ידידי ערך מאמר על פי מכתב מאדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע,
∎ תפילה ייחודית למצב קשה
∎ מטרת ההסתר פנים והייסורים להרים את האדם ולקרבו אליו ית"ש.
לא הייסורים בעוכריו של האדם אלא ההסתר פנים מה'.
∎אזור כגיבור חלציך נגד היאוש והדיכאון ונפילת רוח שבך.
עצות והדרכה לשבורי לב
Re: עצות והדרכה לשבורי לב
יש מבקשי עבודת ה' שאינם שמחים בחלקם. חייהם אינם חיים ממרירות וחיבוטי הנפש. אנשים שאיכפת להם ממצבם הרוחני שהוא ירוד כל כך. אנשים שסובלים מעליות וירידות חדות בעבודת ה', שנוטלות מהאדם את הטעם בחיים.
רבים תמהים, איך היהדות והחסידות דורשים 2 דרישות, שהן לכאורה הפוכות זו מזו. איך אפשר לקנות את מידת ה'שמחה', יחד עם הנדרש מיהודי להיות ב'מרירות' על מצבו הרוחני.
*
נניח רגע את ההרגשה בצד. וננסה לחשוב, מה האמת?
מה באמת?
החיים - זה דבר שמח או דבר עצוב?
בהשקפה ראשונה, נראה להשיב: זה תלוי, איזה חיים יש לך. יש אדם שחי טוב, ויש לו את כל הסיבות להיות מאושר ושמח. ויש אדם שחסר לו הרבה דברים חיוניים בחיים, ויש לו את מלוא ההצדקה להיות עצוב.
לפי הנחה זו, אין לאדם בחירה - אם להיות מאושר או עצוב. אלא, זה גורל שנגזר על האדם, מבלי יכולת להשפיע עליו ולשנותו במאומה.
*
היהדות - זה דבר שמח או עצוב?
בהשקפה ראשונה, נראה להשיב: זה תלוי עד כמה אדם מקיים את התורה ואת המצוות. אם יש לו לפחות 'עולם הבא', הוא יכול לשמוח בחלקו הצפון לו, למרות שעובר ייסורים וקשיים בעולם הזה.
והדרך לזכות בעולם הבא, תלוי בבחירה שלו.
אם כן, אין כאן ענין לעבוד על מדת השמחה, אלא צריך להיות בסדר, לשמור תורה ומצוות. ואז זוכים לעולם הבא.
*
מי בסדר?
יש מקומות שהגדירו מה זה בסדר, במסגרות שניתן לעמוד בהן, לאנשים מסוימים, מסודרים ונמרצים במידה מספיקה.
ואז אנשים אלו מרוצים ומסופקים, שהם באופן כללי בסדר, ונכון שהוא נכשל פה ושם בכמה עבירות, אדם יודע, שאחרי הפיניש הסופי של ימי התשובה ויום הכיפורים הוא מנקה את כל העבירות. בודאי אם הוא יזכה להיפטר מהעולם מתוך וידוי ביישוב הדעת, הוא יהיה מוכן ומזומן לקבל את העולם הבא שלו, ושלום על נפשו.
איך הוא מסביר לעצמו, אם הכל כל כך טוב ובסדר, מדוע המשיח לא בא, ואין עולם התיקון? זה בגלל האחרים שאינם מקיימים את התורה והמצוות כהלכתן, אבל אני שלום עלי נפשי.
אמנם על פי תורת החסידות, ניקח כמשל איך שהיסוד העבודה מפרש את דרישות היהדות - הרי הדרישות הן אין סופיות.
'אהבת ה' עד כלות, יראה ופחד, בושה וביטול, טהרת המדות והחומר - כמלאכים ולמעלה מהם. שמירת כל מצוות עשה ולא תעשה, כולל התלויות בלב, וכולל ועשית הישר והטוב, וכל דקדוקים דרבנן, ברעותא דלבא, ובנכונות תמידית למסירות נפש.
נוכח דרישות כאלה, מי יאמר זיכיתי?
וכי אפשר להיות שמחים עם דרישות כאלו?
בכנות.
הלשון בחז"ל 'נוח לו לאדם שלא נברא, משנברא'. - זה אפילו לא משל להרגשה של אדם שרואה בעין נכוחה, היכן עומדים דרישות התורה, והיכן הוא.
אז מה נאמר, 'החסידות' - זה דבר שמח או עצוב?
תלוי, אם אתה מקיים את מה שהחסידות דורשת.
מה החסידות דורשת?
'שבתות' - של דירה נאה בלבו, של לב טהור שהשבת תוכל להיכנס לתוכו.
'אמונה' - של מרגועי ושעשועי, שזוכים רק עם אור הנפש, ורק אחרי היטהרות מפגמי הנפש, ופרישות מכל עניני החומר.
מאידך, אי אפשר לפרוש מהנאות החומר ללא הנאות רוחניות מקבילות, שהרי נפש ישראל מעולם התענוג.
נו, אז איך מתחילים את הגלגל?
בפרט, שיצר הרע אינו שוקט ואינו נח לרגע, ובכל רגע של היסח הדעת, ושלא. – הוא תוקף בכל יכולתו. כל רגע נופלים חללים.
יש כל הזמן סיבות ליפול ברוחו.
ואיה ההנאות הרוחניות ?
ובכלל, חסיד שואל את עצמו, איזה חיים חסידות דורשת?
