בדין חיוב ברכות הנהנין אי מדאורייתא או מדרבנן

עיונים ודיונים במרחבי ים התלמוד כולו ובסדר הדף היומי
שלח תגובה
הודעה
מחבר
אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין חיוב ברכות הנהנין אי מדאורייתא או מדרבנן

#1 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 11, 2021 1:03 am

בדין חיוב ברכות הנהנין, אי מדאורייתא או מדרבנן

א) ז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ה עמוד א):
"תנו רבנן: "קדש הלולים לה'" (ויקרא י"ט) – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם; מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
והאי "קדש הלולים" להכי הוא דאתא?
האי מיבעי ליה;
חד: דאמר רחמנא: אחליה והדר אכליה;
ואידך: דבר הטעון שירה – טעון חלול; ושאינו טעון שירה – אין טעון חלול;
וכדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן; דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר (שופטים ט): "ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים"? אם אנשים משמח – אלהים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין".
הניחא למאן דתני "נטע רבעי", אלא למאן דתני "כרם רבעי" מאי איכא למימר?
דאתמר: רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד תני: כרם רבעי, וחד תני: נטע רבעי.
ולמאן דתני כרם רבעי – הניחא אי יליף גזרה שוה;
דתניא: "רבי אומר: נאמר כאן (ויקרא י"ט): "להוסיף לכם תבואתו", ונאמר להלן (דברים כ"ב): "ותבואת הכרם"; מה להלן כרם, אף כאן כרם;
אייתר ליה חד הלול לברכה;
ואי לא יליף גזרה שוה – ברכה מנא ליה?
ואי נמי יליף גזרה שוה – אשכחן לאחריו, לפניו מנין?
הא לא קשיא, דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע – מברך; כשהוא רעב – לא כל שכן.
אשכחן כרם, שאר מינין מנין?
דיליף מכרם: מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה – אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.
איכא למפרך: מה לכרם שכן חייב בעוללות.
קמה תוכיח.
מה לקמה שכן חייבת בחלה;
כרם יוכיח.
וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה; הצד השוה שבהן – דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.
מה להצד השוה שבהן, שכן יש בו צד מזבח. ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח.
וזית מצד מזבח אתי? והא בהדיא כתיב ביה "כרם", דכתיב (שופטים ט"ו): "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית".
אמר רב פפא: כרם זית – אקרי; כרם סתמא – לא אקרי.
מכל מקום קשיא: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח.
אלא דיליף לה משבעת המינין: מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה – אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.
מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים.
ועוד: התינח לאחריו, לפניו מנין?
הא לא קשיא; דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן.
ולמאן דתני נטע רבעי; הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה, כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה?
אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה".
ומדברי הגמרא משמע לכאורה שכל ברכות הנהנין הינן מדאורייתא; חלקם מלימוד הפסוקים, או מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, או מסברא.

ב) וז"ל התוספות שם:
"אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו': וקרא דנסיב לעיל – אסמכתא בעלמא; והגמרא היה סבור מתחילה דלימוד גמור הוא".
ותימא לכאורה, דהסברא הולכת רק על הדברים שאין עליהם לימוד במפורש, וכעין: "מילתא דאתיא בקל וחומר – טרח וכתב ליה קרא"; אבל מאין לנו לומר שהתבטלו כל לימודים אלו מכח הסברא?
וז"ל ספר "פני יהושע" שם:
"בגמרא: אלא סברא אסור לו לאדם כו': משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא – כל ברכת הנהנין הן מדרבנן, לבר מברכת המזון לחוד.
ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא, אבל בשאר ברכות מודה.
ולענ"ד, לכאורה יש לתמוה, דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא – הווי מדאורייתא.
ואדרבה, מקשה הש"ס: "הא למה לי קרא, סברא הוא"?
ובאמת מלשון התוס' אין הכרע; דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא – אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו, דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא.
מיהו נראה לענ"ד, דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא – אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל; משום דלא שייך להחמיר; דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה – מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא".
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ג עמוד א):
"תני רב אחא אריכא קמיה דרב חיננא: המבדיל בתפילה – משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס. ואם הבדיל בזו ובזו – ינוחו לו ברכות על ראשו.
הא גופא קשיא!
אמרת: "המבדיל בתפילה – משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס"; אלמא: תפילה לחודה סגי;
והדר תני: "אם הבדיל בזו ובזו – ינוחו לו ברכות על ראשו";
וכיון דנפיק ליה בחדא – איפטר, והויא ברכה שאינה צריכה;
ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: "כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום (שמות כ): לא תשא".
אלא אימא הכי: אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו – ינוחו לו ברכות על ראשו". היינו שסובר ה"פני יהושע" דמשום חשש ברכה שאינה צריכה הקלו חכמים בברכות, והתבטלה הסברא שאסור ליהנות מהעולם בלא ברכה.
והוא לכאורה תימא; דבשלמא ברכה מיותרת אסרה תורה לברך. אבל מהיכי תיתי לן שבגלל סיבה זו שייהנה מהעולם הזה בלא ברכה? והרי אין זו ברכה מיותרת. ומה שייך כאן טעם של ספק ברכות להקל? הרי אין זה ספק כלל, אלא ודאי.

