שניים מקרא במנחה של שבת
נשלח: ה' מרץ 31, 2022 5:45 pm
שאלה שנשאלה לפני הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, באדם שלא גמר שניים מקרא בשבת עד מנחה, ועכשיו עומדים בפניו ב' אפשרויות, או לסיים את שניים מקרא מחוץ לביהכנ"ס. או להיכנס ולשמוע קריאת התורה של מנחה. מה עדיף.
והשיב: 'שישמע קריאת התורה'.
אמרתי לפרש את הטעם לתשובתו בכמה דרכים:
א. אל תפרוש מן הציבור.
ב. לימוד התורה דרבים, מתוך הספר עדיף.
ג. כל הדין של שנים מקרא זה רק כדי 'להשלים פרשיותיו עם הציבור', והוא טפל לקריאת הציבור. ולכן קריאת הציבור עדיפה, ואף של מנחה שאינה עיקר הקריאה. [וצ"ע אם שייך לומר כן גם לדעת הסוברים שקריאת התורה אינה חובת יחיד אלא חובת הציבור, ועל שניים מקרא אמרו בלשון 'חייב אדם'].
ד. שאף אם אינו נכנס לביהכנ"ס, כיון שקוראים קריאת התורה במניין הקבוע שלו כבר התחילה פרשה חדשה, ושוב אינו יכול להשלים את הפרשה של שבוע שעבר. וראה באות ו' לשון התוספות והרא"ש שהכל תלוי בקריאת הציבור, ואין נפקא מינה אם הוא שמע את הקריאה או לא.
ה. שיטת ההגהות מיימוניות בשם הרמב"ם שאפשר בדיעבד לקרוא עד יום שלישי, שזה עדיין נכלל ב'ישלים פרשיותיו עם הציבור' על הקריאה בשבת בשחרית. שכל שבת שלושה ימים לפניו ושלושה ימים לאחריו שייכים לו, וכמו שלמדו זה מדין הבדלה (פסחים דף קו).
ו. בדרכי משה סימן רפה הביא דעת הכל בו, שאי אפשר לקרוא הפרשה הבאה ממנחה של שבת 'מאחר שקרא אותו היום פרשה שעברה'. ואפשר לומר לשיטתו שעד מוצ"ש זה עדיין קריאה של השבוע שעבר. ומה שכתב הטור עד מנחה לאו דוקא, אלא שהיו רגילים להתפלל מנחה סמוך לחשיכה, ובאמת הזמן הוא עד מוצ"ש.
דהנה מקור הטור הוא בתוספות ברכות דף ח עמוד ב "נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור" את מנחת שבת כתב רק בזמן ההתחלה, ולא כתב בזמן ההשלמה. וברא"ש כתב בלשון שונה קצת שם בברכות פרק א סימן ח - "נראה דכל השבוע מיקרי עם הצבור הואיל ובמנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה". ע"כ. ומפורש שכל המנחה זה רק טעם למה זה נקרא לקרוא עם הציבור בכל השבוע.
ומבואר דברי הכלבו, שאף על פי כן בשבת עצמה אף לאחר מנחה עדיין שייך ליום הקודם 'מאחר שקרא אותו היום פרשה שעברה', ובאותו יום אי אפשר לחלק שחלק שייך לפרשה זו וחלק שייך לפרשה זו. ולדעת הכלבו אפשר שאף לאחר מנחה אפשר להשלים שניים מקרא. ואף שחלקו עליו ולא נקטו כדבריו להלכה יש על מי לסמוך.
והשיב: 'שישמע קריאת התורה'.
אמרתי לפרש את הטעם לתשובתו בכמה דרכים:
א. אל תפרוש מן הציבור.
ב. לימוד התורה דרבים, מתוך הספר עדיף.
ג. כל הדין של שנים מקרא זה רק כדי 'להשלים פרשיותיו עם הציבור', והוא טפל לקריאת הציבור. ולכן קריאת הציבור עדיפה, ואף של מנחה שאינה עיקר הקריאה. [וצ"ע אם שייך לומר כן גם לדעת הסוברים שקריאת התורה אינה חובת יחיד אלא חובת הציבור, ועל שניים מקרא אמרו בלשון 'חייב אדם'].
ד. שאף אם אינו נכנס לביהכנ"ס, כיון שקוראים קריאת התורה במניין הקבוע שלו כבר התחילה פרשה חדשה, ושוב אינו יכול להשלים את הפרשה של שבוע שעבר. וראה באות ו' לשון התוספות והרא"ש שהכל תלוי בקריאת הציבור, ואין נפקא מינה אם הוא שמע את הקריאה או לא.
ה. שיטת ההגהות מיימוניות בשם הרמב"ם שאפשר בדיעבד לקרוא עד יום שלישי, שזה עדיין נכלל ב'ישלים פרשיותיו עם הציבור' על הקריאה בשבת בשחרית. שכל שבת שלושה ימים לפניו ושלושה ימים לאחריו שייכים לו, וכמו שלמדו זה מדין הבדלה (פסחים דף קו).
ו. בדרכי משה סימן רפה הביא דעת הכל בו, שאי אפשר לקרוא הפרשה הבאה ממנחה של שבת 'מאחר שקרא אותו היום פרשה שעברה'. ואפשר לומר לשיטתו שעד מוצ"ש זה עדיין קריאה של השבוע שעבר. ומה שכתב הטור עד מנחה לאו דוקא, אלא שהיו רגילים להתפלל מנחה סמוך לחשיכה, ובאמת הזמן הוא עד מוצ"ש.
דהנה מקור הטור הוא בתוספות ברכות דף ח עמוד ב "נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור" את מנחת שבת כתב רק בזמן ההתחלה, ולא כתב בזמן ההשלמה. וברא"ש כתב בלשון שונה קצת שם בברכות פרק א סימן ח - "נראה דכל השבוע מיקרי עם הצבור הואיל ובמנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה". ע"כ. ומפורש שכל המנחה זה רק טעם למה זה נקרא לקרוא עם הציבור בכל השבוע.
ומבואר דברי הכלבו, שאף על פי כן בשבת עצמה אף לאחר מנחה עדיין שייך ליום הקודם 'מאחר שקרא אותו היום פרשה שעברה', ובאותו יום אי אפשר לחלק שחלק שייך לפרשה זו וחלק שייך לפרשה זו. ולדעת הכלבו אפשר שאף לאחר מנחה אפשר להשלים שניים מקרא. ואף שחלקו עליו ולא נקטו כדבריו להלכה יש על מי לסמוך.