בלי יצר הרע - או עם יצר הרע?
מי שחי על מי מנוחות, ובלי יצר הרע – חסידים מאסו בדרך של 'בעל הבית'.
ואם הוא נאבק עם היצר הרע - הרי חייו אינם חיים. ונופל ונכשל, ומלא פגמים, ואיך תהיה לו שלוה, תענוג ומנוחת הנפש ?
אז מה תאמר, שלחסיד יש לפחות מרירות - שאינו מרוצה ממצבו, ויש לו סערת הנפש. ליבו קרוע ומורתח – ולכך, חסידות היא דבר משמח.
אבל אם הוא כן שמח, אז הוא לא מריר.
*
על כרחך ששני הדברים יכולים לשכון כאחד.
הכיצד?
אם אתה מזדהה אם התיאור עד כאן, הספר הזה נועד עבורך.
*
הרמב"ם כותב על המידות הטובות: 'ההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו', 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'. 'והיה ברכה', מהותו היא עצם הברכה.
וכן בספר נתיבות שלום חלק א, בפתיחה לנתיבי טהרת המידות, הוא מתאר את 'האושר' שיש, למי שמידותיו טובות ומתוקנות.
וזה לשונו:
האדם שזכה לעבוד על עצמו ולהגיע לטהרת המדות, הוא האדם המאושר.
המדות הטהורות המה מקור אושר החיים,
ואילו המדות הרעות מאמללות את חיי האדם.
בעל המדות הרעות, כל ימיו רוגז ותמרורים, אוכל אחרים ונאכל בעצמו,
אינו נסבל בחברה, ואינו סובל חברה, עד שתמיד לבו רע עליו וחייו אינם חיים"
כמובן שזה הקצה הקיצוני ...
"ואילו זה שזכה לטהר מדותיו, הוא תמיד מאושר, שמח עם כולם, וכולם שמחים אתו, הוא מקור ברכה לעצמו ולכל הסובב אותו, וטוב לב משתה תמיד. היא הברכה שנתברך בה אברהם אבינו עמוד החסד 'והיה ברכה', מהותו היא עצם הברכה ... כי האיש הטוב מקרין מטובו על הכל".
ולכאורה יש להבין, מאי נפקא מינה? אם זו מצות עשה, הרי 'שכר מצוה' בהאי עלמא ליכא? וגם אם כן, וכי זו סיבה לשכנע לקיים מצוה? מצווה מקיימים כי צריכים לקיים.
ואם הרמב"ם והנתיבות שלום, כן מספרים לנו שהמידות הטובות הם מקור האושר בחיים. זה מלמד אותנו, שבעניני מדות השאלה אם הוא מאושר או אומלל, היא שאלה קריטית. כי זה מעגל שמזין את עצמו, האושר מביא מדות טובות, והמדות הטובות מביאות אושר.
ואילו האומללות מביאה רוגז ותמרורים ומדות רעות, והמדות הרעות מביאות אומללות, וגם זהו מעגל שמזין את עצמו. וזה בעצם ההבדל בין החיים והטוב, לבין המוות והרע.
יש לדון בסוגיות אלו, הן בצורה עיונית, על האופן הרצוי בדברים. והן בפן המעשי, איך למצוא את האיזון הנכון, בין המרירות הנצרכת כפי דרגת האדם, לבין השמחה שאי אפשר בלעדיה.
אין לאדם כפתור, שעל ידי לחיצה אחת, אפשר לעבור למדה הרצויה. אלא השאלה היא באיזה דרך יש להחזיק, כדי להגיע למדה הרצויה כאשר לבו אינו ברשותו. ואיך עושים זאת.
בתחילת יש לברר מה הדרך הרצויה, ולאחר מכן הכלים הפרקטיים כיצד מגיעים אל הרצוי.
רבים תמהים, איך היהדות והחסידות דורשים 2 דרישות, שהן לכאורה הפוכות זו מזו. איך אפשר לקנות את מידת ה'שמחה', יחד עם הנדרש מיהודי להיות ב'מרירות' על מצבו הרוחני.
*
נניח רגע את ההרגשה בצד. וננסה לחשוב, מה האמת?
מה באמת?
החיים - זה דבר שמח או דבר עצוב?
בהשקפה ראשונה, נראה להשיב: זה תלוי, איזה חיים יש לך. יש אדם שחי טוב, ויש לו את כל הסיבות להיות מאושר ושמח. ויש אדם שחסר לו הרבה דברים חיוניים בחיים, ויש לו את מלוא ההצדקה להיות עצוב.
לפי הנחה זו, אין לאדם בחירה - אם להיות מאושר או עצוב. אלא, זה גורל שנגזר על האדם, מבלי יכולת להשפיע עליו ולשנותו במאומה.
*
היהדות - זה דבר שמח או עצוב?
בהשקפה ראשונה, נראה להשיב: זה תלוי עד כמה אדם מקיים את התורה ואת המצוות. אם יש לו לפחות 'עולם הבא', הוא יכול לשמוח בחלקו הצפון לו, למרות שעובר ייסורים וקשיים בעולם הזה.
והדרך לזכות בעולם הבא, תלוי בבחירה שלו.
אם כן, אין כאן ענין לעבוד על מדת השמחה, אלא צריך להיות בסדר, לשמור תורה ומצוות. ואז זוכים לעולם הבא.
*
מי בסדר?