ג) וז"ל הצל"ח במסכת ברכות (דף ל"ה עמוד א):
"ומה שכתב הגאון בעל "פני יהושע", דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן התורה; דהרי אשכחן שאמרו: "הא למה לי קרא? סברא הוא!"; שמע מינה שסברא מועיל כמו קרא.
ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים; כמו בכתובות דף כ"ב [ע"א]: "מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר"? ובבבא קמא דף מ"ו ע"ב: "מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה" וכו'; שבאלו המקומות מקשה הגמרא: "קרא למה לי? סברא הוא";
אבל לומר על דבר שהוא מסברא, שהוא חשוב מצוה דאורייתא – זה לא שמענו;
ואם הדבר כן – לחינם נכתבו כל המצות שהם שכליות.
ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה – סברא זו שייכא בכל באי עולם; וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח; אתמהה!
אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא – לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין".
והנה חידש דין מסברתו, שכל מקום שנאמרה סברא, אינה ללמד מצוה חדשה, אלא דין וגדר.

ד) וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף כא עמוד ב):
דתניא (דברים י"ד): "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי" וגו'.
אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה.
לגר במכירה מנין?
תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור".
לנכרי בנתינה מנין?
תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכור לנכרי".
נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה;
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: דברים ככתבן: לגר – בנתינה; ולנכרי – במכירה.
מאי טעמא דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר – ליכתוב רחמנא: "לגר אשר בשעריך תתננה, ואכלה ומכור"; "או" למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן.
ורבי מאיר: "או" – להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי.
ורבי יהודה: הא לא צריך קרא; כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו – לא צריך קרא, סברא הוא.
היינו שאתה לומד מצות נתינה לגר מסברא.
וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף כ"ה עמוד א):
דתניא: רבי אליעזר אומר: אם נאמר (דברים ו): "בכל נפשך" – למה נאמר: "בכל מאדך"? ואם נאמר: "בכל מאדך" – למה נאמר: "בכל נפשך"?
אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
עבודה זרה – הא דאמרן.
גילוי עריות ושפיכות דמים – דתניא: רבי אומר (דברים כב): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".
וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה?
הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו – אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.
ונערה המאורסה מרוצח: מה רוצח – יהרג ואל יעבור; אף נערה המאורסה – תהרג ואל תעבור.
ושפיכות דמים גופיה מנלן?
סברא הוא; כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מרי דוראי אמר לי: "זיל קטליה לפלניא; ואי לא – קטלינא לך".
אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?".
היינו שדין ייהרג ואל יעבור ברוצח, שמצווה למות ולא להרוג את חבירו, נלמד מסברא. ואין זה רק דין, אלא חיוב גמור.
וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף קו עמוד א):
"תנו רבנן: "זכור את יום השבת לקדשו" – זוכרהו על היין.
אין לי אלא ביום; בלילה מנין? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת לקדשו".
בלילה מניין?! אדרבה! עיקר קדושא בלילה הוא קדיש! דכי קדיש – תחילת יומא בעי לקידושי!
ותו: "בלילה מנין? תלמוד לומר: "זכור את יום""?! תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא?!
הכי קאמר: זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה; ביום מנין? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת"".
וז"ל רש"י שם:
"לקדשו: משמע: משעה שמתקדש היום. אין לי אלא ביום: לקמן פריך: אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא, דכניסתו היא קדושתו!".
הרי דדין קידוש הלילה שהוא עיקר נלמד מסברא, ועל פי הסברא נלמד הפסוק.

