מה באמת חידש הבעל שם טוב?

[די גלאק]

קשיה חזקה מאוד ולא מצאתי תשובה לזה

[ישראל]

אתה מניח הנחה, ועל סמך כן מקשה קושיא חזקה מאד.
מנין לך שהבעש"ט חידש משהו?
הנוסח של גדולי המשפיעים ומעתיקי השמועה הוא,
שהבעש"ט לא חידש מאומה,
אלא הכניס חיות והאיר באור יקרות את המצוות וכל אותם יסודות ושרשים שהיו מאז ומעולם.
ניתן להרחיב יותר בזה, אולי בהזדמנות שהזמן יאפשר.

[סערצע]

"נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔י'ָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ".

[כּוֹתָר]

כתוב "וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (ש"ב יד,יד). כל הנהגת הבורא עם יהודי מיועדת להשיב נדחים, ומקובל שהבעל שם טוב ירד לעולם כדי לקיים ענין זה דבל ידח ממנו נדח. ולא רק שלא יהיה נדח, אלא להביאו אל שלמות הטובה והמעלה המיועדת לו.

יש מאמר מרבי נח מלכוביטש: שהתכלית הרצויה - אותה חידד והדגיש הבעל שם טוב – היא, להיות בשפלות אמתית ושמחה אמתית. היפוכם של מדות אלו הם: מרה שחורה, עצבות, והוללות.
שמחה שאינה אמיתית, שמחה של הוללות, לא רק שאינה רצויה, אלא היא מסוכנת, היא מין בריחה של האדם מן העולם האמיתי, לעולם מדומה של תענוג ושמחה מדומים. ורואים ברמב"ם שהיא הקצה הבלתי רצוי של השמחה.
רבי נח מלכוביטש מחדש, שכך גם 'מרה שחורה ועצבות' עומדות בקצה הבלתי רצוי של ה'מרירות' והשפלות האמיתית.

הבעל שם טוב שלח פעם את תלמידו המגיד ממעזריטש למקום מסוים ביער, כדי להבין את מאמר הזוהר – 'רזא דגלגוליא', שיש סוד של 'גלגולים', שאדם מתגלגל שוב בעולם כדי לתקן את מה שהחסיר וקלקל בגלגול הקודם.
כשהמגיד הגיע ליער, הוא ראה מחזה תמוה ביותר. אך הבעל שם טוב הזהירו שלא יתערב.
היה זה מקום מנוחה בלב היער בין העצים, הוא עצמו הסתתר מאחרי עצים שלא יראוהו. ואז ראה עשיר שנעצר למנוחה הוא הניח את הארנק שלו לידו, בעת שהוא התארגן ללכת הוא שכח שם את הארנק, ומצאו עשיר אחר ולקח אותו.
לאחר מכן הגיע עני ושכב שם, ורק אז גילה המאבד שהוא שכח את הארנק הוא חזר במהירות למקום, והוא מגלה איש עני שוכב שם. הוא היה בטוח שהעני לקח את הארנק שלו. והוא תבע ממנו את הארנק. העני אמר את האמת שהוא לא ראה שום ארנק, אך העשיר לא האמין לו והכהו מכות נמרצות. זה לא עזר לעשיר כלום, לעני לא היה מה לתת לו. והוא עזב את המקום בידיים ריקות.
כשחזר המגיד לפני רבו, אמר לו הבעל שם טוב שזה כוונת הזוהר במילים 'רזא דגלגוליא', שמי שיודע את סוד הגלגול. רק הוא מבין שמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
וכך ביאר לו, על כל אחד מה עבר עליו בגלגול הקודם. העשיר הראשון, בגלגול הקודם הוא חמס סכום כסף שהיה בארנק של העשיר השני, והיה עליו להחזירו אליו. לכן הוא ירד שוב בגלגול כדי להחזיר את הכסף שהוא חייב לו.
והעני המסכן שרק קיבל מכות, הוא היה הדיין בגלגול הקודם שדן ביניהם דין שקר, וזיכה את החייב. ולכן נגזר עליו להתחייב מכות בעולם הזה תמורת הצער שגרם לעשיר הנגזל. (המעשה מובא בספר בעש"ט על התורה, משפטים).
מי שהשיג את סוד הגלגול, הוא יודע וראוה במוחש, שכל האירועים שמתרחשים בעולם, ללא יוצא מן הכלל, כולם משרתים את מטרת הבריאה, שהבורא ברוב רחמיו ביקש להיטיב לברואיו.
רק אחרי שיודעים את התכלית של כל נברא, בשביל מה נשמתו ירדה שוב לעולם, ומה עליה לתקן. אז מבינים שלא שייך 'להיטיב לברואיו' גדול מזה, דווקא בכל הצער והייסורים שעוברים כאן בעולם הזה. שהבורא דואג לתיקון הנשמה של כל אחד, וכל מה שנגזר על האדם זה מדה כנגד מדה, להפריד ממנו את הרע, ולהביאו לחיי עולם הבא.