יש מקומות שהגדירו מה זה בסדר, במסגרות שניתן לעמוד בהן, לאנשים מסוימים, מסודרים ונמרצים במידה מספיקה.
ואז אנשים אלו מרוצים ומסופקים, שהם באופן כללי בסדר, ונכון שהוא נכשל פה ושם בכמה עבירות, אדם יודע, שאחרי הפיניש הסופי של ימי התשובה ויום הכיפורים הוא מנקה את כל העבירות. בודאי אם הוא יזכה להיפטר מהעולם מתוך וידוי ביישוב הדעת, הוא יהיה מוכן ומזומן לקבל את העולם הבא שלו, ושלום על נפשו.
איך הוא מסביר לעצמו, אם הכל כל כך טוב ובסדר, מדוע המשיח לא בא, ואין עולם התיקון? זה בגלל האחרים שאינם מקיימים את התורה והמצוות כהלכתן, אבל אני שלום עלי נפשי.
אמנם על פי תורת החסידות, ניקח כמשל איך שהיסוד העבודה מפרש את דרישות היהדות - הרי הדרישות הן אין סופיות.
'אהבת ה' עד כלות, יראה ופחד, בושה וביטול, טהרת המדות והחומר - כמלאכים ולמעלה מהם. שמירת כל מצוות עשה ולא תעשה, כולל התלויות בלב, וכולל ועשית הישר והטוב, וכל דקדוקים דרבנן, ברעותא דלבא, ובנכונות תמידית למסירות נפש.
נוכח דרישות כאלה, מי יאמר זיכיתי?
וכי אפשר להיות שמחים עם דרישות כאלו?
בכנות.
הלשון בחז"ל 'נוח לו לאדם שלא נברא, משנברא'. - זה אפילו לא משל להרגשה של אדם שרואה בעין נכוחה, היכן עומדים דרישות התורה, והיכן הוא.
אז מה נאמר, 'החסידות' - זה דבר שמח או עצוב?
תלוי, אם אתה מקיים את מה שהחסידות דורשת.
מה החסידות דורשת?
'שבתות' - של דירה נאה בלבו, של לב טהור שהשבת תוכל להיכנס לתוכו.
'אמונה' - של מרגועי ושעשועי, שזוכים רק עם אור הנפש, ורק אחרי היטהרות מפגמי הנפש, ופרישות מכל עניני החומר.
מאידך, אי אפשר לפרוש מהנאות החומר ללא הנאות רוחניות מקבילות, שהרי נפש ישראל מעולם התענוג.
נו, אז איך מתחילים את הגלגל?
בפרט, שיצר הרע אינו שוקט ואינו נח לרגע, ובכל רגע של היסח הדעת, ושלא. – הוא תוקף בכל יכולתו. כל רגע נופלים חללים.
יש כל הזמן סיבות ליפול ברוחו.
ואיה ההנאות הרוחניות ?
ובכלל, חסיד שואל את עצמו, איזה חיים חסידות דורשת?
בלי יצר הרע - או עם יצר הרע?
מי שחי על מי מנוחות, ובלי יצר הרע – חסידים מאסו בדרך של 'בעל הבית'.
ואם הוא נאבק עם היצר הרע - הרי חייו אינם חיים. ונופל ונכשל, ומלא פגמים, ואיך תהיה לו שלוה, תענוג ומנוחת הנפש ?
אז מה תאמר, שלחסיד יש לפחות מרירות - שאינו מרוצה ממצבו, ויש לו סערת הנפש. ליבו קרוע ומורתח – ולכך, חסידות היא דבר משמח.
אבל אם הוא כן שמח, אז הוא לא מריר.
*
על כרחך ששני הדברים יכולים לשכון כאחד.
הכיצד?
אם אתה מזדהה אם התיאור עד כאן, הספר הזה נועד עבורך.
*
הרמב"ם כותב על המידות הטובות: 'ההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו', 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'. 'והיה ברכה', מהותו היא עצם הברכה.
וכן בספר נתיבות שלום חלק א, בפתיחה לנתיבי טהרת המידות, הוא מתאר את 'האושר' שיש, למי שמידותיו טובות ומתוקנות.
וזה לשונו:
האדם שזכה לעבוד על עצמו ולהגיע לטהרת המדות, הוא האדם המאושר.
המדות הטהורות המה מקור אושר החיים,
ואילו המדות הרעות מאמללות את חיי האדם.
בעל המדות הרעות, כל ימיו רוגז ותמרורים, אוכל אחרים ונאכל בעצמו,
אינו נסבל בחברה, ואינו סובל חברה, עד שתמיד לבו רע עליו וחייו אינם חיים"
כמובן שזה הקצה הקיצוני ...
"ואילו זה שזכה לטהר מדותיו, הוא תמיד מאושר, שמח עם כולם, וכולם שמחים אתו, הוא מקור ברכה לעצמו ולכל הסובב אותו, וטוב לב משתה תמיד. היא הברכה שנתברך בה אברהם אבינו עמוד החסד 'והיה ברכה', מהותו היא עצם הברכה ... כי האיש הטוב מקרין מטובו על הכל".
ולכאורה יש להבין, מאי נפקא מינה? אם זו מצות עשה, הרי 'שכר מצוה' בהאי עלמא ליכא? וגם אם כן, וכי זו סיבה לשכנע לקיים מצוה? מצווה מקיימים כי צריכים לקיים.
