השבת אבידה בזמן הזה

[אורח]

כל מי שהתנסה בקיום 'השבת אבידה' בדורנו, יודע שכמעט ואין סיכוי למצוא את המאבד על פי מודעות וסימנים, אם לא שיש שם \ טלפון.

יש פסק של הגרי"ש (הרב קארפ מסר בשמו, וכתוב בספר השבת אבידה כהלכה פרק א הערה כז, שבאבידה שאינה יקרת ערך (לאו דוקא במקום השמור קצת, אלא אפילו במקום שאינו משתמר, כגון ברה"ר) גם אם יכריז ברוב המקרים לא יבואו הבעלים לקחתם, ורצון התורה שיוחזר החפץ לבעלים, ממילא, יותר טוב להשאירם שם דיתכן שהבעלים יבואו לחפש, מאשר ליטול ולהכריז, ולא יוחזר לבעלים.
וזה חידוש גדול, כי לכאורה אתה עובר על המצוה 'השב תשיבם' ועל האיסור 'לא תוכל להתעלם',
כנראה שהפירוש בזה הוא, שאינך מתעלם אלא אתה משיב את לבעליו,
איך?
במחשבתך איך זה יגיע אליו בצורה הבטוחה ביותר עבורו.
והסימן שאני מציע,
תדמיין לעצמך לו אתה היית בעל החפץ, וכי היית רוצה שמישהו ייקח את זה ? - שאחר כך תצטרך לחפש מתי הוא שם את המודעה והיכן הוא שם אותה.
מה היית מעדיף, שהוא יתקשר לחברה ומיד יקשרו ביניכם, או שיתחיל לתלות מודעות (כי ככה הגננת הסבירה שמקיימים את המצוה)?

וחשבתי עוד יסוד הלכתי, שמשנה את כל התמונה על קיום המצוה בזה"ז. אשמח אם חברי הפורום יעזרו לי בליבון ההלכתי.
כתוב בגמרא, ש'בסרטיא ופלטיא גדולה' שיש הרבה אנשים המאבד מתייאש אפילו אם יש בחפץ סימן, אפילו בעיר שרובה ישראל [שומרי תורה ומצוות, כ"ש בדורנו שהרבה מישראל הם ע"ה \ אינם שומרים לצערנו].
לפי זה כל קיום המצוה שמבואר בחז"ל מתאים לאופי יישובי כמו 'קוממיות' או מכסימום לאיזה פרויקט של כמה בנינים שלכולם יש 2-3 בתי כנסת, ואם תלית בהם מסתבר שהמאבד יראה את המודעה שלך. אך כשמדובר על עיר גדולה, שכדי שיהיה סבירות שבעל האבידה יראה את המודעה, צריך להשקיע אלפי שקלים בפרסומה, או טרחה של שעות וימים, שאינך מחוייב בזה.
המאבד מתייאש ממציאתה, ומעיקרא הרי אלו שלו.
ואמנם הבית יוסף בחו"מ רנט כתב: וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב כותים ולא ברוב ישראל קיי"ל הכי הילכתא וכ"כ הרא"ש וכן פי' הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה ודלא כהראב"ד דפסק כרשכ"א אפילו ברוב ישראל. נמצא שרוב הפוסקים לא מתירים ברוב ישראל, אך על כל פנים הראב"ד הוא סיוע לפסק של הגרי"ש.

[אורח]

קיבלתי תגובה מתלמיד חכם חשוב:

בגמ' איתא 'שספק הינוח' לא יטול, ומכאן סיוע עצום לפסק הנ"ל, שהרי בכל התורה קיי"ל 'ספיקא דאורייתא לחומרא' ולמה בספק איסור לא תוכל להתעלם לא ניזיל לחומרא, ובע"כ כיסוד הנ"ל, שעיקר האיסורים והמצוות בהשבת אבידה הוא בשביל שיחזור הדבר לבעלים, וממילא בספק הינוח יש יותר סיכויים שיחזור לבעלים אם תשאיר את האבידה במקומה, שהרי על הצד שהוא הינוח יחזור הבעלים לקחתה, משא"כ אם תיקחנה יש פחות סיכויים שחזור לבעליה.
ובעיקר הסברא יש לדון מצד ג' סיבות.
א. כמו שציטטת בשם הפוסקים שעיקר מצות ההשבה הוא בשביל שתחזור לבעליה וממילא כשרוב הסוכיים שתחזור לבעליה הוא ע"י השארתה במקומה למה יהיה בזה מצות השבת אבידה, הרי מצות ההשבה באה בשביל לעזור לבעלים ולא בשביל להפריע להם.
ב. וביותר י"ל, דכיון שיש אומדנא שלא ניחא להו לבעלים שנגביה האבידה א"כ בודאי אין בכהא"ג מצות השבת אבידה והאיסורים שיש בה, והרי אם הבעלים ימחול בהדיא על מצות ההשבה בודאי שלא תהיה מצוה זו, ובנידון דידן לפעמים הרי זה כעומד הבעלים וצווח אל תגביהנה, ואם כן המגביה הוא עושה שלא כדין ונגד רצון הבעלים שאינו רוצה שהמוצא יגע בחפציו.
ג. מצד השיטה שהבאת שבסרטיא ופלטיא גדולה אפילו במקום שרוב ישראל הרי אלו שלו,
ומה שכתבת שאמנם דעת רוב הפוסקים להלכה שדוקא ברוב כותים חייב להחזיר.

הנה יש לדון בטעם החילוק בין רוב ישראל לרוב כותים, שיש בזה ב' חילוקים:
א. שברוב ישראל מכריעים עפ"י הרוב שהאבידה של ישראל וברוב כותים מכריעים עפ"י הרוב שהאבידה של כותים,
ב. שברוב ישראל אין הבעלים מתייאש מפני שסבור שהמוצא יכריז על האבידה ומשא"כ ברוב כותים הבעלים מתייאש מפני שסבור שהגוי שימצאנה יטלנה לעצמו ולא יכריז.
ובשני הסברות האלו תלוי המציאות בזמנינו, דאמנם אנו גרים במקום ש'רוב ישראל' אבל רוב ישראל אינם שומרי תורה ומצוות ולא יכריזו על האבידה, וממילא אם מצד הסברא הראשונה נידון דזמנינו דוחה לרוב ישראל דכיון שהרוב מכריע שהאבידה של ישראל חייב להכריז עליה [ואעפ"י שאינם שומרי תומ"צ, כבר הכריע החזו"א שהחילוניים של ימינו הם בגדר תינוקות שנשבו והם בכלל 'אחיך' לכל דיני התורה], אבל לפי הסברא השניה מצד יאוש הבעלים המצב שבזמנינו דומה לרוב עכו"ם שהרי רוב ישראל החילוניים לא יחזירו את האבידה וממילא הבעלים מתייאשים מהם, אלא שזה תלוי שבעיר כמו אלעד שרוב ישראל הם שותו"מ לא שייך היתר זה, אבל בעיר כמו ירושלים שייך היתר זה.

[אורח]

עוד יש לומר שהגרי"ש התיר רק בחפצים שאינם יקרי ערך,
כי בזה"ז שרמת החיים עלתה, גם חפצים שיש בהם שווה פרוטה אין אדם טורח לחפש אחריהם והוא מתייאש מהם.