מבואר בתורת אבות בשם הבעל שם טוב (שמחה והתחזקות כא) עד כמה ניתן לטעות בין המרירות הנכונה לעצבות האסורה. על מאמר חז"ל 'אני עתיד להיפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא'. רצונו לומר, שמתלבש בלבוש של מרה שחורה ועצבות ואומר שזו יראה.

מובא בכתבי הרב משה מידנר (המקורי אות נ"ד) בשם הבעל שם טוב זי"ע: על הפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". ומפרש כך "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" – גם בעניני עולם הזה על ידי הבטחתו (בטחונו) נקרא ברוך 'הגבר' פירושו בענייני בעל בית, שגם בענייני עולם הזה, אם יש לו ביטחון בקב"ה – הוא נקרא ברוך. אמנם, 'והיה' (לשון שמחה) זה כאשר ה' מבטחו, כאשר הוא בוטח בה' גם בעניני עבודת ה'.
ובזוהר הקדוש "וצדיקים ככפיר יבטח" (משלי כח,א), ובדא איתתקף ודאי. צדיקים כל עולמם הוא רוחניות, לא מעניין אותם גשמיות, ועליהם כתוב 'ככפיר יבטח', העניין של הביטחון אצל צדיקים 'ובדא איתתקף ודאי'- בוודאי שהם מתחזקים בכך. זאת אומרת שגם ברוחניות ראוי להשתמש במידת הביטחון.

צדיקים גילו לנו שיש זמנים מסוגלים במיוחד להעלאת הניצוצות הקדושה, ואחד מהם הוא בערב שבת. וזה הטעם שתיקן הבעל שם טוב לומר מזמור קז מתהילים, 'הודו לה' כי טוב' קודם כניסת השבת, שהוא זמן של העלאת הניצוצות שנפלו.
והנה אהבות נפולות אלו הם בעצם חלקים וניצוצות מנפש האדם, ובנופלם הרי הם כחלקים אבודים. וחלקי נשמות ונפשות אלו מסתובבים בעולם במקומות נדחים ובמדבריות ומבקשים תיקון. ולכן התיקון שלהם הוא במזמור זה, בו נאמר: 'תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו', המה החלקים והניצוצות מנפשו של אדם התועים ומסתובבים במדבריות ובישימון דרך וזקוקים לתיקון.
וכידוע הסיפורים מצדיקים שנסעו למקומות נדחים לתקן נשמות הצריכות תיקון. והוא כעין שיש גלגולי נשמות לאחר מיתה, על דרך זה יש מעין גלגולים מחיים, שחלקי הנפש הנפולים שלו מתגלגלים בעולם במדבר ובישימון דרך. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, החלקים הללו יש להם צמאון אדיר לחזור לשורשם אל הנפש. ויצעקו אל ה' בצר להם, כמאמר חז"ל: מים תחתונים בוכין אף אנן בעינן למיהוי קדם מלכא, מים תחתונים המה האהבות שנפלו ונדחו, חלקי הנפש שעז רצונם לחזור אל עיר מושב היא הנפש.

[עובד אלהים]

אתה מניח הנחה, ועל סמך כן מקשה קושיא חזקה מאד.
מנין לך שהבעש"ט חידש משהו?


אם הייתה מחלוקת והייתה התנגדות, היה ג"כ חידוש. באופן עקרוני החידוש היה בהנהגת הרגש בעבודת ה' ואכמ"ל לע"ע.

[ישראל]

אתה מניח הנחה, ועל סמך כן מקשה קושיא חזקה מאד.
מנין לך שהבעש"ט חידש משהו?


אם הייתה מחלוקת והייתה התנגדות, היה ג"כ חידוש. באופן עקרוני החידוש היה בהנהגת הרגש בעבודת ה' ואכמ"ל לע"ע.

דבר ראשון, נקדם אותך בברכה לפורום!!!

לגופם של דברים 2 הערות:

• כמדומני ששנינו התכוונו לדבר אחד, ההבדל הוא רק בניסוח אם זה רגש או חיות, היינו הך, וזה אינו חידוש כלל, אלא החזיר עטרה ליושנה.

• ההנחה שאם היתה מחלוקת והתנגדות בהכרח שהיה חידוש, אינה מוכרחת, הן כי כאמור היה בזה חידוש ביחס לדורות הסמוכים לבעש"ט, אבל באמת יסודתו מהררי קודש, מחז"ל וראשונים, כידוע. ובעיקר, כי לדאבוננו ידוע כמה לשה"ר ורכילות ומסירת מידע מעוות ו/או חלקי שזה היה עיקר הגורם להתנגדות, אבל לא על עצם החזרת העטרה ליושנה. ואכן אין כדאי להיכנס ולעורר דברים שאין בהם שבחם של ישראל, וב"ה נשתכחו ונשתקעו ולא ייזכרו עוד. וכהיום ב"ה גר חסיד עם מתנגד, ירבצו יחד להבין קצות מוקשה, וירעו יחדיו לבקש את דעה את ה' בחיות וברגש.