ואם הרמב"ם והנתיבות שלום, כן מספרים לנו שהמידות הטובות הם מקור האושר בחיים. זה מלמד אותנו, שבעניני מדות השאלה אם הוא מאושר או אומלל, היא שאלה קריטית. כי זה מעגל שמזין את עצמו, האושר מביא מדות טובות, והמדות הטובות מביאות אושר.
ואילו האומללות מביאה רוגז ותמרורים ומדות רעות, והמדות הרעות מביאות אומללות, וגם זהו מעגל שמזין את עצמו. וזה בעצם ההבדל בין החיים והטוב, לבין המוות והרע.
יש לדון בסוגיות אלו, הן בצורה עיונית, על האופן הרצוי בדברים. והן בפן המעשי, איך למצוא את האיזון הנכון, בין המרירות הנצרכת כפי דרגת האדם, לבין השמחה שאי אפשר בלעדיה.
אין לאדם כפתור, שעל ידי לחיצה אחת, אפשר לעבור למדה הרצויה. אלא השאלה היא באיזה דרך יש להחזיק, כדי להגיע למדה הרצויה כאשר לבו אינו ברשותו. ואיך עושים זאת.
בתחילת יש לברר מה הדרך הרצויה, ולאחר מכן הכלים הפרקטיים כיצד מגיעים אל הרצוי.
Re: עצות והדרכה לשבורי לב
*
השמחה כדרך חיים, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא הרצויה היא באה מסיפוק, כשאדם מצליח לעמוד ביעדיו. שמחה זו מצויה להבדיל גם אצל אומות העולם. והיפוכה של שמחה זו היא האכזבה כשאינו מצליח לעמוד ביעדיו מתאכזב מעצמו.
היעד של יהודי, הוא לעמוד במשימות שבורא העולם הציב לו. כדי לנתח איך מגיעים לסיפוק ושמחה בעמידה ביעדים בעבודת ה', ניקח משל מיעדים שאב מציב לבנו.
נתאר לעצמנו אבא שמנהל אולם שמחות, ומינה את בנו שינקה את כל מרצפות האולם. האב מעריך שעבודה זו תיקח לו כמה שעות, והוא קופץ לביקור לראות מה קורה. אם יראה שבנו ניקה ככל יכלתו ואף הספיק חלק נכבד, כמובן יחמיא לו ויעודדו, הוא יהיה מרוצה מהישגי הבן, ואף הבן יהיה מלא סיפוק ממעשיו. כך הבן נמצא במעגל חיובי, ויבוא למחרת בשמחה לעבוד שוב.
אך מה יקרה, אם הבן ניקה מרצפת אחת בלבד. והאב מגיע, ומבין שהבן בזבז את זמנו לגמרי? בנוהג שבעולם, האב יגער בו, מדוע ביטל את זמנו.
ילד חכם יזדהה ויבין את אכזבת האב, ויש סיכוי, שמחר יחליט להתנער מעצלותו ויסתער על המלאכה אף יותר מכוחותיו הרגילים.
ננסה לתאר לעצמנו, אם האב נזהר לא להענישו. לדעתו, גערה רק תייאש את בנו, ולא תיתן לו שום מוטיביציה להתקדם. והוא מחפש איך בכל זאת ניתן לעודד את בנו. הוא ינסה להעריך את עבודתו, באותה מרצפת אחת שהוא כן ניקה.
זה יישמע מאוד מגוחך וציני...
אבא שמחמיא לבנו שניקה מרצפת אחת בכמה שעות. רק בן מפגר יתמלא סיפוק ממחמאה כזאת.
אם יש לבן טיפת שכל, מה הוא יסיק מהמחמאה של האב, שאם הוא יוסיף למחרת על עבודתו וינקה שתים ושלוש מרצפות, הוא כבר יכבוש את האליפות. נמצא שהמחמאה של האב, רק מקטינה את היעדים שהבן יציב לעצמו. ואף אם לא יעשה כלום עדיין ירגיש בסדר, כי אם מרצפת אחת מצדיקה כזו מחמאה, כנראה שזה באמת קשה.
הוא יודע שלנקות מרצפת זה עבודה שלוקחת פחות משניה, והוא מעמיד מול טרחה מועטת זו, את כל השעות בהן בילה וביטל את הזמן.
נעבור רגע לנמשל,
לכאורה כך הם הדברים, ביחס של יהודי לקונו. יהודי ששבור מכך שמעביר את ימיו בבטלה. אם הוא מתחזק ולומד פסוק אחד, ויחזק את ליבו לשמוח בכך שהוא למד פסוק שלם... הרי לכאורה בכך הוא מקטין את שאיפותיו.
הרבה עובדי ה' רציניים סבורים, שהשמחה והסיפוק מדברים קטנים, מכבה את השאיפות ואינה תורמת. ולהיפך, על אדם שמעוניין לשמור על תביעת הנפש לגדולות, הוא לא יכול להסתפק בקטנות.
ולכן על אדם לאמוד נכון, מה הם יכולותיו, ולא להתפשר על פחות מכך.
*
בעזרת המשל הזה, נבאר את טעותם.
אם האבא סבור שיש כוח לבנו לנקות את כל מרצפות אולם שמחות, ובסוף הזמן הוא מגלה שהוא ניקה רק מרצפת אחת בלבד.
