נפתחו שרוכי נעליו והציבור כבר התחילו להתפלל

[ענף עץ אבות]

שאלה יסודית שיש לה השלכות רבות בהלכות תפילה.
אמש מיהרתי לביכ"נ לתפילת מעריב, והנה על הדרך נפתחו לי שרוכי הנעלים.
מאחר שהגעתי על הדקה בעת שהחזן כבר מזמזם את ה"והוא רחום",
החלטתי להשאיר את הנעלים כפי שהן, וכך להתחיל את התפילה עם הציבור וברוגע.
אולם התלבטתי בענין, דבפשוטו אין זה דרך כבוד המלך שניגשים ומתפללים עם שרוכים פתוחים.
אך מאידך אם אנעל את הנעלים, ואלך ליטול ידים, עד הכי והכי אני יפספס את הקצב עם הציבור,
וזה דבר שמאוד מפריע [עכ"פ על עצמי] את האפשרות להתרכז.
כיצד הייתי אמור לנהוג באופן זה.
[צדדי הספק מה מכריע יותר: כוונה בתפילה, לעומת עמידה נאותה בפני המלך]

[אורח]

תשאיר השרוכים פתוחים, ובשמו"ע תסתיר אותם קצת בין הרגליים, שלא יהיה ניכר שהם פתוחים.

[ענף עץ אבות]

האמת תאמר, שזה מה שעשיתי...
ועל זה גופא נסתפקתי, האם זה מועיל משהו...
על מי אני עובד כאן? על בוחן כליות ולב!

[כּוֹתָר]

לבוחן כליות ולב אין זה משנה איך ייראו השרוכים,
ההלכה שצריך להיראות מכובד "כעומד לפני המלך", זה מה שנראה לעיני בשר ודם.
לכן כמה שאפשר להסתיר את הרישול, עדיף.

[ענף עץ אבות]

עדיין אינו פשוט לי, משום שגם בפני המלך לא נראה לי שהייתי מעיז להסתובב עם שרוכים פתוחים,
ועד כמה שניתן להסתיר זאת, אך ברור שהבוחן זאת מקרוב יראה בנקל שמדובר ב"שלומפר"...
אכן בחירת הרע במיעוטו יש כאן.

[כּוֹתָר]

יש מכתב מהדברי שמואל מסלונים:
שמביא משל מחייל שהיה תפקידו להצדיע ולקבל את פני המלך, והמלך התעכב, החייל חשב לקפוץ בינתיים לנהר ולהתרחץ, וכשהוא בתוך המים הוא שומע את מרכבות המלך. והיה לו שבריר שניה להחליט מה הוא עושה, והוא קפץ מהמים וקיבל את המלך ערום. המלך שהבין את גודל הבושה שהיה לו, ואת מסירותו גם אחרי כזה כישלון לעמוד על משמרתו. מחל לו על ביזיון המלכות והעלה אותו בדרגה על כך.
הנמשל, יהודי שלא התכונן לראש השנה, יש אפשרות שיתייאש מכך שאינו מגיע למלך כראוי, אך החייל הנאמן והמסור קופץ מיד ונעמד לפני המלך איך שהוא.

[ענף עץ אבות]

דפח"ח.
אמנם אין למדין אפשר, מאי אפשר.
בנ"ד יל"ע האם מוטב היה לקשור את השרוכים, ולפספס קצת בכוונה של התפילה.
שגם זה מעין קפיצה ודילוג מריווח הכוונה, העיקר להתאים עצמו לארמון המלוכה.
[נשמע קצת דיון השנוי במחלוקת חסידים ומתנגדים, אך לא מוכרח].