[עובד אלהים]

יתברך המברך.
הטענה שמחלוקת הגר"א ותלמידיו בטעות ועיוות יסודה ונגרמה רק ע"י לה"ר ורכילות והם 'פשוט לא הבינו' מה רצה הבעש"ט, אינה נכונה כלל. הגר"א לחם בחירוף קודש כנגד מה שהיה נראה לו שינוי משמעותי בדרכי עבודת ה' והנהגתו, ויעיד ע"כ ספר נפש החיים שנתחבר ע"ז. ומכאן גם שהיה זה חידוש גמור, שוודאי שלהגר"א ותלמידיו, לא היה יסודו מהררי קודש חז"ל והראשונים, ומכאן ההבדל בין תשובתי לתשובתך.
אין הכוונה חלילה לעורר שנאת מדנים וודאי שעיקר המחלוקת ושנאת חינם דאז טוב לה שעברה מכבר, אומנם יסודות הפלוגתא עודנם כאן ע"פ תלמידי הגר"א ודרכו.
וכמובן אין הכוונה לזלזל חלילה באף גדול מישראל ובלתמידיהם אחריהם, רק להעמיד שיטת הגר"א ודרכו שלו.

[אורח]

הגר"א ורבים מגדולי דורו נלחם נגד דברים של מייסדי החסידות, אבל לא נגד החסידות עצמה.
לדוגמא מה ששינו נוסח לנוסח ספרד, לימוד קבלה לעמי ארצות, צמצום, לשמה ועוד, אלו דברים שהם או ממסייעי דרך החסידות (כלשמה וכו') או דברים שרק נהגו בהם מייסדי החסידות אבל הם אינם עיקר ענינה של דרך החסידות ועליה לא נחלקו.

[עובד אלהים]

מנין לך על מה נחלקו ועל מה לא? את שיטת הגר"א ודרכו יש לקבל מתלמידי תלמידיו ולא לומר רק מה שנראה.
מחלוקת הגר"א והבעש"ט הייתה עקרונית בדרך והצורה בעבודת ה'. ענייני ה'לשמה' ו'הצמצום' שהוזכרו אינם נושאים משניים אלא המנחים בעבודת ה' וכל שינוי בהם מביא גם שינוי בצורת העבודה. הוזכר כבר ספר 'נפש החיים' שהתעסק להעמיד דרך העבודת ה' כפי שקיבל מרבו וגם בכלל המעיין באמת יוכל לראות הבדל משמעותי בגישת החסידים ורבותיהם בענייני תפילה, דביקות, כוונה ועוד. אם לא היו נחלקים על הדרך עצמה ועיקר עניינה היינו רואים גם את שאר רבותינו נוהגים כך, וזה ראיה פשוטה לכל זה.

עיקר עניין המחלוקת הוא בדרך הנהגת הרגש כמו שהוזכר, וביתר תימצות וביאור, חידוש החסידות הוא שהחיבור לרגש הוא גם בלא החיבור השכלי. הגר"א נקט שהחיבור השכלי והתעוררות הרגש הוא רק מכוח ההתבוננות ולא מצד כוח הרגש כשלעצמו.
מצורף כאן גם קונטרס המבאר זה העניין.

.בדרכי העבודה.pdf

בדרכי העבודה

(260.34 KiB) הורד 15 פעמים

[אורח]

ישר כח על הקובץ
הטענה של הקובץ שהגר"א נחלק על רגש לפני שכל או להיפך, היא לכאו' המצאה ולא גובתה בשום מקור
באותה מידה יכל כותב הקובץ להביא את דברי הגר"א שהבטחון בה' תכלית כל התורה ולהגיד שזה מראה שהיה חסיד.

הטענה של מר שאיך יכול להיות "גישת החסידים ורבותיהם בענייני תפילה, דביקות, כוונה ועוד. אם לא היו נחלקים על הדרך עצמה ועיקר עניינה היינו רואים גם את שאר רבותינו נוהגים כך, וזה ראיה פשוטה לכל זה." איננה קושיה כי מדובר בחידושים של גדולי החסידות בדורות הראשונים ותלמידיהם קיבלו אותה מהם, ועליהם נחלקו גדולי הליטאים.
ולכן יש גם הרבה מחלוקות בין גדולי החסידות עצמם בהרבה דברים כאלה כמו בין צאנז לסאדיגורה כידוע ובעניין אהבת הרשעים ניתן לראות חילוק בין רבי אלימלך והמנחת חינוך לתניא

כמו שהמחלוקת על רבי ישראל סלנטר לא היתה מעולם נגד המוסר עצמו כך המחלוקת על החסידות לא היתה על החסידות עצמה.