מה שהוזכר כדרך הנכונה, לגעור בבן. זו אכן הדרך הקלה, אך היא לא דרך נכונה בחינוך, והיא לא מוכיחה את עצמה. ככל שגוערים יותר על הילד, ומענישים אותו יותר. אם הזמן כבר מבזבזים את כל התחמושת של הענישה, ואז באים לייעוץ אצל אדם חכם שיודע לבנות תכנית טובה של 'עיצוב התנהגות'.
כשהילד כמעט לא עושה את עבודתו, זה אמור להדליק נורה אדומה, צריך לבדוק מה הרקע לזה. זה מה שעושים בתחילת האבחון, מנסים לזהות, איך הילד הגיע למצב כזה שהוא לא רוצה לעבוד.
ניתן אופציה אחת שהתבררה בשיחת האבחון עם האב. האב סיפר כך:
האמת היא שבהתחלה הוא היה מנקה כמעט את כל האולם. אבל הוא השאיר אחריו כל כך הרבה לכלוך במטבח, וגם שכח להוציא את הזבל החוצה. והכיור נשאר מלוכלך. זה היה מצב ממש בלתי נסבל.
אני לא שתקתי לו, נתתי לו מנה הגונה על חוסר היעילות שלו. למחרת הוא ניסה קצת יותר, אך עדיין זה היה רחוק משלמות. ואז שוב גערתי בו, והזהרתי אותו שבצורה כזאת לא יוכל להתקדם לעולם,
וזה יכול להזיק לו בשידוכים וכו' וכו'. וככה תקופה ארוכה, הוא מתרשל, ואני 'מחנך' וגוער, ומנסה להסביר לו בטובות, ולשכנע אותו, וכאילו שאני מדבר לקיר.
לאחרונה העסק התחיל להתדרדר. מיום ליום הוא מנקה פחות ופחות. השיא היה אתמול שגיליתי שארחי שעתיים הוא ניקה רק מרצפת אחת. ראיתי שאין לי יותר מה לעשות איתו. ולכן באתי אליך לייעוץ.
מה היועץ אומר לו?
תשמע, אתה זה שחיסלת את המוטיבציה של הבן שלך לעשות משהו. אם כשהוא עשה והתאמץ, וקרע את עצמו, כל מה שהיה לך לומר לו, זה לדבר על מה שהוא 'לא עשה'. על הלכלוך שהשאיר, ועל המטבח שנשאר מלוכלך. ועל זה שהוא לא יוצלח, ולא יוכל להתקדם.
הוא לא שמע ממך, מילה אחת טובה על מאמציו ופעולותיו. הרי איבדת את שארית המוטיבציה שהייתה לו להשקיע בעצמו, הוא איבד כל ערך בעיני עצמו, עד שלא נשארו לו כוחות יותר. את שארית הכוחות שהיו לו, באת אתה והוצאת בגערות שלך ובביקורת ה'בונה' שלך.
זו נקראת במרכאות 'ביקורת בונה'.
'נו, אבל זו האמת', מנסה האב לתרץ את עצמו.
'את האמת נשאיר לדיון נפרד' – משיב לו היועץ.
היועץ לא יכול להסביר לאבא עד כמה הוא טועה ב'אמת'. אבל האמת היא, שכדי לעבוד, לא מספיק כוח פיזי. הכוח הפיזי תלוי במצב הרגשי של האדם. המאגר שממלא את הנפש בכוחות, הוא שמחה, סיפוק, משמעות. הרגשה שנתננו סיפוק או הנאה למישהו אחר, שעשינו משהו מועיל וטוב.
אבל אם אחרי עבודה של יום שלם עד כלות הכוחות מתברר, שלא עשינו כלום. ורק גרמנו צער לאבינו. הרי אנחנו באובדרפט של כוחות.
למחרת, הוא משתדל יותר, לוקח עוד משיכת יתר של כוחות מהנפש, בריבית יותר גבוהה, אולי הפעם תהיה איזו משמעות לעמלו.
ושוב, התגובה יותר חריפה.
זה כבר עלול להזיק לו לשידוכים ולהרוס לו את העתיד.
וככה יום אחרי יום, לא נאריך. הציבור מספיק אינטליגנטי, בשביל להבין את ההמשך.
הבן אדם הגיע לקיר. הוא לא יכול למשוך יותר כוחות מהבנק.
הוא לקוח מוגבל.
*
אז מה עושים, שואל האבא את היועץ.
אין ברירה, אתה חייב להתחיל לשקם אותו.
זה יקח זמן, אבל זה אפשרי.
אם הוא עוד לא קרס לגמרי, והוא עוד מנקה מרצפת אחת, יש לך עוד במה להתלות.
אתה במצב טוב יחסית.
יש כאלו שבאים אחרי שהוא כבר קורס לגמרי. ואז זה הרבה יותר קשה.
*
'תשמע', - מפסיק היועץ את הערפל שנוצר במחשבתו של האב.
אתה בא היום הביתה, ואומר לבן: שמע, בן,
אני רואה את המצב שלך, אני רואה כמה קשה לך,
אני יודע כמה אתה בלי מצב רוח. וכל כך קשה לך להזיז את עצמך.
בכל זאת ראיתי שקרעת את עצמך ונקית מרצפת אחת, אמנם אחת בלבד,
אבל נראה לי שזה היה קשה לך לפחות כמו פעם לנקות את כל האולם, ואולי אפילו יותר.
