרפסן איגרי !
הגאון רבי אלימלך וינברג, אמר לי שרבי עקיבא איגר מתרץ קושיא זו. (בתשובות מהדורת שלזינגר חלק ג' סימן יז)
וראשית, רעק"א מוכיח ממשנה שבת סב. "במה אשה יוצאה וכו' ואם יצאה חייבת חטאת", הנה מפורש שאשה חייבת בעונשין על מלאכה בשבת. והקושיא מתעצמת על הפמ"ג ממשנה מפורשת.
ומתרץ רעק"א את שיטתו, שהוא סובר כמ"ד ש"כרת וחטאת לא בעו אזהרה". ובאמת מצד הל"ת של לא תעשה כל מלאכה א"א לחייב את האשה בחטאת, אבל כיון שיש חיוב חטאת עכל מלאכה זו, היא חייבת בקרבן חטאת וממילא נלמד שזה אסור לה.
ויש להעיר שלפי זה היא חייבת רק בכרת וחטאת, אבל סקילה בעדים והתראה אינה חייבת.
והנה הוא הביא לי ראשון שכותב כדברי הפמ"ג, תוס' רשב"א למסכת פסחים דף מג: לענין כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, שמבאר מדוע צריך לזה פסוק מיוחד. כי מדין "לחומרא מקשינן" לא היה חיוב חטאת.
רואים שסובר שזה ספק כמו הפמ"ג. אבל גם אינו סובר כתירוץ רעק"א, כי כותב שאינו חייב חטאת. ואולי הוא לא פוסק כמ"ד ש"כרת וחטאת לא בעו אזהרה".
וראשית, רעק"א מוכיח ממשנה שבת סב. "במה אשה יוצאה וכו' ואם יצאה חייבת חטאת", הנה מפורש שאשה חייבת בעונשין על מלאכה בשבת. והקושיא מתעצמת על הפמ"ג ממשנה מפורשת.
ומתרץ רעק"א את שיטתו, שהוא סובר כמ"ד ש"כרת וחטאת לא בעו אזהרה". ובאמת מצד הל"ת של לא תעשה כל מלאכה א"א לחייב את האשה בחטאת, אבל כיון שיש חיוב חטאת עכל מלאכה זו, היא חייבת בקרבן חטאת וממילא נלמד שזה אסור לה.
ויש להעיר שלפי זה היא חייבת רק בכרת וחטאת, אבל סקילה בעדים והתראה אינה חייבת.
והנה הוא הביא לי ראשון שכותב כדברי הפמ"ג, תוס' רשב"א למסכת פסחים דף מג: לענין כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, שמבאר מדוע צריך לזה פסוק מיוחד. כי מדין "לחומרא מקשינן" לא היה חיוב חטאת.
רואים שסובר שזה ספק כמו הפמ"ג. אבל גם אינו סובר כתירוץ רעק"א, כי כותב שאינו חייב חטאת. ואולי הוא לא פוסק כמ"ד ש"כרת וחטאת לא בעו אזהרה".
Re: נשים לא נענשות על חילול שבת ? - מרפסן איגרי !
יש לזה תמיכה מהשואל בשו"ת התשב"ץ המפורסם בעניין חילול שבת בפיקו"נ, אלא דהתשבץ לא הסכים לזה.
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן נד
אל מדייא לזקן מנהיג הקהל אשר שם ישמרהו האל.