עיקר החסידות שכל יהודי יכול בקלות להגיע לאהבת ה' גם בלי כל הדרך של המסילת ישרים, לא נחלק עליה אדם מעולם ויש ספרי מוסר מהראשונים שמעוררים את האדם לפעמים אליה ואע"פ שרבים סברו שדרך אחרת יותר רצויה זה לא מחלוקת, למשל הרמב"ן יש לו דרך אחרת מהמסילת ישרים או מהחובות הלבבות, אך זה לא אומר שהוא חולק על דרכו.

אך על מסייעי החסידות כגון לימוד קבלה לשמה ועוד שהרחיבו בהם גדולי החסידות עליהם נחלקו.

[אורח]

אין ויכוח שכוחות הרגש מתעוררים רק באמצעות התבוננות השכל וזה נתון מוסכם וכמו שכתב בתניא בשער היחוד והאמונה על הדרך להגיע לאהבת ה' שהיא באמצעות התבוננות בגדלות ה' וכו' יעו''ש באריכות וביתר שעומק הויכוח בין הגר''א לתניא לא נסוב על ויכוח מציאותי בהבנת כוחות הנפש שכל בר בי רב דחד יומא וכל פסיכולוג מהשרות הציבורי יכול לפתור אלא הויכוח הוא על תכלית הרגש כמשהו עצמאי בעבודת ה' ובלתי תלוי במעשה המקשר שהוא שורש עניין הדבקות. והדברים פשוטים. וכאן המקום לעורר כי אל יתהלל החכם ודברים אלו נשגבים מתפיסתנו וכל הנכתב כאן אלו דברים שנתקבלו מרבותינו מעתיקי השמועה ולא מכח הגיון חומרי של בן דורנו

[אורח]

מה שכתבת שרגש מוכרח להיות בשכל אינו נכון כלל במחילה מכל הפסיכים בשירות הציבורי שהזכרת, אנשים שמתרגשים מכדורגל או מסיפור דמיוני שקוראים או אפ' אהבת אב לבן אינו קשור כלל לשכל, השכל כלל לא מוליד רגש יש שכלתניים עם רגשות חלשים מאוד, אבל זה נושא צדדי שאינני מעוניין להיכנס על השפעת השכל על הרגש.
(השכל בעיקרון עוזר לרגש ע"י ירידה מחכמה לבינה ומשם להתפעלות משום שיש לו ממה להתפעל או לאהוב וכדומה לדוגמא אחד מתפעל מבניין הכי גבוה בעולם הוא נזקק לדעת מהם הבניינים הנמוכים יותר ולהבין שזה הגבוה אבל אין כלל העיקר בדרך ההתפעלות אלא העיקר לכו"ע ברגש עצמו)

מה שכתבת שהמחלוקת האם יש עניין ברגש בפני עצמו אינו נכון, כי לא נחלק על זה אדם מעולם שאפשר ורצוי לקיים מצוות אהבת ה' או יראתו גם אם לא מניח אז תפילין וכדומה.

אבל המחלוקת כמו שכתבתי היא על מסייעי החסידות, דברים שהרחיבו בהם גדולי החסידות משום שהם מקרבים את האדם לאהבת ה' בקלות, וכן מחלוקת על דברים שונים שהנהיגו גדולי החסידות בדורות הראשונים כשינוי נוסחאות

[עובד אלהים]

הטענה של הקובץ שהגר"א נחלק על רגש לפני שכל או להיפך, היא לכאו' המצאה ולא גובתה בשום מקור

יסוד ההנחה בקונטרס לכאו' הוא, שקיים הבדל מעשי דק בין דרכי העבודה של גדולי החסידות לדרך המקובלת יותר בכלל ישראל. ושדבר זה הוא ניכר לעין למתבונן באלו הגדולים, וסוג דרכי עבודתם, וכן למתבונן בספריהם. לכן לכאו' הקונטרס מבוסס למעשה על ניתוח דק של ההבדלים האלו בסגנון של רגש ושכל ומעמיד שזהו עיקר המחלוקת ביניהם, ושוב, בהנחה שיסוד המחלוקת הייתה על דברים מהותיים יותר מאשר דברים פרקטיים מעיקרם.
יתרה מזאת. עניין ה'לשמה', לימוד הקבלה ובייחוד לעם, 'הצמצום' ועוד, הם אינם רק כלים גרידא להתעוררות בעבודת ה', אלא מנחים קו ודרך באופן והצורה הזאת, וע"כ כל מחלוקת בזה מהווה גם מחלוקת בדרך העבודה עצמה. (וכמדומה שזה מבואר ג"כ בקונטרס בסופו).

עיקר החסידות שכל יהודי יכול בקלות להגיע לאהבת ה' גם בלי כל הדרך של המסילת ישרים, לא נחלק עליה אדם מעולם ויש ספרי מוסר מהראשונים שמעוררים את האדם לפעמים אליה ואע"פ שרבים סברו שדרך אחרת יותר רצויה זה לא מחלוקת, למשל הרמב"ן יש לו דרך אחרת מהמסילת ישרים או מהחובות הלבבות, אך זה לא אומר שהוא חולק על דרכו.

