למה הבן שלי הפסיק לדבר איתי? הרב יחיאל פליסקין

עניני אגדה ומחשבת ישראל, יסודי המוסר ועבודת ה'
שלח תגובה
הודעה
מחבר
אורח

למה הבן שלי הפסיק לדבר איתי? הרב יחיאל פליסקין

#1 שליחה על ידי אורח » א' דצמבר 27, 2020 6:18 pm

לפני זמן מה התייעץ עמי אב לילד בן 13, שהתחיל לגלות סימנים של 'פזילה החוצה'. חברים לא הולמים, עישון נרגילה, ועוד...

שאלתי את האב: "איך הקשר בינך לבין הילד"?

והוא השיב: "עד לאחרונה, דווקא היינו בקשר מצוין, אבל לאחרונה אני מנסה להסביר לו רבות עד כמה החברים לא מתאימים, והנרגילה לא ראויה, ועכשיו הוא לא רוצה לדבר איתי בכלל".

אמרתי לו: "אני חושד שהשתמשת כלפיו בשפה של 'מטיפנות', ולכן הוא לא רוצה לדבר איתך".

האב: "בטח שהשתמשתי במטיפנות, אלא מה, כיצד אציל אותו מסכנת הקלקול"?

אמרתי לו: "ועכשיו מה הרווחת? גם הדיבורים שלך לא הועילו, וגם נהיה נתק ביניכם. היה כדאי?"



מהי מטיפנות, ומדוע היא מזיקה?

'מטיפנות' פירושה: להטיף לשני דברי מוסר שהוא לא מעונין לשמוע.

כאשר ההורים חוזרים בפני הבן/הבת שוב ושוב על אותו מסר, שהילד כבר הבין מצוין בפעם הראשונה, והוא פשוט לא מעונין לשמוע את זה שוב - הרי זה כולו הפסד:

לא יוצא מכך שום תועלתעלול להיגרם כעס ונתק ביניהם, כפי שקרה בסיפור הנ"ל.הילד עלול להתרגל לאטום את אזניו בפני דברי מוסר מכל הסוגים, שזה נזק לטווח ארוך.הוא עשוי לפתח התנהגות של 'דוקא', כדי שלא ייראה שהוא שיפר את דרכיו בשביל ההורים.

אז מה 'לא' לעשות?

נורא פשוט, אם הילד לא מעונין לשמוע את דברי המוסר/ההשקפה/ההנהגה שלכם, פשוט אל תגידו אותם. מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע!



אז מה, ניתן לו לעשות כל מה שהוא רוצה?

בודאי שלא!

אולם, יש הבדל גדול בין אכיפת משמעת לבין חיזוק האישיות.

כללי משמעת - יש לאכוף על הילד גם אם הוא לא רוצה. ולכן אם ילד/נער מסרב לעזור בבית, או מדבר בחוצפה להורים, יש להשתמש מולו באמצעי משמעת.

אבל כאשר נער מתחיל לגלות סימני נשירה מוקדמת, בדרך כלל המשמעת לא יעילה בכלל כדי לעצור את תהליך הנשירה. למשל בנושא החברים, גם אם ההורים יאסרו על הנער בתכלית האיסור להתחבר עם אותם חברים, הוא ימשיך להתחבר איתם. וכן לגבי רוב סימני הקלקול.

אמנם גם במצב של תהליך נשירה, יש כמה פרטים, שלגביהם יש תועלת מהמשמעת, כמו למשל לקבוע שעת חזרה הביתה לנער עד גיל 15, או לאסור עליו נסיעות מרוחקות, ועוד. ואכן, אפשר להשתמש במשמעת. אבל ב-95 % מהמקרים והנידונים, אין כל ערך למשמעת בנוגע לעצירת נשירה.

יתכן שיש הורים שיתרעמו על הקביעה הזו, ויחשבו שאני יותר מדי 'ליברלי', אבל הורים יקרים! אני לא יצרתי את המציאות הזאת, ואני גם לא אוהב אותה, אני בסך הכל מספר לכם את המציאות.



אז איך בכל זאת אפשר לעזור לנער/ה הנמצאים בהתדרדרות?

ובכן, התשובה ארוכה מדי לכאן.

אולם נתמקד בשאלה יותר ממוקדת: איך אפשר לדבר איתו?

ובכן, אפשר לדבר איתו רק בצורה שנח לו לשמוע.

