קראתי מאמר מרתק ושתפתי.
כולנו מן הסתם מכירים את המשפט 'כל ההתחלות קשות'. וחלקנו גם מכירים את המשפט המובא בספרים 'התחלה חצי הכל'. האם יש לזה מקור תימוכין ביהדות או שאלו סתם סיסמאות נחמדות? למרבה הפלא מקור המשפט נמצא לרוב בספרי הקודש וכאן נשתדל לרדת להבנה העמוקה העומדת מאחורי המשפט. בנוסף נאתגר קלות את הקורא בהצגת אירוע מסוים כדלהלן: יום אחד בלכתי ברחוב ראיתי רכב נעצר בשולי הכביש מסמן להולך רגל נוטף זיעה שיעלה לרכבו. מסתבר שהכירו אחד את השני ומכאן באה הצעת הטרמפ. אבל הולך הרגל סירב בנימוס והמשיך לצעוד ברגליו את הדרך הארוכה. למה? התשובה אולי פשוטה וברורה אבל המסר והלקח שנשכיל ממנו יבהיר לנו היטב את הדרך הרוחנית לאורה יצעד האדם.
בפרשתנו השבוע נקרא על משה רבינו העולה להר סיני לקבל את התורה מפי הבורא. הזמן הארוך יחסית -40 יום שמשה התעכב בשמי מרום, לא נבע מבירוקרטיה שמימית של הצגת אישורים ומסמכי זיהוי הנדרשים לקבל את התורה.. אלא כל אותו הזמן ישב משה ולמד את התורה מפי הבורא שלאחריהם מסרה לידיו. כשנתבונן בלשון הפסוק המתאר את מסירת התורה לידי משה נשים לב לנקודה חשובה. הפסוק מתאר זאת כקבלת מתנה. ומשתמש במילה "ויתן למשה" - לשון מתנה. רש"י מפרש טעם הדבר: "שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה". ועל כן קיבל משה את שאר חלקי התורה הרבים שעוד לא הספיק לרכוש בלימודו, במתנה.
אבל כאן עולה שאלה פשוטה. הקב"ה בכבודו ובעצמו ישב ולימד את משה את התורה; "מורה פדגוגי" ממעלה ראשונה עם כח בלתי מוגבל של העברת חומר באופן על טבעי ואם כך מדוע לא להעביר למשה את כל התורה כולה תוך זמן קצר – ארבעים יום. ואם בכל זאת הוחלט להעניק למשה במתנה את שאר חלקי התורה שלא הספיק ללמוד - שזה הרוב הגדול, מפני מה הוצרך לשהות ארבעים יום ולא קיבל את התורה במתנה כבר ביום הראשון?
בהכרח שהיה כאן הנהגה שמימית שבגינה הוזקק משה לשבת וללמוד כל אותם הימים על אף שיכולת ההספק בארבעים יום זעומה ביחס לידיעת כל התורה כולה. ובהמשך המאמר ננסה בס"ד להבין מעט מה עומד מאחורי הנהגה זו. אבל קודם לכן נוסיף לציין בקצרה שבניגוד למה שנאמר בפרשתנו שמשה קיבל את התורה במתנה, במקום אחר בתנ"ך מתוארת קבלת התורה של משה כמי שרכש וקנה אותה בלימודו, כאדם הרוכש בכספו חפץ מסויים ולא בחינם כקבלת מתנה. ואם כך נדרש הסבר: האם משה קיבל את התורה בדרך של מתנה או רכש אותה בלימודו וכדרך קניית חפץ?
את ההסבר לכל השאלות נוכל למצוא בכלל המפורסם של חז"ל – 'יגעת ומצאת תאמין'. חז"ל מלמדים אותנו על הדרך המורכבת בה הקב"ה מנהיג את העולם - זה הגשמי וזה הרוחני. בצורה של עמל ויגיעה התלויה באדם עצמו. אדם נולד לתוך עולם שבו נדרש לעמול ולהתייגע בכדי לרכוש את קניניו הגשמיים והרוחניים כאחת. בנוגע לעולם הגשמי אין צורך להרחיב במה שכולנו יודעים ממילא באופן טבעי מהיום הראשון שעמדנו על דעתנו. וכמו שכבר נכתב במפורש בפסוק: "בזעת אפיך תוכל לחם" שהוא קו הנחייה והסבר לאדם מן השורה על מציאות החיים המורכבת והמשאבים הגופניים והנפשיים הדרושים ממנו בכדי להתקיים בעולם הגשמי - כפי שקבע הבורא. אבל בנוגע לעמל הרוחני של קיום המצוות ורכישת ידיעת התורה נדמה לאדם שאפשר להסתפק בפעולות קלות בלי עמל ויגיעה, ואת המחשבה הזו שולל הבורא ומלמדנו שגם בחיי הרוחניות דרוש עמל ויגיעה לא פחות מאשר העולם הגשמי. וכמו שבא הדבר לידי ביטוי בקבלת התורה הפרטית של משה. הקב"ה במקום שיעניק למשה את כל התורה במתנה תיכף ביום הראשון לעלייתו להר סיני, "מעכב" את משה במשך ארבעים יום ולילה בהם הוא נצרך לעמול ולהתייגע בלמידה "סיזיפית". כל זה בא בכדי ללמד את משה ואת כלל ישראל שהתנאי הבסיסי לרכוש את התורה ולבנות קומה בעולם הרוחני הוא העמל והיגיעה, ורק מכאן ואילך הקב"ה מעניק לאדם מתנות. וזה ההבנה העמוקה במשפט 'כל ההתחלות קשות', ו'התחלה חצי הכל', שפירושם: שעל האדם מוטל לסלול את תחילת דרכו הרוחנית בעצמו ורק לאחר מכן יזכה לקבל הקלות ומתנות מאת הבורא. ובכך נבין היטב מה שהתורה מוגדרת לפעמים "מתנה" ולפעמים "מקח", משום שהחלק הראשוני והבסיסי ברכישתה תלוי באדם עצמו, ורק לאחר שיגע ועמל בה הוא מקבל סיוע מהבורא בהמשך כבישת הדרך, גם מה שמעבר לכוחותיו הטבעיים של האדם.
ונסיים בדוגמה שפתחנו בה את המאמר: התשובה שנקבל מאותו הולך רגל נוטף זיעה מדוע סירב לעלות טרמפ עם חבירו תהיה 'כי מטרתו להתאמץ!' אין הוא מתאמץ להגיע אל המטרה אלא ההיפך הוא הנכון: המאמץ הוא המטרה והקושי הוא היעד! ככל שיגדל המאמץ, כך במקביל גם עולה הכושר הגופני והאדם נעשה בריא ונמרץ יותר. וכך בדיוק ראוי להתייחס לעמל התורה, העמל לכשעצמו הוא ערך ומטרה. אי אפשר להתקשר בקשר אמיתי אל ה' יתברך ולתורתו אלא על ידי העמל. וכפי שהטיב המהר"ל להסביר כי התורה איננה רק אוסף של מצוות ואזהרות, התורה היא כהגדרתו 'שכל אלוקי'. ועל מנת שנזכה להגיע לאיזו שהיא נגיעה או חיבור לאותו שכל אלוקי, אנו נדרשים לכושר רוחני מעולה, וכושר זה אינו מושג אלא בעמל ויגיעה בלתי פוסקים. וכשם שלא נצליח להגיע לכושר גופני מצפייה פסיבית בתחרויות ספורט, כך לא נצליח להגיע לכושר רוחני באיזו שהיא נגיעה קלה בתורה.