כתב הידיד ישמרך האל קבלתי ושמחתי מאד על שלומך שיגדל ולהפיק רצונך אשיבך מלין לשאלתך מה שיראוני מן השמים:
אמר' כי אירעו ביניכם שני מעשים בענין חלול שבת לצורך פקוח נפש. האחד שאשה אחת היתה יולדת יום שבת ועמד בעלה ובשל לה תרנגולת. עוד פעם אחרת נתעלף חתנו ליל שבת וטלטל הנר בידו ואתה האשמת אותו וירע בעיניך זה המעשה מפני שהיו שם נשי' רבות והיה אפשר להתחלל שבת על ידן ולא ע"י האיש כ"ש מפני שהוא יודע לקרות והוא השיב אותך כי הרמ"בם ז"ל כתב (פ"ב מה' שבת ה"ג) שאין עושין דברי' אלו של פקוח נפש ע"י נשים אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם:
תשובה יפה עשה האיש ההוא ויפה השיב אותך שכל דבר שיש בו סכנת נפשות הזריז הרי זה משובח ומי שנמנע מזה או מונע אחרים הרי הוא בכלל שופכי דמים שכך אמרו בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) הזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה והשואל ה"ז שופך דמים. ופירוש הענין לפי שהתורה אמרה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ופי' חז"ל (יומ' פ"ה ע"ב) וחי בהם ולא שימות בהם א"כ שבת לענין סכנת נפשות הרי היא דחוי' או מותרת והרי היא כחול לכל דבריה ומי שהוא זריז בזה הרי זה משובח מפני שהוא סכנת נפשות ומי שאינו זריז בעצמו אבל מתיר לאחרים השואלי' אותו לעשות ה"ז מגונה אף על פי שהוא מתיר לאחרים כשהוא נשאל כיון שהוא אינו מתעסק בזריזות במצוה זו ומי שאינו רוצה לחלל שבת עד ששואל את חכמים ויתירו לו ה"ז שופך דמים לפי שאפשר שימות החולה בעכובו לפיכך כל הקודם בהם זכה ואין לו לדאוג על חלול שבת שהקב"ה שהזהיר במצות שבת הוא צוה לחללו לצורך סכנת נפשות וזכות גדולה היא לו שהציל נפש אחת מישראל ומוטב שיחלל שבת אחת כדי שיחיה זה החולה ויקיים שבתות הרבה ולא שימות החולה ולא יקיים שבתו' כלל ואין צריך לומר בדבר שיש בו ודאי סכנת נפשו' אלא אפי' ספק נפשו' דוחה שבת וא"צ אומד ולא רופא בקי אלא כל שיודע שיש בזה ספק נפשו' אי נסתפק לו אם יש סכנה בחולי זה מחלל עליו את השבת וא"צ הוראת ב"ד דת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד וכו' בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) ואפי' לא יחיה אותו מסוכן מפני חלול זה אלא שעה אחת ואח"כ ימות מחללין עליו שבת אפילו בשביל שעה אחת מפני שגדול הוא לפני המקום הצלת נפשות אפי' הצלה מועטת כחיי שעה שאפי' שבת שהיא שקולה כנגד כל התורה מחללין עליה. ומה שאמרת אפשר הי' ע"י נשים יפה השיב לך מדברי הרמ"בם ז"ל והכי איתא בפ' בתרא דיומא (שם) אבל צריך לפרש הטעם למה אם אפשר הדבר ע"י קטנים למה תתחלל ע"י גדולים. ואם אפשר ע"י נשים למה תתחלל ע"י אנשים. דע כי אין הדין שוה בקטנים ובנשים כי לעולם אין עושין הדברי' הצריכין לחולה ע"י קטנים ועכו"ם אלא ע"י גדולי ישראל ואין פירוש גדולי ישראל החכמי' כמו שפי' הרמב"ם ז"ל אלא ישראל גדולים בשנים ואף על פי שאינן גדולים בחכמה ורצו לומר שאין עושין דברים אלו ע"י קטנים אלא ע"י גדולי' ושיהיו ישראל ולא גוים וזהו פירוש גדולי ישראל כלומר ישראל ולא עכו"ם גדולים בשנים ולא קטני'. ולשון הירושלמי מוכיח כן דהכי גרסינן התם אין אומרי' יעשו דברים הללו בקטנים ובעכו"ם אלא אפי' גדולים אפי' ישראל בפ' כל כתבי (ה"ז) ומפני מה אין עושין דברים אלו ע"י קטנים ועכו"ם לפי שאם היינו עושין דברים אלו של סכנת נפשו' ע"י עכו"ם וקטני' יבואו