צודק הנך בהגדרה שעיקר חידושה של החסידות לא הייתה האופן והצורה אלא עצם החיות וחיפוש ההתעוררות בעבודת ה', וכמובן בזה לא נחלק אדם מעולם, אבל כן נחלקו על הדרך והצורה.
מחלוקות הרמב"ן והמס"י או החוה"ל (אם ישנה כזו), אינה מחלוקת כי היא שני הצעות מקובלות להגיע לאותו מקום אבל כאן זהו מחלוקת מהותית עם שוני באופן עבודת ה' עצמה.
כמו"כ שיטת המוסר, שעוררה עליה מתנגדים רבים, ועדיין היא לא הייתה חידוש בצורת הקשר ועבודת ה' עצמה, אלא חיזוק ההתבוננות גרידא.

אנשים שמתרגשים מכדורגל או מסיפור דמיוני שקוראים או אפ' אהבת אב לבן אינו קשור כלל לשכל, השכל כלל לא מוליד רגש.
מה שכתבת שהמחלוקת האם יש עניין ברגש בפני עצמו אינו נכון, כי לא נחלק על זה אדם מעולם שאפשר ורצוי לקיים מצוות אהבת ה' או יראתו גם אם לא מניח אז תפילין וכדומה.

וודאי שקימים רגשות טבעיים בב"א, אבל הרגש בעבודת ה' מתעורר רק ע"י התבוננות ושכל.
ולא הכוונה שהרגש חייב להתלוות למעשה, אלא החיבור של הרגש גרידא אם הוא צריך להיות עם חיבור שכלי או גם ממקום שלא תלוי בזה.

[אורח]

ראשית כל צריך להבין שאין באמת כל קשר בין השכל לרגש אלא בהרהור הרגש, כלומר אדם יכול להיות פועל זבל ולהיות גאוותן יותר מהאיש הכי מוצלח בעולם, זה לא בגלל שהוא לא תופס בשכל את מצבו...

אולי כוונתך לגבי הרהור הרגש, לדוגמא בענווה יכול להיות אדם שהוא עניו ומהרהר בכך ושפל בעיניו והשני עניו בגלל צרות וקשיים, הנה שניהם ענוים האם ישנה מעלה לראשון על השני?

יש לדעת כי ישנו חילוק בין תכונה בנפש שענינה כלפי עצמה לבין תכונה בנפש הנקשרת לאחר, לדוגמא שמחה היא תכונה בנפש בפני עצמה ולכן יש חילוק בין אם אדם שמח בחתונת חבירו בגלל הצלחת חבירו לבין אם הוא שמח בחתונה בגלל הריקודים התזמורת והיין, מאידך בתכונה שכלפי אחר כמו יראה או אהבה אין חילוק בסיבה.

אם היית הולך בכיוון זה אז היה יוצא לך שדעת החסידות שהעיקר ההרהור שעם הרגש כי הם דורשים מהאדם יראת הרוממות ואהבת הרוממות, ואילו הליטאים סוברים שהעיקר שהוא ירא שמים.

אבל גם זה לא נכון, משום שבודאי יש לפעמים חילוק בסיבת היראה והאהבה, לדוגמא ביראת העונש אף שגם מקיים את המצוה, מ"מ יראתו היא מהגיהנום ולא מה' עצמו, וכן באהבה יש חילוק אחר אף ששני אנשים אוהבים את ה' אחד משום רוממותו והשני מצד הכרת הטוב, אלו שני תכונות ושני אהבות שונות (וכמו שיש חילוק בין אב שאוהב את בנו לבין שאוהב את חבירו אף ששניהם אהבה אלו תכונות אחרות לגמרי.)
אבל חילוק זה הוא רק בצורה אבל כאשר אדם אוהב את ה' נניח מחמת רוממותו כמו שאין חילוק אם אוהב אותו מחמת רוממות א' או מחמת רוממות ב' כך גם אין חילוק אם אוהב אותו מחמת רוממות לא ידועה אצלו (הזיכרון האוהב).
ולכן אין שום מעלה לצדיק שאוהב את ה' מחמת רוממות א' וב' אהבה שחוזקה 'חזק' לבין צדיק שאוהב רק מחמת רוממות א' אהבה שחוזקה 'חזק''
וזה כל עניין הצדיקים אשר בארץ שאוהבים את ה' מחמת סיבה לא ידועה, כלומר אחרי שהורגלו באהבתו יתברך מחמת רוממות א' או ב' או שניהם גם יחד אזי מתעוררת אצלם אהבת ה' הגדול והנורא מחמת זכרון אהבה אצלם ואין הם זקוקים להתחיל לחשב כל פעם וכמו שהזכיר המסילת ישרים שהזכרת שם ה' כבר תגרום להם להתעוררות אהבה אצלם.

