במאמרי על נסיעה ללידה בשבת התייחסתי לאיסור היציאה מחוץ לתחום.
והבאתי את הגמ' שנהרות המושכים אין תחום, כי לא נקבע להם 'מקום'.
ועוד הבאתי את מחלוקת הראשונים האם אדם שמהלך נחשב כניידי או שמא נחשב שיש לו מקום למרות שהולך, ושונה ממי נהר שכח אחר מניע אותם בעל כרחם.
והבאתי את הרמב"ן שאף שאוסר באדם מהלך אך מתיר בספינה שטה כי סוף סוף היא בתנועה עצמית, והבאתי שהרדב"ז מפקפק.
ומכאן למדתי שמי שבתנועה ברכב עוד מלפני השקיעה - שאליבא דהרמב"ן וסייעתו עדיין אין לו תחום עד שיעצור.
והוספתי שלענ"ד עצירה ברמזור איננה בכלל עצירה כלפי הגדרת ניידי, מאחר וסוף סוף זו עצירה לצורך ההמשך, שאם לא יעצור כעת - עלול לעצור להרבה זמן, רח"ל.
והקשוני משעה"צ (שמ"ט י"ח) שהוכיח ש'לכתף' הוא רק בעמידה דרך תיקון המשא 'לעניות דעתי נראה ברור דלכולי עלמא מן התורה מקרי עמידה אפילו אם לא עמד לפוש בהדיא ורק בשביל איזה סיבה שמנעו לילך, כיון שלא עמד לתקן דרך משאו - דרק אז חשוב כמהלך, ומה שאמר בגמרא עמד לפוש הוא לאו דוקא, רק לאפוקי שלא עמד לתקן', והוכיח זאת מהגמ' (שבת קנ"ג:) שכשהבהמה עומדת להשתין הוא בכלל עמידה, ובפרט ממ"ש שם שכשמגיע לביתו 'אי אפשר דלא קאי פורתא' - שמוכח שאין צריך ממש עמידה לפוש.
אשמח לשמוע דעת החכמים.
עצירה ברמזור
Re: עצירה ברמזור
בסברא נראה שעצירה ברמזור היא מצורת הנסיעה.
וגם קשה לקרוא לזה 'איזה סיבה שמנעו לילך' כלשון השעה"צ, כי צורת הנסיעה היא שברמזור אדום יש לעצור וכאשר הפך לצהוב יש להמשיך, ואין זו 'מניעה'.
וגם קשה לקרוא לזה 'איזה סיבה שמנעו לילך' כלשון השעה"צ, כי צורת הנסיעה היא שברמזור אדום יש לעצור וכאשר הפך לצהוב יש להמשיך, ואין זו 'מניעה'.
Re: עצירה ברמזור
ואגב, היה מקום להסתפק גם בעצירה בפקק תנועה, ובאמת בכה"ג יותר קרוב לומר בסברא שאין זו עצירה, ומסתבר לדמות עצירה ברמזור לעצירה בפקק.
Re: עצירה ברמזור
והוספתי על הנידון:
אמנם, כל שהשעה"צ אמר הוא ש'לפוש' לאו דוקא, ו'לכתף' - דוקא, והוכיח זאת מעמידת הבהמה להשתין - שנחשבת כעמידה גמורה, אך סוף סוף שם הרי הבהמה מעוניינת לעמוד להשתין, ואף שזו הוכחה ש'לפוש' לאו דוקא, אך אין זו הוכחה לנדו"ד שעצירה כפויה ברמזור היא 'לפוש' - כי שם כלל איננו מעוניין בעצירה, ועוצר רק בעל כרחו כדי שלא להתנגש - שאז עצירתו תהיה גדולה עוד יותר.
לגבי ראייתו השניה מהעצירה לפני הדלת, וראה מהרש"א 'דקאי שם פורתא קודם שיבא לביתו שא"א להלך מהר שם להדיא': תמה רעק"א (ר"ה כ"ט:) מדוע חששו בהעברת שופר בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ולא חששו שמא יוציא מביתו לרה"ר, ויישב שכשילך מביתו לבית החכם הרי לא עשה הנחה ברה"ר, והקשה הרב ישראל גרוסמן הרי העמידה לפני ביתו של החכם היא עצמה הנחה כמוכח מהגמ' דלעיל, ויישב הגריש"א זצ"ל (קובץ תשובות ג' נ"ד) שאין זו הנחה גמורה אלא רק נראה כהנחה, וגזירת רבה היא רק מפני חשש דאורייתא.
ראיית הגריש"א היתה מדברי רבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ו' דף ע"ה, מובא בב"י רס"ו ז') בשם מר שר שלום 'מוליכו פחות פחות מד' אמות שאז"ל בכל מקום - צריך לישב בכל פחות מד' אמות, שאם לא ישב אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב - שאף על פי שעומד הליכה אחת היא' - הרי שסבר שרק ישיבה ממש היא 'לפוש' ולא עמידה באמצע ההליכה, וביאר הבה"ל (רס"ו י"א ד"ה כי היכי) שלשיטת רבינו ירוחם י"ל 'ומה דאמרו אי אפשר דלא קאי פורתא - זה לא הוי הנחה לגמרי רק נראה כהנחה'; הקשה המג"א (רס"ו ט') שרבינו ירוחם עצמו כתב 'עומד לפוש' ולא 'יושב לפוש', וביאר שרי"ו סבר שכשהעמידה היא רק כדי שלא לבוא לידי איסור אין זו עמידה, ולכן הצריך ישיבה.