הרואי' לומר שאין פקוח נפש דוחה שבת ע"י המחויבין במצו' ושמא יבא הדבר שכשלא ימצא עכו"ם וקטני' לא ירצו לחלל את השבת ע"י ישראל גדול וימות החולה ויבואו לידי שפיכות דמי' הילכך אין עושין אותה כלל ע"י עכו"ם וקטני' מפני שאינן מחויבין במצות ויבואו הרואים ויאמרו כך. אבל ע"י נשים לא אפשר שיאמרו הרואים כך שהרי מחוייבו' הן במצות שבת כאנשי' הלכך עושין אותן אם נזדמן הדבר ע"י נשים. מ"מ אין מיחדין מלאכה זו להם לומר התעסקי פלונית במלאכת פקוח נפש זאת לפי שמא תהרהר האשה בלבה שדבר זה אסור אלא שאנחנו מכשילין אותה כן פירשו בזה הראשונים ז"ל הלכך אסור לישראל להתעצל בחלול שבת לצורך סכנת נפשות ולסמוך בזה על עכו"ם ונשי' ואפי' אם יש שם ישראל אחר אין לו לעשות עצמו חסיד לומר מוטב שתחלל /שתתחלל/ ע"י אותו ישראל ולא ע"י לפי שהזריז בזה ה"ז משובח ושכרו גדול מפני שנזדרז והתאמץ בהצלת נפש אחת מישראל. ואצ"ל טלטול הנר שהי' מותר לעשות שהוא אינו אסור אלא מדרבנן אלא אפי' הדלקה והבערה שהיא מלאכ' גמור' וחייבים עליה סקילה וכרת עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה אעפ"י שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אותו לצרכי רפואתו והכי תני' בפ' מפנין במס' שבת (קכ"ח ע"ב) ת"ר אם היתה צריכה לנר חברת' מדלקת לה את הנר והקשו על זה ואמרו פשיטא ותרצו א"ר אש' לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימ' כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבה דעתה סבר' אי איכא מידי חזיין חברתאי ועבדין לי. מכאן נראה שאפי' מפני ישוב דעתו של חולה ואפי' אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקין את הנר אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת זהו מה שנ"ל להשיבך בזה ותן לחכם ויחכם עוד. ומתוך דבריו נ"ל שאותו האיש הוא חושב שאין לעשות מלאכת פקוח נפש אלא ע"י החכמים והיודעי' לקרות אבל ע"י אחרים אסור. וזו טעות גדול ואפשר לבא לידי מכשול גדול שא"כ אם אין כאן חכמים ימתינו עד שיבואו ובין כך ובין כך ימות החולה אבל אין הדבר כך אלא הכל חייבים בזה אנשים ונשים חכמים ועמי הארץ ומי שמיהר ונזדרז בזה הרי זה זריז ונשכר בין איש בין אשה בין חכם בין עם הארץ ומי שהוא מתעצל בזה הוא שופך דמים בין נשים בין אנשי' בין עם הארץ. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שאין עושין אותן דברי' אלא ע"י חכמי ישראל כבר פירשתי שהכונה לומר שאם יש כאן אנשי' ונשי' לא יאמרו האנשי' לנשים התעסקו אתם בזה שמא יבואו לחשוב שאנחנו מכשילי' אותם בעברו' אלא האנשי' הם מתעסקי' עמהם והחכמים עם עמי הארץ אבל דבר פשוט הוא שאם אין כאן חכמי' שאין עמי הארץ ממתינין שיבואו החכמים והאומר כן טועה ושופך דמים אלא כל הקודם זכה ואם עם הארץ יותר זריז מהחכם מוטב שתעשה ע"י הזריז ולא ע"י החכם השפל הבלתי זריז. וכבר פירשתי כי מ"ש בגמרא גדולי ישראל אין פירושו גדולים בחכמה כדבר' הרמב"ם ז"ל אלא גדולים בשני' ובענין זה כל הגדולי' שוים בין החכמי' בין עמי הארץ ומ"מ אם החכם הוא זריז ומתיר לאחרים והוא אינו עושה אינו עושה יפה ועל זה אמרו הנשאל ה"ז מגונה. ואתה אחי ישימך אלהי' מהזריזין המקדימין למצות ויתן לך שכרך הרבה מאד כנפשך החשובה ונפש איש בריתך מזומן למצותך אחיך שמעון בה"ר צמח הכ"מ:
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן נד
אל מדייא לזקן מנהיג הקהל אשר שם ישמרהו האל.