ומעולם ההבעש"ט והגר"א לא נחלקו בעניין זה

בעל הקובץ מנסה להסביר שישנה מחלוקת יסודית שכל ורגש שקשורה לכל מחלוקתם, גם האדמו"ר מפיאסצנה ניסה למצוא (בגלל הקושי שיש חילוק גדול בין החסידים) הסבר שהמחלוקת כמה להסתכל על הפנימיות, אבל אלו תיאוריות שאין עליהם ראיות (הספר שהכי מרחיב הוא הנפש החיים והוא מדבר על פרטים ולא מזכיר שכל רגש פנימיות וכדומה אלא מדבר על פרטים)

העובדות הם שגדולי החסידות חידשו דברים על מסייעי החסידות וכדומה כנזכר לעיל ועליהם נחלקו גדולי הליטאים, צודק הינך שלפעמים מחלוקות אלו משמעותיות מאוד אם ללמוד לשמה או לא וכדומה עם זאת אין הם כלל עיקר החסידות של הבעש"ט

קשה לפעמים לחסידים להבין שבעצם אין בכלל 'מתנגדים', ולליטאים בכלל קשה להסכים שעיקר דרך החסידות היא דרך שמוסכמת גם על הגר"א אבל זאת המציאות.

[עובד אלהים]

אם הבנתי אותך נכון הרי שכוונתך היא (במה שהסברת אותי), שהחילוק הוא האם יש מעלה בתוספת רגש, גם כאשר האדם מחובר מספיק להבנתו בשכל.
ולכן טוען אתה שכאשר האדם נקשר בנפשו לאחר, אין זה משנה הסיבה בשכל אלא עצם ההתעוררות אצלם היא המעלה ואפי' בלא לחשב, אלא זהו 'הזיכרון האוהב' ו'הרגש הטבעי' וכמו שאדם נחות נמשך אחר תאווה ברגש אפי' שאין לו סיבה שכלית, כך הצדיק להבדיל, נמשך אחר אהבת ה' בלא סיבה.
ולכן טוען אתה שאין בזה חילוק בין הבעש"ט לגר"א שהרי אלו הדברים מעיקרי הדת והעבודה.

אם כנים הדברים, הרי שבנקודה זו אני נחלק עליך. אני מסכים איתך שלצדיק באמת צריכה להיות המשיכה הטבעית וכו' גם בלי חיבור שכלי וכמו תאווה להבדיל. אבל כ"ז בייחס לאדם עצמו. האדם צריך לעורר בעצמו את הרגש הטבעי והמשיכה לאהבת ה' כדי לחזק בעצמו את אהבת ה'. אבל בנקודה של עבודת ה' זוהי טעות, כיון שכאשר אדם ניגש לעבודת ה' ומתקשר עם הבורא בנפשו אזי הוא חייב את החיבור השכלי כיון שכל קשר בין שני בנ"א יכול להיות רק ע"י שכל כי אין אדם מרגיש מה שבלב חברו.
ועל כן כאשר אדם מתקשר עם הבורא והוא מעורר בעצמו את הרגש הטבעי הוא לא מחובר בזה לקב"ה והאהבת ה' אצלו היא רק 'ביחס' לקב"ה ולא 'עם' הקב"ה' (כך הוא בקונטרס הנ"ל).
זה וודאי שאדם צריך התעוררות רבה ברגש, וגם ע"י רגש טבעי, הזכרון האוהב, ואין בזה מחלוקת, השאלה היא האם בהתקשרות עם הבורא הוא צריך גם חיבור שכלי או לא. ושיטת הגר"א בזה, וכך הוא הדרך המקובלת יותר, שבלי חיבור שכלי יש בזה חיסרון מה, בחיבור עם הקב"ה.

לגבי 'העובדות' שהמחלוקת הייתה רק על דברים ספציפיים ופרקטיים, זה ברור שהגר"א לא מסר בלחישה לר"ח תלמידו, את כל המאמר הזה או הקונטרס הנ"ל.. ברור שבמאבק ציבורי יש צורך לציין דברים ברורים יותר, וגם הן אמת שהפריע לגאון גם אלו הדברים וגם הם היו סיבה למחלוקת. אבל הנאמר והנכתב כאן בא להדגיש את החילוק הדק בין דרכי עבודתם ולכן טענתי שהיה כאן פן מהותי יותר במחלוקת ששייך גם בימינו (כמובן בלי כרוזים וחרמות..) גם כשנוריד מזה את כל הדברים המעשיים (לימוד קבלה, צמצום וכו'). וכנ"ל יש גם דברים מעשיים שמנחים דרך בעבודה ושייך בהם גם הטענה על החילוק המהותי הנ"ל. (צמצום למשל).

(אגב, מדוע אתה נכנס רק כ'אורח'?)

[אורח]

אם כוונתך באומרך 'שכל' לשכל החושב מה שנקרא 'חכמה', - אין כזה דבר 'חיבור שכלי', מדובר בחלק בנפש שאינו מתחבר לשום דבר ושום אחד (והוא מקביל בתכונות הטובות לתאוות האכילה שאינה מתחברת). החיבור רק דרך הרגש גם באנשים כמ"ש כמים הפנים לפנים וכו'.

