שום בצל וביצה קלופים וחמשת הדברים שיש בהם סכנה

[כּוֹתָר]

תלמוד בבלי מסכת נדה דף יז עמוד א
אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו:
א. האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה,
ב. והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה,
ג. והלן בבית הקברות,
ד. והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר,
ה. והמקיז דם ומשמש מטתו.
הנה הרמב"ם והטור והשו"ע השמיטו את הדינים המובאים כאן מהלכה.

אמנם הפר"ח [יו"ד סי' קט"ז] העתיק הדינים להלכה. החפץ חיים בספרו לקוטי הלכות [נדה ז. מדפי הספר, בעין משפט אות ז'] כתב: לא מצאתי זה ברמב"ם, ומ"מ בודאי צריך ליזהר בהן ע"כ. ובשו"ע הרב ז"ל חו"מ סי' י' דיני שמירת הגוף והנפש ה"ז, העתיק דברי הגמ' נדה הנ"ל להלכה ע"ש. וכן הביאו בשם הגר"א להחמיר,
(עיין בדרכ"ת סי' קט"ז סקל"א) .

והמקילים סומכים על מה שלא שהובאו ברמב"ם ובשו"ע. והטעם על פי המהרש"ל,
שכתב המהרש"ל בספרו יש"ש (חולין פ' כל הבשר סי' י"ב) כל מה שהזהירו משום רוח רעה, כולם לא שכיחי האידנא כמו זוגות וכיו"ב. ועל פי זה ביאר בספר זבחי צדק (סי' קט"ז ס"ק ס"א) דמה"ט אין העולם נזהרין במ"ש האוכל שום קלוף ובצל קלוף וכו' שעברה עליו הלילה דמו בראשו, דהוי משום רוח רעה, ורוח רעה לא שכיחי בינינו.
וכבר כתב כן בהגהמ"ר במס' שבת בפ' המוציא יין וז"ל: "ומביצה קלופה ששאלת אמאי לא חיישי' משום רו"ר כמ"ש בנדה יז א, יפה כתבת, דדלמא לא שכיח בינינו".

[כּוֹתָר]

שום בצל וביצה קלופים

בפסקי תשובות אורח חיים סימן קע אות יג
שום ובצל וגם ביצה (ויש אומרים גם צנון), שלא להשאירן קלופים במשך הלילה ואפילו הם צרורים וחתומים בתוך כלי, ויש בזה משום סכנה, ולכן נוהגים לשייר בהם עיקרן (השערות שבראש (בשורש) השום והבצל - רש"י נדה י"ז ב) או להשאיר קצת מהקליפה בחלק שרוצה להשאיר ליום המחרת.
ואם כבר הוריד כל הקליפה מהם, יש הכותבים שיועיל (לפני שעבר עליהם לילה) אם יחזור ויכניס מקליפות השום או הבצל או הביצה בתוכם או עליהם, אך יותר59 נכון לערבבם בתוך מאכל אחר, או להניח בהם תבלין הרבה, ובאופן שמקבלים שם לוואי וכגון שמניח מלח הרבה בתוך הביצה שנרגש טעם המלח הרבה עד ששם 'ביצה מלוחה' עליה, וכל כיוצב"ז, אבל ע"י61 צליית הביצה או בישולה לא הועיל כלום, ויש מתירים גם באופן כזה.
ובימינו מצוי אבקת ביצים, ואבקת שום, ובצל קצוץ מטוגן, והעולם נוהגין היתר בהם, ויש להם על מה שיסמוכו.

והביא בהערות את המקילים:

א. שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' ב' דדברי הגמ' דאין לאכול שום ובצל וביצה קלופים חידוש הם, ואינם מובאים להלכה ברמב"ם ושו"ע, ולכן אין לך בו אלא חידושו, דדווקא באופן הרגיל שקולף אדם לצורך סעודתו היום או מחר, אבל באופן שרגילים מחמת הצורך לקלפם לזמן מרובה ובכמויות גדולות זה קילוף אחר שאינו בכלל הסכנה.

ב. ולענין אבקת ביצים ואבקת שום עוד נוסף דברי שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קי"א ושו"ת יבי"א ח"ב יו"ד סי' ז' בשם הוראת הגרצ"פ פראנק זצ"ל ועו"פ דאין חשש כלל דכיון שנתייבשו ונעשו כאפר, אין שמם עליהם, ואין שורה עליהם רוח רעה כלשהו.

[כּוֹתָר]

הנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר

שם בגמ': והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר: מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת.