ואת הכל עשית רק בכדי שאני ארגיש שלא שכחת אותי, ואתה עוד מוכן להתאמץ עבורי.
תדע לך שזה פשוט מחמם לי את הלב, הרצון הזה שלך.
יבוא מישהו ויטען, "אם נשמע שהאבא מחמיא לבנו, אזי כנראה זה בציניות"...
לא, לא מדובר בציניות. מדובר בדרך היחידה בשביל לשקם אדם כזה, שרואה את עצמו, עצלן, בטלן, חסר תקנה, חסר תקוה.
ובעצם לא מבין, שהוא, או הוריו, או סביבתו, או הצורה שקיבל בטעות את המושג 'תביעת הנפש', פשוט הפכו אותו לחסר כח לחלוטין.
הוא באמת לא מסוגל לנקות אפילו מרצפת אחת. מה שהוא עושה זה מעבר לכוחותיו. זו מסירות נפש.
בנמשל,
אנו סמוכים ובטוחים, שהקב"ה לעולם לא מתייחס אלינו בציניות, כי אם באהבה וחמלה גדולה ויתירה. ואפילו שהוא יודע ובחן כליות ולב, שכל ההספק שלי "זה כלל לא לפי כוחותי. בזבזתי את זמני, ולא התייחסתי ברצינות לבקשותיו".
אך אבינו האב הרחמן, יודע להבין לסוף דעתו של אדם, מדוע בזבזתי את זמני, מדוע לא התייחסתי ברצינות לבקשותיו.
אולי, זה מפני שאיני יודע כיצד להכיל את בקשת האב, והיא הפכה עבורי קשה מנשוא.
שהרי, אדם רגיל, בריא ונורמלי, אוהב להצליח. ואם לא הזזתי את עצמי, פירושו:
או שכבר אין לי כח נפשי להזיז את עצמי, או שאני לא מאמין שאצליח.
זה אפס קצהו ממה שאנו משיגים בדעתנו, אך כמובן שאין לשער גודל הרחמים של הקב"ה, לדעת 'מה אנו, מה חיינו, מה צדקותנו. ככלי מלא בושה וכלימה'.
ואם יהודי כן מתחזק מכך שעשה דבר קטן, 'ניקה מרצפת אחת'. אזי למחרת כשימשיך מתוך הסיפוק והשמחה על פעלו הברוך מאמש, ינקה שתים ושלוש מרצפות. והוא ירגיש אלוף! וזה בסדר גמור שירגיש כך.
הוא יעבוד עם כל המרץ (שאין לו). בשביל לקבל עוד פעם משוב חם, חיזוק ושמחה, כפי שקיבל אתמול. ואם הוא ימשיך לקבל משוב כזה חם של 'שמחה וחיזוק', זה יתן לו כוחות חדשים, הוא ירגיש שהוא מצליח, ושאביו שבשמים מרוצה ממנו, ושהוא מתקדם.
ומכאן הדרך לשוב לעצמו לא ארוכה.
כן.
גם לנקות 'מרצפת אחת' זה קשה, ומצדיק לקבל מחמאה. ואדם צריך להחמיא לעצמו על כל פסיעה קטנה. כי קושי רגשי הוא יותר קשה מקושי פיזי.
יש אצל בעלי המוסר וגדולי החסידות מושג נכון שנקרא 'תביעת הנפש'. אבל זה לא מה שקוראים היום 'ביקורת בונה'.
השמחה כדרך חיים, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא הרצויה היא באה מסיפוק, כשאדם מצליח לעמוד ביעדיו. שמחה זו מצויה להבדיל גם אצל אומות העולם. והיפוכה של שמחה זו היא האכזבה כשאינו מצליח לעמוד ביעדיו מתאכזב מעצמו.
היעד של יהודי, הוא לעמוד במשימות שבורא העולם הציב לו. כדי לנתח איך מגיעים לסיפוק ושמחה בעמידה ביעדים בעבודת ה', ניקח משל מיעדים שאב מציב לבנו.
נתאר לעצמנו אבא שמנהל אולם שמחות, ומינה את בנו שינקה את כל מרצפות האולם. האב מעריך שעבודה זו תיקח לו כמה שעות, והוא קופץ לביקור לראות מה קורה. אם יראה שבנו ניקה ככל יכלתו ואף הספיק חלק נכבד, כמובן יחמיא לו ויעודדו, הוא יהיה מרוצה מהישגי הבן, ואף הבן יהיה מלא סיפוק ממעשיו. כך הבן נמצא במעגל חיובי, ויבוא למחרת בשמחה לעבוד שוב.
אך מה יקרה, אם הבן ניקה מרצפת אחת בלבד. והאב מגיע, ומבין שהבן בזבז את זמנו לגמרי? בנוהג שבעולם, האב יגער בו, מדוע ביטל את זמנו.
ילד חכם יזדהה ויבין את אכזבת האב, ויש סיכוי, שמחר יחליט להתנער מעצלותו ויסתער על המלאכה אף יותר מכוחותיו הרגילים.
ננסה לתאר לעצמנו, אם האב נזהר לא להענישו. לדעתו, גערה רק תייאש את בנו, ולא תיתן לו שום מוטיביציה להתקדם. והוא מחפש איך בכל זאת ניתן לעודד את בנו. הוא ינסה להעריך את עבודתו, באותה מרצפת אחת שהוא כן ניקה.