למשל, אם אנחנו אומרים לילד איזה רעיון מוסרי מעניין, או מאמר חסידי קולע, והדברים נעימים לאזניו – קלענו. מדוע? משום שזה נכנס לו ללב. למרות שהיינו מאד רוצים לחזק אותו עכשיו בנושא ספציפי כלשהוא, וה'ווארט' שאמרנו עוסק בענין אחר בכלל, בכל זאת זה נפלא, מדוע? כי את זה הוא מוכן לשמוע!

אפשרות נוספת: כן לדבר בממוקד על הנושא ה'בוער', אבל בקצרה, במשפט אחד, ואז יש סיכוי שהילד ישמע. כי זה קצר ולא מכביד. זה לא אומר שהוא ימהר לתקן את עצמו, אבל זה אומר שהוא לפחות ישמע את העמדה שלנו, וזה גם משהו.

לדוגמא: אם הוא מתחבר לחברה שלילית, אפשר לומר לו: "אני סבור שהחברה הזו לא טובה לך, ולכן אני ממליץ לך למצוא חברים יותר טובים". זהו, עד כאן. מה שנוסיף - זה כבר "מטיפנות".

אפשר גם לנקוט בדרך של סיפור: "כשאני הייתי בגילך, היה לי חבר מסוג זה, ואחרי זמן קצר קלטתי שהוא לא מתאים לי, ועזבתי אותו, ברוך ה' ".

אפשרות נוספת: לא 'להגיד' לו, אלא 'לשאול' אותו, בנימה של שאלה ולא של ביקורת: "תגיד, אתה בטוח שהחבר הזה הוא לרמה שלך? כשאתה מסתכל איך יצא אחיו הגדול של החבר, היית רוצה להיות כמוהו?". זהו, עד כאן. יתכן שהשאלות הקצרות הללו יגרמו לו לחשיבה נוספת על הענין.

ושוב: צריך לחפש דרכים נוספות כיצד לסייע לנער, אולם בכל הנוגע לשיחות עם ההורים, זו ההמלצה.



זהירות ממטיפנות - לא רק ביחס לנוער נושר

נושא ה"מטיפנות" נכון לא רק לגבי נוער נושר, אלא גם לגבי עוד מגוון רחב של מצבים, למשל: אם יש בבית בן - בחור ישיבה - שאוכל מהכשרים שאנחנו לא אוכלים, או בת סמינר שמדברת בסלנג שלא מקובל בביתנו, וההורים דורשים להם דרשות ארוכות של מוסר, בנייה אישית והשקפה, כשהבן/הבת רק מצפים שהדרשה המעיקה תיגמר - זה לא עוזר, אלא מזיק!

איזו שיחה יכולה להיות נכונה?

אם מדובר בנער/נערה עם קצת בגרות והבנה, אפשר פשוט לנהל איתם שיח פתוח בנושא.

זה יכול להישמע כך:

האם: "אפשר לדבר איתך על משהו"?

הבת: "כן".

האם: "לאחרונה את משתמשת בבית במילים כמו: 'סבבה', ו'מגניב', שלא מקובלות בביתנו, מה את חושבת על זה"?

הבת: "אני לא חושבת שיש בזה בעיה, לא כתוב בשום מקום שזה אסור".

האם: "את אומרת שלא כתוב שזה אסור, את צודקת. אני גם מבינה שהחברות מדברות כך, ולא נעים להיות שונה מהן. אבל אני סבורה שהמילים האלו מייצגות תרבות רחובית, שלא היינו רוצים אותה בביתנו".

הבת: "אני לא חושבת שהמילים מייצגות תרבות רחובית, יש אפילו בנות של רבנים חשובים שמדברים ככה".

האם: "טוב, אני שמחה שהבנו אחת את השניה, איך שתבחרי לדבר - אני סומכת עלייך".

ישאלו ההורים: אם השיחה כל כך עדינה, וכל כך מכבדת את הצד השני, מה כבר יצא מזה?

ובכן: דווקא משיחות כאלו, שמנהלים עם הילדים מדי פעם, יוצאות בדרך כלל תוצאות הרבה יותר אפקטיביות מאשר הויכוחים והמטיפנות, כמו שאומר הפתגם "מים שקטים חודרים עמוק".

דווקא כאשר יש הקשבה הדדית, יש הרבה יותר סיכוי שהילד בשלב מסוים יחשוב שוב: 'אולי ההורה צודק'.

נהנים מהמסרים?

העבירו אותם הלאה לקרובים וידידים

והמליצו להם להצטרף לרשימה שלנו

ע"י שליחת בקשה למייל זה - shtulim10@walla.com

שלח תגובה