להכעיס אדם כדי לתהות על קנקנו

[ענף עץ אבות]

יש עצה חכמה ומחוכמת שהביא באורחות צדיקים [שער האהבה]
למי שרוצה לתהות על קנקנו של אדם, לבדוק האם הוא ראוי והגון להתחבר עמו:

ואמרו חכמים: כשתרצה לחבר עם אדם - הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו - התחבר לו, ואם לאו - עזוב אותו.

למעשה זו גמרא מפורשת בעירובין [ס"ה ע"ב]

בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו.

ופרש"י [שם]

אדם ניכר - אם הגון הוא. בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה. בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי.

אמנם חידוש עצום מבואר בארחות צדיקים הנ"ל, דמותר לכתחילה לבוא ולהקניט אדם, ולו רק בכדי לבוחנו שהוא אדם הגון.
וצ"ב מה ההיתר לנהוג כך?
ממתי מותר לצער יהודי [בשביל האינטרסים האישים שלו]?
ומה עם איסור לפנ"ע? [ולא שייך כאן ענין של "חינוך" כהמעשה בקידושין ל"ב ע"א]

[אורח]

ידוע בשם ר' ישראל שאין לפני עור במידות

[אורח]

[quote=אורח post_id=5741]
ידוע בשם ר' ישראל שאין לפני עור במידות
[/quote]

אין שום קשר למה שידוע בשם ר' ישראל
הוא מיירי לכבד אדם אע"פ שיכול להביא לידי גאווה
אבל להכעיסו בכדי שיתהה על קנקנו ודאי אסור
וכבר אמרו חז"ל שאסור להכות בנו שלא יבוא לידי לפי עיור

[כּוֹתָר]

ידוע בשם ר' ישראל שאין לפני עור במידות

אין שום קשר למה שידוע בשם ר' ישראל
הוא מיירי לכבד אדם אע"פ שיכול להביא לידי גאווה
אבל להכעיסו בכדי שיתהה על קנקנו ודאי אסור
וכבר אמרו חז"ל שאסור להכות בנו שלא יבוא לידי לפי עיור

אם הבן יזלזל באביו הוא עובר על איסור דאורייתא, ולא רק על פגם במידות.

[הפורש]

ריזל צודק

[חוטרא]

בקידושין דף לב,א מסופר:
רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח, ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול, דמחיל ליה ליקריה, והא קעבר משום בל תשחית, דעבד ליה בפומבייני, ודילמא משום הכי לא רתח, דעבד ליה בשעת ריתחיה.
הרי שכבר למדנו כיוצא בזה.

[סערצע]

הובא בהודעה הפותחת, יעוש"ה.

[ענף עץ אבות]

ידוע בשם ר' ישראל שאין לפני עור במידות

אם קבלה היא נקבל.. אני יודע שרבים מצטטים הדבר בשמו של הגרי"ס, וזה דבר מאוד מפתיע,
שכידוע מי כר' ישראל שכל ימיו דרש לחזק ולמסד את עבודת המדות, דוקא ממנו תצא ההוראה
שאין בזה איסור של מכשול. ובאמת שכמדומני אינו נמצא בכתובים ובכתבי תלמדיו המובהקים,
אלא מצוטט מפי ספרי זמנינו [ראיתי כמדומני בדרך שיחה מהגרח"ק], ואדרבה אשמח אם יוכלו
לציין לי מקור מבוסס מתלמידיו.
איך שלא יהיה, בודאי שזו דרך מחודשת, ואם לדין יש להשיב, איסור נקימה /נטירה / שנאה וכו'
כל אלו יוכיחו שפגם במדות - הם גופי איסורי דאורייתא, [עי' רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ה, ובספ"ז].
ואצטט מדברי הס"ח [כז] שמפליג לשרש טעות או מחשבה שכביכול 'מדות' אינם גופי תורה וז"ל:

אל תאמר שאין לחפש בדרכיו ולשוב כי אם מעבירות שיש בהן מעשה, כגון גזל וזנות וגניבה וכיוצא בהן. אלא כשם שצריך אדם לפרוש ולשוב מהם, כך הוא צריך לחפש בדיעות הרעות שיש לו לשוב מהן מן הכעס ומן האיבה או מן הקנאה או מן הגזל ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן. מהכל צריך לשוב ואלו קשים יותר מן העונות שיש בהן מעשה שבזמן שאדם רגיל באלו קשה לפרוש מהן אחרי אשר נשתקע ודש לעשות וע"ז נאמר (ישעי' נ"ה ז') יעזוב רשע דרכו.

וגם מהגרי"ס ידוע שהעיר דיותר קל לסיים את הש"ס מלתקן מדה רעה אחת,
עכ"פ פגם במדות אינו דבר של מה בכך.

[ענף עץ אבות]

אמת שבענין מכשול ב'כעס', יתכן וכאשר האדם כועס בצדק, אין עליו כל חטא. וממילא שאלתי השניה מסולקת.
אם כי זכורני שאינו פשוט כ"כ, שהרי כידוע על מרע"ה שחכמתו נסתלקה מחמת הכעס, הרי שגם מי שכועס ובצדק יש בזה פגם.
עכ"פ עדיין לא נוושע מהשאלה הראשונה, ממתי מותר לצער ולהקניט יהודי????
ועוד סתם ככה, לתועלתו האישית של המקניט!