זה יישמע מאוד מגוחך וציני...
אבא שמחמיא לבנו שניקה מרצפת אחת בכמה שעות. רק בן מפגר יתמלא סיפוק ממחמאה כזאת.
אם יש לבן טיפת שכל, מה הוא יסיק מהמחמאה של האב, שאם הוא יוסיף למחרת על עבודתו וינקה שתים ושלוש מרצפות, הוא כבר יכבוש את האליפות. נמצא שהמחמאה של האב, רק מקטינה את היעדים שהבן יציב לעצמו. ואף אם לא יעשה כלום עדיין ירגיש בסדר, כי אם מרצפת אחת מצדיקה כזו מחמאה, כנראה שזה באמת קשה.
הוא יודע שלנקות מרצפת זה עבודה שלוקחת פחות משניה, והוא מעמיד מול טרחה מועטת זו, את כל השעות בהן בילה וביטל את הזמן.
נעבור רגע לנמשל,
לכאורה כך הם הדברים, ביחס של יהודי לקונו. יהודי ששבור מכך שמעביר את ימיו בבטלה. אם הוא מתחזק ולומד פסוק אחד, ויחזק את ליבו לשמוח בכך שהוא למד פסוק שלם... הרי לכאורה בכך הוא מקטין את שאיפותיו.
הרבה עובדי ה' רציניים סבורים, שהשמחה והסיפוק מדברים קטנים, מכבה את השאיפות ואינה תורמת. ולהיפך, על אדם שמעוניין לשמור על תביעת הנפש לגדולות, הוא לא יכול להסתפק בקטנות.
ולכן על אדם לאמוד נכון, מה הם יכולותיו, ולא להתפשר על פחות מכך.
*
בעזרת המשל הזה, נבאר את טעותם.
אם האבא סבור שיש כוח לבנו לנקות את כל מרצפות אולם שמחות, ובסוף הזמן הוא מגלה שהוא ניקה רק מרצפת אחת בלבד.
מה שהוזכר כדרך הנכונה, לגעור בבן. זו אכן הדרך הקלה, אך היא לא דרך נכונה בחינוך, והיא לא מוכיחה את עצמה. ככל שגוערים יותר על הילד, ומענישים אותו יותר. אם הזמן כבר מבזבזים את כל התחמושת של הענישה, ואז באים לייעוץ אצל אדם חכם שיודע לבנות תכנית טובה של 'עיצוב התנהגות'.
כשהילד כמעט לא עושה את עבודתו, זה אמור להדליק נורה אדומה, צריך לבדוק מה הרקע לזה. זה מה שעושים בתחילת האבחון, מנסים לזהות, איך הילד הגיע למצב כזה שהוא לא רוצה לעבוד.
ניתן אופציה אחת שהתבררה בשיחת האבחון עם האב. האב סיפר כך:
האמת היא שבהתחלה הוא היה מנקה כמעט את כל האולם. אבל הוא השאיר אחריו כל כך הרבה לכלוך במטבח, וגם שכח להוציא את הזבל החוצה. והכיור נשאר מלוכלך. זה היה מצב ממש בלתי נסבל.
אני לא שתקתי לו, נתתי לו מנה הגונה על חוסר היעילות שלו. למחרת הוא ניסה קצת יותר, אך עדיין זה היה רחוק משלמות. ואז שוב גערתי בו, והזהרתי אותו שבצורה כזאת לא יוכל להתקדם לעולם,
וזה יכול להזיק לו בשידוכים וכו' וכו'. וככה תקופה ארוכה, הוא מתרשל, ואני 'מחנך' וגוער, ומנסה להסביר לו בטובות, ולשכנע אותו, וכאילו שאני מדבר לקיר.
לאחרונה העסק התחיל להתדרדר. מיום ליום הוא מנקה פחות ופחות. השיא היה אתמול שגיליתי שארחי שעתיים הוא ניקה רק מרצפת אחת. ראיתי שאין לי יותר מה לעשות איתו. ולכן באתי אליך לייעוץ.
מה היועץ אומר לו?
תשמע, אתה זה שחיסלת את המוטיבציה של הבן שלך לעשות משהו. אם כשהוא עשה והתאמץ, וקרע את עצמו, כל מה שהיה לך לומר לו, זה לדבר על מה שהוא 'לא עשה'. על הלכלוך שהשאיר, ועל המטבח שנשאר מלוכלך. ועל זה שהוא לא יוצלח, ולא יוכל להתקדם.
הוא לא שמע ממך, מילה אחת טובה על מאמציו ופעולותיו. הרי איבדת את שארית המוטיבציה שהייתה לו להשקיע בעצמו, הוא איבד כל ערך בעיני עצמו, עד שלא נשארו לו כוחות יותר. את שארית הכוחות שהיו לו, באת אתה והוצאת בגערות שלך ובביקורת ה'בונה' שלך.
זו נקראת במרכאות 'ביקורת בונה'.
'נו, אבל זו האמת', מנסה האב לתרץ את עצמו.
'את האמת נשאיר לדיון נפרד' – משיב לו היועץ.
היועץ לא יכול להסביר לאבא עד כמה הוא טועה ב'אמת'. אבל האמת היא, שכדי לעבוד, לא מספיק כוח פיזי. הכוח הפיזי תלוי במצב הרגשי של האדם. המאגר שממלא את הנפש בכוחות, הוא שמחה, סיפוק, משמעות. הרגשה שנתננו סיפוק או הנאה למישהו אחר, שעשינו משהו מועיל וטוב.