הרשה לי להסביר את דבריך
ניתן לאהוב את ה' יתברך בשלושה אופנים
1. אהבה פחותה - לעורר את כח הנפש שבאדם לאהוב את ה' יתברך, וכמו שאדם יכול לנסות לחבב את חבירו ללא כל סיבה.
בדמיון לזה שאדם יכול לעורר את השמחה בו ללא שום סיבה (נניח שירקוד) ובאהבה הוא יכול להחיל אותה על משהו או מישהו.
2. אהבה מחמת סיבה, נניח שאדם אוהב את ה' מחמת שיודע שה' אוהבו או מחמת רוממות וכו'
3. מחמת זיכרון אהבה מ2

בעוד שאינני רואה מציאות של היתכנות מחלוקת ב3 ו2, תיתכן מחלוקת ב1,

אבל גם כאן אינני סבור שיש מחלוקת של ממש כביכול הגר"א מתנגד לזה (אמנם נכון שהנפש החיים סבור שבתפילה אין להתנועע ולהתעורר חיצונית עם מנגינה של דבקות וכו' אלא מתוך כונת המילים אבל גם בזה אינני חושב שזה מראה שהוא חולק על דרך זו אלא שלדעתו עדיף לכוון במילים ומתוך כך יבוא להתלהב הרבה יותר) בפרט שאצל סתם יהודי אהבה מסוג 1 מן הסתם כלול בה מסוג 3.
ועוד שגם אהבה מסוג 1 הרי שהוא אוהב את ה', אולי זה לא אהבה חשובה כמו אהבת הרוממות או זיכרון אהבה של רוממות אך מ"מ הוא אוהבו ומקיים המצווה וכי בן שאהוב אצל האב מסיבה טבעית זו חיסרון ואינו 'חייב' להשיב לו אהבה.

[עובד אלהים]

אנסה לבאר יותר:
האדם מורכב מגוף, רגש ושכל. הגוף הוא כוחות הנפש, והרגש הוא חלק החוויה באדם. את הרגש אפשר לעורר בב' דרכים, ע"י הגוף דהיינו למשל ע"י תאווה, שהגוף מתאוה אז הרגש מתעורר או למשל כשבנ"א חווה משהו משמח אז הוא מתרגש ושמח. ואפשר לעוררו ע"י השכל, והיינו ע"י שהשכל מצייר את הסיבה להתעוררות וע"י זה בא הרגש. וזה עניין ההתבוננות וההעמקה שמגיע מהשכל ללב. וזהו 'חיבור שכלי' שהאדם מנהל את הרגש ע"י ציור השכל והמחשבה.
בסגנון שלך נאמר ש'חיבור שכלי' זה אהבה מסוג 2, וחווית הרגש ע"י הגוף זה אהבה מסוג 1 ו-3.
עכשיו כמובן שהתעוררות ע"י הגוף אינה דווקא במשהו שפל אלא כך זה בד"כ, אבל אדם שמרומם את עצמו, אז הגוף יכול לרצות קרבת ה' גם מעצמו בלי שכל. וזה מכונה 'רגש טבעי' כמו שקיים 'התרגשות' אצל בנ"א שזה מגיע מכוח הגוף. אתה מכנה זאת גם, 'זכרון אהבה'.
עכשיו אבאר, אין כוונתי שהחילוק נמצא בין סוגי האהבות שמנית. כולם ברוכים וטובים, השאלה היא מתי אדם 'משתמש' בהם. סוג 1 ו-3 שמנית שהם התעוררות רגשית מכח הגוף הם נמצאים אצל האדם רק בייחס לעצמו. הם החוויה של האדם במה שהוא חווה את הרגש, וזה אכן נצרך שאדם יעורר את עצמו לאהבת ה' באופן הזה, הן ע"י התבוננות והן ע"י התעוררות רגשית גרידא.
אבל באופן ובמצב של עבודת ה', שהאדם מתקשר בנפשו לבוראו, זה נעשה רק ע"י התעוררות מכוח השכל, ובלשונך, אהבה מסוג 2. והעניין הוא שהאדם יכול לקשר את הרגש שבו רק ע"י השכל. הרגש הוא חוויה אישית ולכן כדי להעביר אותו צריך להשתמש במילים, הגדרות ונוסחים (כמו שאנחנו עושים פה) כדי להעביר את החוויה הפנימית. ולכן למשל, אדם שמעביר את הרגש שבליבו לחברו, בלי שמעביר לו באופן שכלי את החויה שלו, החבר רואה את הרגש רק אצלו אבל לא נהיה שותף לחוויה עצמה (גם אם הוא מבין אותה). ולכן גם בעבודת ה' הרגש הטבעי מסוג 1 ו-3 טובים לחוויה האישית של האדם, וחיזוק ההאהבה והירא"ש שלו. אבל עבודת ה' היא בין אדם- למקום, וחוויה אישית, גם כשהיא כלפי הקב"ה ו'ביחס' אליו, היא לא קשר 'עם' הקב"ה. אמנם אין כוונתי שבעבודת ה' שייך רק רגש כזה, ואפשר לדוגמא, שהאדם גם באמצע התפילה למשל יתעורר מאד ברגש מהגוף (1ו-3) אבל ה'פניה' שלו אל הקב"ה בתפילה היא רק ע"י התעוררות הרגש ע"י הציור ומכוח ההתבוננות, שבזה האדם נקשר לבוראו.