כתב הידיד ישמרך האל קבלתי ושמחתי מאד על שלומך שיגדל ולהפיק רצונך אשיבך מלין לשאלתך מה שיראוני מן השמים:
אמר' כי אירעו ביניכם שני מעשים בענין חלול שבת לצורך פקוח נפש. האחד שאשה אחת היתה יולדת יום שבת ועמד בעלה ובשל לה תרנגולת. עוד פעם אחרת נתעלף חתנו ליל שבת וטלטל הנר בידו ואתה האשמת אותו וירע בעיניך זה המעשה מפני שהיו שם נשי' רבות והיה אפשר להתחלל שבת על ידן ולא ע"י האיש כ"ש מפני שהוא יודע לקרות והוא השיב אותך כי הרמ"בם ז"ל כתב (פ"ב מה' שבת ה"ג) שאין עושין דברי' אלו של פקוח נפש ע"י נשים אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם:
תשובה יפה עשה האיש ההוא ויפה השיב אותך שכל דבר שיש בו סכנת נפשות הזריז הרי זה משובח ומי שנמנע מזה או מונע אחרים הרי הוא בכלל שופכי דמים שכך אמרו בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) הזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה והשואל ה"ז שופך דמים. ופירוש הענין לפי שהתורה אמרה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ופי' חז"ל (יומ' פ"ה ע"ב) וחי בהם ולא שימות בהם א"כ שבת לענין סכנת נפשות הרי היא דחוי' או מותרת והרי היא כחול לכל דבריה ומי שהוא זריז בזה הרי זה משובח מפני שהוא סכנת נפשות ומי שאינו זריז בעצמו אבל מתיר לאחרים השואלי' אותו לעשות ה"ז מגונה אף על פי שהוא מתיר לאחרים כשהוא נשאל כיון שהוא אינו מתעסק בזריזות במצוה זו ומי שאינו רוצה לחלל שבת עד ששואל את חכמים ויתירו לו ה"ז שופך דמים לפי שאפשר שימות החולה בעכובו לפיכך כל הקודם בהם זכה ואין לו לדאוג על חלול שבת שהקב"ה שהזהיר במצות שבת הוא צוה לחללו לצורך סכנת נפשות וזכות גדולה היא לו שהציל נפש אחת מישראל ומוטב שיחלל שבת אחת כדי שיחיה זה החולה ויקיים שבתות הרבה ולא שימות החולה ולא יקיים שבתו' כלל ואין צריך לומר בדבר שיש בו ודאי סכנת נפשו' אלא אפי' ספק נפשו' דוחה שבת וא"צ אומד ולא רופא בקי אלא כל שיודע שיש בזה ספק נפשו' אי נסתפק לו אם יש סכנה בחולי זה מחלל עליו את השבת וא"צ הוראת ב"ד דת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד וכו' בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) ואפי' לא יחיה אותו מסוכן מפני חלול זה אלא שעה אחת ואח"כ ימות מחללין עליו שבת אפילו בשביל שעה אחת מפני שגדול הוא לפני המקום הצלת נפשות אפי' הצלה מועטת כחיי שעה שאפי' שבת שהיא שקולה כנגד כל התורה מחללין עליה. ומה שאמרת אפשר הי' ע"י נשים יפה השיב לך מדברי הרמ"בם ז"ל והכי איתא בפ' בתרא דיומא (שם) אבל צריך לפרש הטעם למה אם אפשר הדבר ע"י קטנים למה תתחלל ע"י גדולים. ואם אפשר ע"י נשים למה תתחלל ע"י אנשים. דע כי אין הדין שוה בקטנים ובנשים כי לעולם אין עושין הדברי' הצריכין לחולה ע"י קטנים ועכו"ם אלא ע"י גדולי ישראל ואין פירוש גדולי ישראל החכמי' כמו שפי' הרמב"ם ז"ל אלא ישראל גדולים בשנים ואף על פי שאינן גדולים בחכמה ורצו לומר שאין עושין דברים אלו ע"י קטנים אלא ע"י גדולי' ושיהיו ישראל ולא גוים וזהו פירוש גדולי ישראל כלומר ישראל ולא עכו"ם גדולים בשנים ולא קטני'. ולשון הירושלמי מוכיח כן דהכי גרסינן התם אין אומרי' יעשו דברים הללו בקטנים ובעכו"ם אלא אפי' גדולים אפי' ישראל בפ' כל כתבי (ה"ז) ומפני מה אין עושין דברים אלו ע"י קטנים ועכו"ם לפי שאם היינו עושין דברים אלו של סכנת נפשו' ע"י עכו"ם וקטני' יבואו הרואי' לומר שאין פקוח נפש דוחה שבת ע"י המחויבין במצו' ושמא יבא הדבר שכשלא ימצא עכו"ם וקטני' לא ירצו לחלל את השבת ע"י ישראל גדול וימות החולה ויבואו לידי שפיכות