על דיסוננס ופיוס - מאמר יפה לפרשת תרומה
בחיים ישנם דברים רבים שאנו מאמינים בהם, חושבים שהם נכונים, טובים ומועילים לנו ולסביבתנו, אך בפועל קשה לנו ליישם אותם. אנו נכשלים שוב ושוב באותם דברים שאנו בעצמנו מאמינים בהם- כלא נכונים. מדוע זה קורה? מהיכן נובע הפער בין ההבנה וההסכמה לבין יכולת היישום? פער זה מתחיל קודם כל מההבנה כי הכוחות השכליים והרגשיים שטבע הקב"ה בתוכנו פועלים בצורה שונה. השכל יכול להכיל אין סוף תובנות, מסקנות, אמונות ותפיסות. אבל הלב, הרגש יכול להכיל בבת אחת הרבה פחות. למשל כאשר אדם מרגיש מתוסכל על שלא הצליח, קשה לו להרגיש באותו עת שהוא מוצלח ומעולה במשהו אחר. השכל יכול להבין תובנות שונות אפילו סותרות, אבל בכדי להשריש זאת אל הלב ולחולל שינוי אמיתי בתוכנו, הדרך מורכבת יותר. בטח כאשר האדם נדרש ליישם דבר שלא מחייב, כמו ערך או אידיאל מול חיי נוחות וכדומה.
פרשתנו פותחת בציוי של האלוקים למשה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". חז"ל במדרש מגלים לנו שבמילה 'דבר' - המבטאת צורת דיבור רכה, היה טמון מסר נוסף. הקב"ה מורה למשה - כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר איתם בלשון מפויסת.
וכאן מתעוררת לה שאלה פשוטה. הלא באותו שלב, דרגת האמונה של עם ישראל היתה אמונה מוחשית בהקב"ה. השכינה ליוותה אותם על כל צעד ושעל, משעת יציאתם ממצרים דרך ים סוף עד קבלת התורה. ואחרי כל הניסים המופתיים שחולל הקב"ה עבורם, בטח הם לא יקמצו את ידם מלתן תרומה לבניית מקום לשכינה, לא משנה אם יבקשו מהם בצורה ישירה ועניינית שגם תקצר 'תהליכים' ובתוך זמן קצר תושלם המגבית לבנית המשכן או בלשון מפויסת ולא מחייבת. אז מדוע מצווה הקב"ה את משה לבקש מהעם תרומה למשכן דווקא בלשון מפוייסת?
בעלי המוסר כבר עמדו בהערה זו, והסיקו מכך כל אחד בסגנונו רעיון הנוגע ליחסים שבין אדם לחבירו. אבל במאמר זה נבחן את הדברים מנקודת ראות קצת שונה וכפי שפתחנו. ציוי הקב"ה לבקש בלשון רכה ומפויסת את התרומה לבניית המשכן לא נועדה בעיקרה כלפי גבאי הצדקה [במקרה כאן זהו משה רבינו] שלא ידחוק את הצד השני, אלא בעיקר כלפי האדם הנדיב, לגשר בין אמונת האדם ובין מעשיו שלא בהכרח עולים בקנה אחד ואת היסוד העצום הזה בנפש האדם מגלה לנו התורה, וכמו שנפרט.
פער גדול קיים בין אמונתו של האדם, ובין מעשיו בפועל. כמין דיסוננס כזה - נתק בין האמונות שהוא אוחז בהם ובין המעשה בפועל. המרחק בין להאמין בדבר מסוים, ובין ליישם אותו בפועל, בפרט מעשה כזה שכרוך בהוצאה ממונית שמחסרת מן האדם, הוא גדול! ננסה לנתח את הדיסוננס בבקשת התרומה מעם ישראל. א. העם מתבקש לתרום מכספו למען בניית המשכן ב. עם ישראל מאמין במטרה נעלית שכזו ג. בשביל שתתגשם המטרה העם נצרך להוציא מכיסו ד. כאן נוצר סוג של מחסום בין האמונה שאוחזים בה למעשה הנדבה בפועל.
זאת אומרת בכדי שהאדם יממש את אמונתו הוא נדרש להתעלות מעבר לשלב האמונה לשלב העשייה וזה כבר מסובך יותר. אדם מאמין בהמון דברים לדוגמה: הוא מאמין שמאכל מסוים לא בריא, והתנהגות פלונית מזיקה לבריאותו, ושימוש בפלמוני לא יוסיף לו הרבה נחת, אלא מה? ברגע המבחן הוא זונח את אמונתו ונמנע מליישם אותה בפועל. וכך גם אצל עם ישראל אף שדרגת אמונתם היתה גבוה אבל ברגע שיעמדו בפני מבחן המעשה קיים חשש שיהיה נתק בין מה שהם מאמינים ובין הוצאתה לפועל והגשמתה. ולכן מצווה הקב"ה את משה לבקש מהעם תרומה למשכן בלשון מפויסת שאז גם סף ההתנגדות פוחת, שכן כאשר האדם מרגיש שאינו מחוייב להוציא מכיסו אלא אך ורק מבקשים ממנו יפה לשאת כתף ולסייע, הוא מרגיש שהוא נותן אך ורק מתוך בחירה עצמית שלו בלי כפיה של גורם חיצוני וממילא המרחק בין האמונה למעשה בפועל, מצטמצם לו.
ובקריאת הפרשה עוד נראה שהתורה מפרטת בתיאור נרחב עד לפרטי פרטים את בניית כל כלי ששימש במשכן, ומה הענין בזה כפי ששואלים רבים? אבל התשובה שהפירוט והתיאור הנרחב משמש כחלק בלתי נפרד מהנהגת הפיוס שהופנתה כלפי עם ישראל וכפי שנסביר. הנה כשננסה לנתח את ההבדל בין מטרה שנתפסת בתודעת הציבור ומכאן גם להירתמות להצלחתה, ובין מטרה שנבלעת בין שאר הבקשות. נגיע להבנה שההבדל נעוץ בצורה שבה מציגים בפני הציבור את המטרה לה נצרך הסיוע. זאת אומרת אם מציגים להם בפירוט נרחב או בצורה כללית. עצם הפירוט הוא כמין קשירת שיחה עם הציבור והכנסתו לסוד העניינים, הגורם לציבור להבין את חשיבות המטרה וממילא גם להירתם לסייע לה, שכן הציבור אחרי שנחשף לכל הפרטים מגיע להבנה שהאחריות מוטלת גם עליו, זאת בשונה מבקשה לסייע לדבר כללי שאז האדם אומר לעצמו 'עם כל הכבוד' למטרה היא מתגמדת מול חסרון כיסי', משום שאינו מרגיש שמוטלת עליו האחריות. ולכך התורה מרחיבה לתאר את פרשת המשכן וכליו עד לפרטי פרטים, כמו מה אורכו ורוחבו של כל כלי, וכמה משקל של זהב כסף דרוש לזה, בכדי להראות לעם ישראל את התועלת כתוצאה מתרומתם, והרי הפירוט נדמה כאומר להם: 'כל זה תלוי אך ורק בידיכם, תואילו בטובכם לתת תרומה הדבר יקום ויהיה ולא לא יקום ולא יהיה'.
תגובות על המאמר יתקבלו בשמחה. ונעבירו לכותב..