מה עדיף קרי"ש בזמן ראשון או קרי"ש בברכותיה?

[שניאור]

שמעתי מרב גדול זצ"ל שלפי הפוסקים כשיטת הגאונים ולא כר"ת אין מקום לשיטת המג"א בזמן קרי"ש ותפילה, כי שיטה זו בנוייה על לחשב מעלות השחר עד צאת הכוכבים דר"ת, ואין מקום לחשב שעות היום מעלות עד צאה"כ של הגאונים כי כיוון שהנשף בבוקר ובערב אינו שווה לפי זה, ייצא שחצות היום הוא לא בזמן שחמה בראש כל אדם, וע"כ שלשיטת הגאונים מחשבים שעות היום מנץ החמה עד שקיעה הראשונה, וא"כ אה"נ שבוודאי יש ענין להחמיר לקרות קרי"ש לפני זמן הראשון, אבל היות שעיקר הזמן הוא זמן שני, והרי לכתחילה מחוייבים לקרות קרי"ש בברכותיה, עדיף לקרות קרי"ש בברכותיה לפני זמן השני מלקרות קרי"ש בלא ברכותיה לפני זמן הראשון.
ושמעתי שיש שטוענים שחשבון זה אינו צודק, אני רוצה להבין למה.

[ענף עץ אבות]

יעויין בביאור הלכה [סי' מ"ו סעי' ט' ד"ה ויוצא] שכך נוקט למעשה לקרוא ק"ש לפני התפילה בלא ברכותיה.
כמדומני שהטעם לדבר מושתת בעיקר על כך שמצות ק"ש היא מדאורייתא, וא"כ יש לחשוש לכל הספקות,
ולכן יש להקפיד על דעת המג"א ור"ת ככל שמתאפשר.
עכ"פ יש גם את העצה להתנות וכפי שהאריך הגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשוה"נ [ח"א סימן נד]
[אשרי פורום "נדברו" שזכו להחכים מאמרותיו פעם שניה היום וברצף...] וז"ל:

סוף דבר נראה דנאה הדבר להתנות כמ"ש "אם אין אני יוצא בק"ש שאומר לאח"כ (אם לפני הנץ: או מצוה מן המובחר עכשיו לפני הנץ אף בלי הברכות) אני רוצה לצאת עכשיו בזה מ"ע דק"ש, ואם הק"ש שאקרא אח"כ יותר מהודר ומועיל תנאי, איני רוצה לצאת עכשיו המ"ע דק"ש רק לתלמוד תורה"

[שניאור]

מהביה"ל אין ראיה, כי הביה"ל הרי לא מכריע כדעת הגאונים, ולפי ר"ת פשוט שיש להחמיר ככל ספק דאורייתא, וטענת הרב הנ"ל היתה רק לאלו שאין נוהגים להחמיר כר"ת אפילו במוצ"ש וביוה"כ, כך שהם פוסקים בהחלט כהגאונים.
אגב שים לב שהגר"מ הוסיף בלשונו "ומועיל תנאי", שהרי יש מפקפקים בדבר אם מועיל תנאי במצוות [הגם שכידוע האבני נזר נתן עצה לעשות תנאי באכילת אפיקומן, אבל יש מפקפקים בזה].

[ענף עץ אבות]

אגב שים לב שהגר"מ הוסיף בלשונו "ומועיל תנאי", שהרי יש מפקפקים בדבר אם מועיל תנאי במצוות [הגם שכידוע האבני נזר נתן עצה לעשות תנאי באכילת אפיקומן, אבל יש מפקפקים בזה].

בתשובות והנהגות [שם] מביא את העונג יו"ט שאכן פקפק כיצד מועיל שליחות במצות, והא לא ניתן לקיימו ע"י שליח.
אולם הגר"מ שטרנבוך נוקט את דבריו גם אליביה, דמ"מ בנ"ד שבק"ש ממ"נ קעביד מצוה, ק"ש או לימוד התורה,
הרי שיש כאן כוונה למצוה בלי שום תנאי, וכל התנאי הוא רק על איזה מצוה, ולזה אין קפידא, יעו"ש בדבריו.