"ונקדש בכבודי" – במכובדים שלי - פר' תצוה

[ימה של תורה]

"ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
וברש"י: "ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה 'הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש', והיכן דיבר, ונקדש בכבודי".
יש להתבונן ולהבין מהי אותה קדושה שאמר "ונקדש", כיצד ומדוע נעשית אותה קדושה ע"י "מכובדי", מה איפה מתגלה במעשה ההקרבה של אש זרה ע"י בני אהרן אשר דוקא מכח מעשה של הקרבה ללא קריאה מתקדש ה' ומקום משכנו?
מצאנו בתורה את המושג של קדושה במקום נוסף: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש". כאן מתבאר כי לצורך ההימצאות והשראת השכינה בקירבך עליך לקדש את מחניך. ויש להבין מה עושה אותה קדושה שדוקא היא מביאה את השראת השכינה?

קידוש ה' – הבדלה ופרישות מתרבות האומות

הנה עם ישראל ניקראו "גוי קדוש", הקדושה הינה הבדלה ופרישות. קדושתם של עם ישראל הינה בזה שנבדלים ופרושים מכל שאר האומות דרכיהם ותרבויותיהם למיניהם.
הוא מש"כ 'והיה מחניך קדוש', אם רצונך בהשראת השכינה עליך לקדש את מקומך, להיות ראוי להשראת השכינה, להימצאותו של המלך בקירבתך. עליך להבדל ולהיות מופרש מהנהגות העולם שסביבך, לנקות מקומך לפני שהינך עומד להפוך מקומך למחניהו של ה'.
כשיהיה המקום ראוי, מתוך פרישות והיבדלות תשרה השכינה במחניך, יהיה ה' מתהלך בקרב מחניך.

- מהו המושג של קידוש ה' בעולם?
- ע"י מי נעשה קידוש ה' ובאיזה מעשה שעושה האדם מתקדש שמו ית' בעולם?

כשאדם מוסר נפשו על מצוה או קיום התורה שהיא מציאותו ית' בעולם, כאשר האדם הישראלי מתבדל ופורש מדרכי האומות ומוסר נפשו לקיום התורה, בזה מתגלה ובאה לידי ביטוי הימצאותו של ה' בעולם.
דוקא האדם הישראלי, מי שנושא את דגל מחנהו של ה' בעולם, הוא מי אשר מתקדש ע"י שמו ית' בעולם, בזה שהיהודי מתבדל ופורש מדרכי האומות, גורם בזה לקידוש - היבדלותו ופרישותו של מחנהו - מחנה ה' מן העולם, מדרכי האומות, ומטיל ספק בדרכיהם וברירות ואמיתות למציאותו ית' בעולם.
חילול ה' נוצר מאותו אדם הנושא דגל מחנה ה', אותו אדם שראוי לו להיות מובדל ומופרש מדרכי האומות, לינהוג באופן נאה למחנה ה', ובמקום זאת הוא מתפלש, מתחבר ונכנס לתוככי העולם והאומות, נוהג במנהגיהם, הולך בדרכיהם, הרי מה הבריות אומרות עליו - ראו מעשיו, דרכיו שאינם ראויים למצבו. אוי להם לבריות מסילוקה של שכינה!

קדושת המשכן – הבדלה מכל העולם

כאשר הקב"ה רוצה בקידוש מקום השראת שכינתו בתוככי מחנה ישראל, נצרך הוא להביא את המכובדים שלו, את האנשים הראויים לנהוג בהנהגה המיוחדת כמי שנושא בדגל מחנה ה', מי שראוי לעבוד בעבודת המשכן, ודוקא במצב ובאופן שהם באים להתקדש, להקריב אש לה', [ואשר בודאי כוונותיהם היו לשם שמיים], אך מכיון שלא ניקראו לבוא אל הקודש, חשובה הקרבתן כהקרבת אש זרה, היה להם לינהוג כמשה רבנו שאף שהיה קרוי בשם "בכל ביתי נאמן הוא", מ"מ לא נכנס עד שנקרא לבא אל הקדש.
דוקא מתוך מעשה שהיתה בו מחשבה לקדושה הקב"ה מקדש את משכנו, מבדיל ומפריש לאמר ההנהגה במקום זה הינה הנהגה הראויה למחנה שכינה, "לא בכל עת יבא אהרן אל הקדש".
הוא מ"ש הקב"ה ונועדתי שמה - במקום המיועד שהוא מחנה שכינה, ונקדש בכבודי - ע"י מכובדי, שרק על ידם שהם הראויים להיבדל ולהתקדש לנהוג בהנהגה מיוחדת אפשר לבוא הביטוי והגילוי להיבדלותו ופרישותו של מקום המשכן והמקדש משאר העולם כולו.
זהו מעשה של קידוש ה', הוא ונקדש בכבודי, ויה"ר שנזכה להכיר בדרגתנו כבני האומה הישראלית להיבדל ולהתקדש מן האומות ובכך להיות ממקדשי שם שמיים ברבים.

שבת שלום ומבורך!
לתגובות: YSHTORA1@GMAIL.COM

[מתודה]

ייש"כ. דברים נפלאים ממש. יש להם מקור?