אבל אם אחרי עבודה של יום שלם עד כלות הכוחות מתברר, שלא עשינו כלום. ורק גרמנו צער לאבינו. הרי אנחנו באובדרפט של כוחות.
למחרת, הוא משתדל יותר, לוקח עוד משיכת יתר של כוחות מהנפש, בריבית יותר גבוהה, אולי הפעם תהיה איזו משמעות לעמלו.
ושוב, התגובה יותר חריפה.
זה כבר עלול להזיק לו לשידוכים ולהרוס לו את העתיד.
וככה יום אחרי יום, לא נאריך. הציבור מספיק אינטליגנטי, בשביל להבין את ההמשך.
הבן אדם הגיע לקיר. הוא לא יכול למשוך יותר כוחות מהבנק.
הוא לקוח מוגבל.
*
אז מה עושים, שואל האבא את היועץ.
אין ברירה, אתה חייב להתחיל לשקם אותו.
זה יקח זמן, אבל זה אפשרי.
אם הוא עוד לא קרס לגמרי, והוא עוד מנקה מרצפת אחת, יש לך עוד במה להתלות.
אתה במצב טוב יחסית.
יש כאלו שבאים אחרי שהוא כבר קורס לגמרי. ואז זה הרבה יותר קשה.
*
'תשמע', - מפסיק היועץ את הערפל שנוצר במחשבתו של האב.
אתה בא היום הביתה, ואומר לבן: שמע, בן,
אני רואה את המצב שלך, אני רואה כמה קשה לך,
אני יודע כמה אתה בלי מצב רוח. וכל כך קשה לך להזיז את עצמך.
בכל זאת ראיתי שקרעת את עצמך ונקית מרצפת אחת, אמנם אחת בלבד,
אבל נראה לי שזה היה קשה לך לפחות כמו פעם לנקות את כל האולם, ואולי אפילו יותר.
ואת הכל עשית רק בכדי שאני ארגיש שלא שכחת אותי, ואתה עוד מוכן להתאמץ עבורי.
תדע לך שזה פשוט מחמם לי את הלב, הרצון הזה שלך.
יבוא מישהו ויטען, "אם נשמע שהאבא מחמיא לבנו, אזי כנראה זה בציניות"...
לא, לא מדובר בציניות. מדובר בדרך היחידה בשביל לשקם אדם כזה, שרואה את עצמו, עצלן, בטלן, חסר תקנה, חסר תקוה.
ובעצם לא מבין, שהוא, או הוריו, או סביבתו, או הצורה שקיבל בטעות את המושג 'תביעת הנפש', פשוט הפכו אותו לחסר כח לחלוטין.
הוא באמת לא מסוגל לנקות אפילו מרצפת אחת. מה שהוא עושה זה מעבר לכוחותיו. זו מסירות נפש.
בנמשל,
אנו סמוכים ובטוחים, שהקב"ה לעולם לא מתייחס אלינו בציניות, כי אם באהבה וחמלה גדולה ויתירה. ואפילו שהוא יודע ובחן כליות ולב, שכל ההספק שלי "זה כלל לא לפי כוחותי. בזבזתי את זמני, ולא התייחסתי ברצינות לבקשותיו".
אך אבינו האב הרחמן, יודע להבין לסוף דעתו של אדם, מדוע בזבזתי את זמני, מדוע לא התייחסתי ברצינות לבקשותיו.
אולי, זה מפני שאיני יודע כיצד להכיל את בקשת האב, והיא הפכה עבורי קשה מנשוא.
שהרי, אדם רגיל, בריא ונורמלי, אוהב להצליח. ואם לא הזזתי את עצמי, פירושו:
או שכבר אין לי כח נפשי להזיז את עצמי, או שאני לא מאמין שאצליח.
זה אפס קצהו ממה שאנו משיגים בדעתנו, אך כמובן שאין לשער גודל הרחמים של הקב"ה, לדעת 'מה אנו, מה חיינו, מה צדקותנו. ככלי מלא בושה וכלימה'.
ואם יהודי כן מתחזק מכך שעשה דבר קטן, 'ניקה מרצפת אחת'. אזי למחרת כשימשיך מתוך הסיפוק והשמחה על פעלו הברוך מאמש, ינקה שתים ושלוש מרצפות. והוא ירגיש אלוף! וזה בסדר גמור שירגיש כך.
הוא יעבוד עם כל המרץ (שאין לו). בשביל לקבל עוד פעם משוב חם, חיזוק ושמחה, כפי שקיבל אתמול. ואם הוא ימשיך לקבל משוב כזה חם של 'שמחה וחיזוק', זה יתן לו כוחות חדשים, הוא ירגיש שהוא מצליח, ושאביו שבשמים מרוצה ממנו, ושהוא מתקדם.
ומכאן הדרך לשוב לעצמו לא ארוכה.
כן.
גם לנקות 'מרצפת אחת' זה קשה, ומצדיק לקבל מחמאה. ואדם צריך להחמיא לעצמו על כל פסיעה קטנה. כי קושי רגשי הוא יותר קשה מקושי פיזי.
יש אצל בעלי המוסר וגדולי החסידות מושג נכון שנקרא 'תביעת הנפש'. אבל זה לא מה שקוראים היום 'ביקורת בונה'.