בחי' הר"ן (מו"ק י"ח ע"א) כתב דהחשש לאשה מעוברת שתפיל היא מחמת איסטניסטיות, וי"מ משום כשפים.

באליהו רבה (סי' ר"ס סעיף ז') מביא מתולעת יעקב טעם הדבר דקודם שחטא אדם הראשון הי' מלבושו כולו של צפורן, וכשחטא נתפשט ממנו מלבוש זה ולא נשאר רק הצפרנים, ומאחר שהאשה גרמה לחטא עץ הדעת שנתפשטה ממנו הצפרנים, לכן כשהיא דורכת על הצפרנים, נזכרת עוונה ונענשת. ובספר עץ חיים (שער לא פרק כ) כתב, וז"ל: "הצפרניים הם שורש קליפות, אלא שהיא זכה בתכלית הזכות והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבעות. ומה שהוא כנגד הבשר הוא בתכלית הזכות, אבל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע, זה צריך לחתוך אותה, כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית.

בהגהות משנת יעקב (או"ח סו"ס ר"ס) מביא מזוה"ק פ' ויקהל ופ' אחרי מות שמשמע שם שגם איש הדורך על צפרנים יכול להנזק.


עצות להרחיק הנזק
בגמרא מועד קטן י"ח. מבואר להדיא שבנזרק למקום אחר מותר
"אשה בי מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני אשתני", עיין שם.

ופירש הנמוק"י שם דאין מזיקות אלא במקום נפילתן.
וכתב הפרישה יו"ד סימן קטז: ויש ללמוד מכאן שאם אדם חותך את צפרניו בביתו, במקום שהנשים שכיחי, ונפלו מידו קצת מצפרניו, יכבד אותו מקום, או ינקה שם ויזיזם ממקומן, ולית לן בה. ע"ש. והאליה רבה (סימן רס סק"ז) כתב, ולענ"ד אפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום, וכן משמע ברי"ף שם. ע"כ.

דעת הפרי חדש (יו"ד סימן קטז סק"ט) דמה שאמרו בגמרא שאם הצפרנים הוזזו ממקומן אינם מזיקים עוד, הני מילי כי כניש להו מדוכתא קמא דנפלי ביה ממילא, אבל אי כניש להו בחד דוכתא אדעתא דלבדורינהו בתר הכי, בההיא דוכתא דקמבדר להו, הוה ליה דוכתיה קמא, ותמן מזקי.

עוד עצות הובאו באחרונים.
א. לחתוך דבר אחר נטילת הצפרניים.
ב. לחתכם בסכין ולא במספרים.
בספר מנהג ישראל תורה (סי' ר"ס אות ד') כותב: כתב בתוס' שבת דהמנהג לחתוך איזה דבר אחר נטילת הצפרנים, והטעם דאיתא בגמ' כאן: (שהנוטל צפרניו וזורקן לר"ה מתחייב בנפשו) ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה, ומשום הכי מחשש שמא נפל מצפרניו לארץ חותכין איזה דבר אחר נטילת הצפרנים.

והנה במחזיק ברכה (הו"ד בשערי תשובה בסימן רנ"א) כתב, דאין טעם למנהג זה, דהרי מסיים בגמ' ולא היא לכולא מילתא חיישינן, אבל במשמרת שלום מיישב המנהג דאע"ג דמסיים בגמ' דלכולא מילתא חיישינן היינו דיש עדיין חשש, מ"מ תועיל קצת להחליש כחא דהזיקא, ועיין בהג"ה על אלף המגן שבמטה אפרים סימן תר"ו שמביא גם סמך לזה מרש"י ישן, אלא שכתב שם לחתוך מהשולחן, ורק בספר מע"ס כתב דאין לחתוך מהשולחן דדומה למזבח, אלא עכ"פ הוי סמך לחתוך איזה דבר.

ושוב מצאתי מנהג זה במקור חיים (מהבעל חות יאיר) בקיצור הלכות סימן הזה, ובשו"ת בצל החכמה ח"ג סימן נ"ד כתב דמה"ט ניחא מה שרבים מדקדקין להסיר הצפרנים בסכין ולא במספרים דאיתא שם בגמ' ולא אמרן אלא דשקיל בגנוסטרי, וגנוסטרי היינו מספרים, ואף על גב דגם ע"ז מסיים בגמ' ולא היא אבל עכ"פ תועיל קצת כנ"ל.

ובספר עצי עדן להרה"ק מקמארנא במשניות נזיר פ"ו (הו"ד בדרכי חיים ושלום באות שנ"ג ובהג"ה, ובליקוטי מאיר ס"ק י"ז) כתב טעם אחר להמנהג שמחתכין איזה דבר, משום שסכנה שלא ישרוף אדם שערו וצפרניו לבד אא"כ מערב בהם איזה דבר, ע"כ חותכין איזה דבר ושורפין ביחד עם הצפרנים.