הקשה לו הרב גרוסמן משעה"צ המובא לעיל שהעמידה לפני הדלת היא עמידה גמורה, ויישב הגריש"א שבזאת נחלקו רבינו ירוחם והמ"ב האם עמידה לחוד היא כהנחה גמורה או כמו 'לכתף', והוכיח מכאן שגם רעק"א סבר כרבינו ירוחם, וכן נקט גם הלבוש (רס"ו ז' 'שאין זה נקרא הנחה גמורה אלא כשיניחנו על גבי קרקע או ישב עצמו'). נמצא שאף שהשעה"צ סבר שהעמידה לפני הכניסה בדלת היא הנחה גמורה, אך רבינו ירוחם סבר שעמידה ללא מטרת עמידה איננה בכלל לפוש, וכ"כ הלבוש, וכך יש ליישב את דברי רעק"א, וכן הסכים הגריש"א זצ"ל, וממילא לענ"ד י"ל גם לדידן שעמידה ברמזור איננה בכלל עמידה לפוש כי כלל איננו מעוניין בעצירה זו, והעצירה הכפויה היא צורך ההתקדמות הבטוחה, והיה מעדיף שהרמזור יהיה ירוק.
אמנם, כל שהשעה"צ אמר הוא ש'לפוש' לאו דוקא, ו'לכתף' - דוקא, והוכיח זאת מעמידת הבהמה להשתין - שנחשבת כעמידה גמורה, אך סוף סוף שם הרי הבהמה מעוניינת לעמוד להשתין, ואף שזו הוכחה ש'לפוש' לאו דוקא, אך אין זו הוכחה לנדו"ד שעצירה כפויה ברמזור היא 'לפוש' - כי שם כלל איננו מעוניין בעצירה, ועוצר רק בעל כרחו כדי שלא להתנגש - שאז עצירתו תהיה גדולה עוד יותר.
לגבי ראייתו השניה מהעצירה לפני הדלת, וראה מהרש"א 'דקאי שם פורתא קודם שיבא לביתו שא"א להלך מהר שם להדיא': תמה רעק"א (ר"ה כ"ט:) מדוע חששו בהעברת שופר בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ולא חששו שמא יוציא מביתו לרה"ר, ויישב שכשילך מביתו לבית החכם הרי לא עשה הנחה ברה"ר, והקשה הרב ישראל גרוסמן הרי העמידה לפני ביתו של החכם היא עצמה הנחה כמוכח מהגמ' דלעיל, ויישב הגריש"א זצ"ל (קובץ תשובות ג' נ"ד) שאין זו הנחה גמורה אלא רק נראה כהנחה, וגזירת רבה היא רק מפני חשש דאורייתא.
ראיית הגריש"א היתה מדברי רבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ו' דף ע"ה, מובא בב"י רס"ו ז') בשם מר שר שלום 'מוליכו פחות פחות מד' אמות שאז"ל בכל מקום - צריך לישב בכל פחות מד' אמות, שאם לא ישב אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב - שאף על פי שעומד הליכה אחת היא' - הרי שסבר שרק ישיבה ממש היא 'לפוש' ולא עמידה באמצע ההליכה, וביאר הבה"ל (רס"ו י"א ד"ה כי היכי) שלשיטת רבינו ירוחם י"ל 'ומה דאמרו אי אפשר דלא קאי פורתא - זה לא הוי הנחה לגמרי רק נראה כהנחה'; הקשה המג"א (רס"ו ט') שרבינו ירוחם עצמו כתב 'עומד לפוש' ולא 'יושב לפוש', וביאר שרי"ו סבר שכשהעמידה היא רק כדי שלא לבוא לידי איסור אין זו עמידה, ולכן הצריך ישיבה.
הקשה לו הרב גרוסמן משעה"צ המובא לעיל שהעמידה לפני הדלת היא עמידה גמורה, ויישב הגריש"א שבזאת נחלקו רבינו ירוחם והמ"ב האם עמידה לחוד היא כהנחה גמורה או כמו 'לכתף', והוכיח מכאן שגם רעק"א סבר כרבינו ירוחם, וכן נקט גם הלבוש (רס"ו ז' 'שאין זה נקרא הנחה גמורה אלא כשיניחנו על גבי קרקע או ישב עצמו'). נמצא שאף שהשעה"צ סבר שהעמידה לפני הכניסה בדלת היא הנחה גמורה, אך רבינו ירוחם סבר שעמידה ללא מטרת עמידה איננה בכלל לפוש, וכ"כ הלבוש, וכך יש ליישב את דברי רעק"א, וכן הסכים הגריש"א זצ"ל, וממילא לענ"ד י"ל גם לדידן שעמידה ברמזור איננה בכלל עמידה לפוש כי כלל איננו מעוניין בעצירה זו, והעצירה הכפויה היא צורך ההתקדמות הבטוחה, והיה מעדיף שהרמזור יהיה ירוק.