הדברים עמוקים ודקים, וכדאי להתבונן בהם במתינות יתר.
(אשמח שתיכנס תחת שם משתמש ולא רק כ'אורח').

(ואבאר פה גם את עניין ה'צמצום' בקצרה ממש, שיטת הגר"א ודרכו שההתבוננות בצמצום אינה רק חששא שע"י זה יכול להפקיע עצמו מן המצוות, אלא שע"י שמתבונן במה שלא שייך להבינו בשכל כל החוויה שלו היא רגשית גרידא וכיון שכל עבודתינו כאן היא בחיבור בינינו לקב"ה, אין החוויה הרגשית, אע"פ שהיא 'כלפי' הקב"ה, מהווה קשר עם הקב"ה).

[בערל נושא ונותן]

במחילה מן האורח החשוב שהעמיד לשלושה מיני אהבה ובתוספת התנצלות לפני ''עובד אלהים'' שהחרה החזיק אחריו. והוסיף לבאר מדוע פחותה האהבה מסוג אחד.
אנסה בתמצית להפריך את כל ההנחות הנ''ל. 1.לגוף אין רצונות יש לו גירוים נטו שזה התאוות וכמו שהוכיח ויקטור פרנקל בספרו משמעות החיים ויותר מכך ודאי שאין לו צרכים רגשיים כמו אהבה אלא הנפש באה אל סיפוקה באמצעות מילוי צרכי גוף האדם 2. אם הסכמנו להנחה הראשונה בהכרח א''כ שאהבה לא מעוררת ע''י הגוף שהוא תאווה נטו אלא האהבה מתלבשת על תאוות הגוף בשביל להתפס דהיינו ששורש האהבה אחד הוא הרצון של האדם לצאת מהאנוכיות שלו וביתר עומק לחזור אל שורשו, והרצון הזה קיים בנפש והוא לעולם סיבת האהבה 3. ונמצא א''כ שביחס לאהבת ה' אין הבדל אם הסיבה שבשלה אני חש אהבת ה' היא כתוצאה של התבוננות שכלית או מחמת שהרגלתי את עצמי לחוש אהבה בתוצאה האהבה אחת היא וכל ההבדל הוא באיזה מפתח השתמשתי בשביל לגלות אותה 4. המשל שכתב הרב ''עובד אלהים'' אינו נכון כלל ועיקר עובדתית כשאנחנו רואים אדם ברחוב בסערת רגשות זה גורם לרגש שלנו להתעורר גם אם לא דיברנו איתו מילה ולא הכרנו אותו עד לאותו הרגע.

[עובד אלהים]

שלום לך בערל, וברוך בואך לפורום.
מפאת הצורך להרחיב עוד בביאור העניין, ביארתי זאת שוב בארוכה במאמר המצורף למטה. כאן אתייחס רק להערותיך הספציפיות.
א. בעניין התאווה, אין כוונתי שהתאווה עצמה היא רגש, התאווה היא כוח בנפש, שמתעורר גם ע"י משהו פיזקלי במח, אבל כוונתי שהתאווה מעוררת את הרגש אח"כ כשהאדם נפגש
בתאוותו למשל, וכן זה לא דוקא בתאווה אלא גם למשל ברצון, האדם רוצה להצליח והרצון הוא תכונה בנפש, אבל היא מעוררת רגשות כשמחה, חשק וכו'.
ב. אין כוונתי שהאהבה מסוג 1 ו-3 פחותות. כמו שכתבת, זהו שני דרכים איך לעורר את הרגש אבל כוונתי שבאופן מסויים כשהאדם 'משתמש' בזה לעבודת ה' אז יש בזה חיסרון מה בקשר עם ה'.
ג. הדוגמא הזו היא טובה מאד. אין כוונתי שהרגש הטבעי לא מתעורר כשרואים אדם שנמצא בסערת רגשות, אבל כוונתי שאדם כזה צריך מישהו שישמע אותו ויבין אותו וכדי שזה יקרה הוא צריך להעביר את הרגשות שלו בצורה שכלית יותר ולספר במילים את החוויה שלו ואז הוא יכול להרגיש השתתפות איתו, ולא רק לראות שגם אנו מתרגשים בגללו.
ועיין במאמר המצורף כאן יותר באריכות.

ביאור הדברים.pdf

(57.74 KiB) הורד 6 פעמים