והנה המנהג לדקדק בהרבה מקומות לדקדק לחתוך "שני" עצים קטנים וקורין אותן עדות'לעך, וכן הביא בשו"ת יד אפרים סימן ל"ט (מהגה"צ מו"ר אפירם ביליצער זצ"ל דומ"ץ דק"ק בטלאן) וכתב דנתפרסם המנהג בין כל ישראל אך לא מצא טעם למנהג זה, ובספר אור לנר (הנהגות הרה"ק מרימנוב זי"ע) כתב שהוא שטות, כי הצפרנים בעצמם יגידו ויעידו, ומצאתי בלקוטי צבי שמעתיק בשם רש"י ישן בזה"ל, ולאחר שחתך צפרניו, יחתוך מעט מלוח השולחן הדומה למזבח מארבע קרנות השולחן או בג' ולא פחות אבל יותר וכו', ועוד החתיכות שחותך מהשולחן יהיו עדות שאכל בנטילת ונקיית ידים ע"כ, (ובהגה"ה על אלף המגן שבמטה אפרים בסימן תר"ו הובא ג"כ רש"י זו לחתוך השולחן כנ"ל, אך לא הובא שם שהוא לעדות שאכל בנט"י ובנקיות), ועיין ספר מטעמים אות צפרנים ע"כ.

[כּוֹתָר]

בגמ': השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה כו' והוא שלנו בכלי מתכות.

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן ב
ואשר שאל כ"ת בענין המבואר נדה י"ז ע"א דצריך להזהר במשקין מזוגים שעבר עליהם הלילה ומבואר שם והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר, וכב' העיר דאין העולם נזהרים בזה, אעפ"י שמובא בהלכה בשו"ע הרב הגר"ז בחו"מ בדיני שמירת הנפש ס"ז, וכן הביאו הד"ת יו"ד סימן קט"ז ס"ק ע"ט, והניח בצע"ג הנהגת העולם בזה.
הנה עלינו לדעת שסו"ס לא הובאו הדברים להלכה לא ברמב"ם ולא בטור ושו"ע, ואולי ידעו שהם דברים סגוליים שקשה לעמוד עליהם ושומר פתאים ה', וכעין שכ' תוס' פסחים לענין זוגות שאין נזהרים כ"כ, ובס' עה"ש יו"ד סי' קט"ז סכ"ב העתיק ש"ס הנ"ל לדינא כאשר העיר גם כבודו איברא במח"כ העה"ש החסיר תנאי הש"ס דדוקא בכלי מתכות וכלי נתר.
ואמנם יראה דאף אם הדברים להלכה גם בזה"ז כנ"ל מכ"מ קבלתי ממרן החזון איש זי"ע דבכל אלה הדברים אם יש שינוי כל דהו אפשר להקל, וכיון שכן ניתן לומר דלא הזהירו ע"ז אלא בכלי מתכות דידהו או כלי נתר דידהו שהיו המשקין מונחים על המתכת ממש וידוע שמוציא ארס מסוכן, אבל כהיום שעשית כלי מתכות שונה מאז וישנו עליהם כעין צחצוח מצופה וכיו"ב לא ע"ז חל אזהרתם מכ"ש על כלים שאינם מתכת ממש, ויסוד זה שאמר החזון איש מובא גם בס' מילי דחסידותא להגה"ק בעל דע"ק על צוואת דרבינו יהודה החסיד, כן יראה דרך לימוד זכות על אחב"י בני נביאים ואין להאריך בדברים שאין לנו השגה בהם.
ע"כ משבט הלוי.

והנה בפשטות מיירי במשקין שנמהלו במים, שזהו מזוגין בלשון חז"ל. יש אומרים דכל שכן מים עצמם [שו"ע הגר"ז הל' שמירת גוף ונפש סעי' ז, דרכי תשובה סי' קט"ז ס"ק עט], וי"א דמים עצמם מותר [שו"ת מחשבות בעצה יו"ד סי' ה', האדר"ת בקונ' עובר אורח שבסוף ספר אורחות חיים סי' ד']. (יוסף דעת).

[אורח]

בענין השתנות הטבעים בענינים של סכנה, ובדברים שלא ועתקו ברמב"ם ובשו"ע
ראיתי בס' תורת העובר שהאריך בזה מאוד, והביא פוסקים שכותבים שגם בכנת ציפרנים י"א שהשתנו הטבעים
כעת הספר אינו לפני