דמי' הילכך אין עושין אותה כלל ע"י עכו"ם וקטני' מפני שאינן מחויבין במצות ויבואו הרואים ויאמרו כך. אבל ע"י נשים לא אפשר שיאמרו הרואים כך שהרי מחוייבו' הן במצות שבת כאנשי' הלכך עושין אותן אם נזדמן הדבר ע"י נשים. מ"מ אין מיחדין מלאכה זו להם לומר התעסקי פלונית במלאכת פקוח נפש זאת לפי שמא תהרהר האשה בלבה שדבר זה אסור אלא שאנחנו מכשילין אותה כן פירשו בזה הראשונים ז"ל הלכך אסור לישראל להתעצל בחלול שבת לצורך סכנת נפשות ולסמוך בזה על עכו"ם ונשי' ואפי' אם יש שם ישראל אחר אין לו לעשות עצמו חסיד לומר מוטב שתחלל /שתתחלל/ ע"י אותו ישראל ולא ע"י לפי שהזריז בזה ה"ז משובח ושכרו גדול מפני שנזדרז והתאמץ בהצלת נפש אחת מישראל. ואצ"ל טלטול הנר שהי' מותר לעשות שהוא אינו אסור אלא מדרבנן אלא אפי' הדלקה והבערה שהיא מלאכ' גמור' וחייבים עליה סקילה וכרת עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה אעפ"י שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אותו לצרכי רפואתו והכי תני' בפ' מפנין במס' שבת (קכ"ח ע"ב) ת"ר אם היתה צריכה לנר חברת' מדלקת לה את הנר והקשו על זה ואמרו פשיטא ותרצו א"ר אש' לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימ' כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבה דעתה סבר' אי איכא מידי חזיין חברתאי ועבדין לי. מכאן נראה שאפי' מפני ישוב דעתו של חולה ואפי' אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקין את הנר אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת זהו מה שנ"ל להשיבך בזה ותן לחכם ויחכם עוד. ומתוך דבריו נ"ל שאותו האיש הוא חושב שאין לעשות מלאכת פקוח נפש אלא ע"י החכמים והיודעי' לקרות אבל ע"י אחרים אסור. וזו טעות גדול ואפשר לבא לידי מכשול גדול שא"כ אם אין כאן חכמים ימתינו עד שיבואו ובין כך ובין כך ימות החולה אבל אין הדבר כך אלא הכל חייבים בזה אנשים ונשים חכמים ועמי הארץ ומי שמיהר ונזדרז בזה הרי זה זריז ונשכר בין איש בין אשה בין חכם בין עם הארץ ומי שהוא מתעצל בזה הוא שופך דמים בין נשים בין אנשי' בין עם הארץ. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שאין עושין אותן דברי' אלא ע"י חכמי ישראל כבר פירשתי שהכונה לומר שאם יש כאן אנשי' ונשי' לא יאמרו האנשי' לנשים התעסקו אתם בזה שמא יבואו לחשוב שאנחנו מכשילי' אותם בעברו' אלא האנשי' הם מתעסקי' עמהם והחכמים עם עמי הארץ אבל דבר פשוט הוא שאם אין כאן חכמי' שאין עמי הארץ ממתינין שיבואו החכמים והאומר כן טועה ושופך דמים אלא כל הקודם זכה ואם עם הארץ יותר זריז מהחכם מוטב שתעשה ע"י הזריז ולא ע"י החכם השפל הבלתי זריז. וכבר פירשתי כי מ"ש בגמרא גדולי ישראל אין פירושו גדולים בחכמה כדבר' הרמב"ם ז"ל אלא גדולים בשני' ובענין זה כל הגדולי' שוים בין החכמי' בין עמי הארץ ומ"מ אם החכם הוא זריז ומתיר לאחרים והוא אינו עושה אינו עושה יפה ועל זה אמרו הנשאל ה"ז מגונה. ואתה אחי ישימך אלהי' מהזריזין המקדימין למצות ויתן לך שכרך הרבה מאד כנפשך החשובה ונפש איש בריתך מזומן למצותך אחיך שמעון בה"ר צמח הכ"מ:
Re: נשים לא נענשות על חילול שבת ? - מרפסן איגרי !
מלשון זו משמע, שגם התשב"ץ מודה שנשים דינם קל מאנשים, שמשווה דין הנשים לדין קטנים, אלא שיש ענין לעשותו דווקא בגדולי ישראל מטעם אחר.
וצ"ב במה קל דין הנשים, מדין האנשים.
ויתכן שסובר כהפמ"ג שנשים הם בספק חיוב.
אמנם בלשון השואל יש טעם אחר להקל בנשים שכתב : "ולא ע"י האיש כ"ש מפני שהוא יודע לקרות" אני מבין, שבאשה יותר קל מפני שאינה יודעת ההלכה, אז אין בזה איסור מזיד.