ה) וגם מה שהקשה מכל המצוות השכליות, שאפשר להבינם מסברא; הנה כמו שאמרה הגמרא בכמה מקומות דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא, ה"נ מילתא דאתיא בסברא.
וז"ל הר"ן במסכת נדרים (דף ג עמוד א):
"דכי היכי דאמרינן בריש פ"ק דקדושין (דף ד) דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא – ה"נ מילתא דאתיא בהיקישא אפשר טרח וכתב לה קרא. ובריש "איזהו נשך" אמרינן: "מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא"".
היינו שלפעמים משאירה התורה דבר שבסברא בלי שייכתב, ולפעמים טורחת לכותבו.
ומה שכתב מבני נח, הנה אף שזו סברא נכונה לכל באי עולם, אבל אינה מחייבת אותם אלא מה שצוו בה בפירוש. משא"כ עם ישראל חייבתו התורה אף בסברא.

ו) ומכאן נראה לכאורה לומר שעל פי משמעות הסוגיא אכן כל ברכות הנהנין הינן מדאורייתא, ואין להקל בהם בשום אופן, ואף בספק צריך לברך שוב.

דוד ריזל
הודעות: 1105
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: בדין חיוב ברכות הנהנין אי מדאורייתא או מדרבנן

#2 שליחה על ידי דוד ריזל » א' אפריל 11, 2021 4:20 pm

מרדכי ארגמן כתב: בדין חיוב ברכות הנהנין, אי מדאורייתא או מדרבנן

א)
מדברי הגמרא משמע לכאורה שכל ברכות הנהנין הינן מדאורייתא; חלקם מלימוד הפסוקים, או מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, או מסברא.

ב) וז"ל התוספות שם:
"אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו': וקרא דנסיב לעיל – אסמכתא בעלמא; והגמרא היה סבור מתחילה דלימוד גמור הוא".
ותימא לכאורה, דהסברא הולכת רק על הדברים שאין עליהם לימוד במפורש, וכעין: "מילתא דאתיא בקל וחומר – טרח וכתב ליה קרא"; אבל מאין לנו לומר שהתבטלו כל לימודים אלו מכח הסברא?
וז"ל ספר "פני יהושע" שם:
" ולענ"ד, לכאורה יש לתמוה, דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא – הווי מדאורייתא.
ואדרבה, מקשה הש"ס: "הא למה לי קרא, סברא הוא"?
ובאמת מלשון התוס' אין הכרע; דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא – אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו, דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא.
מיהו נראה לענ"ד, דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא – אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל; משום דלא שייך להחמיר; דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה – מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא".
היינו שסובר ה"פני יהושע" דמשום חשש ברכה שאינה צריכה הקלו חכמים בברכות, והתבטלה הסברא שאסור ליהנות מהעולם בלא ברכה.
והוא לכאורה תימא; דבשלמא ברכה מיותרת אסרה תורה לברך. אבל מהיכי תיתי לן שבגלל סיבה זו שייהנה מהעולם הזה בלא ברכה? והרי אין זו ברכה מיותרת. ומה שייך כאן טעם של ספק ברכות להקל? הרי אין זה ספק כלל, אלא ודאי.

ג) וז"ל הצל"ח במסכת ברכות (דף ל"ה עמוד א):
"ומה שכתב הגאון בעל "פני יהושע", דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן התורה; דהרי אשכחן שאמרו: "הא למה לי קרא? סברא הוא!"; שמע מינה שסברא מועיל כמו קרא.
ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים; כמו בכתובות דף כ"ב [ע"א]: "מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר"? ובבבא קמא דף מ"ו ע"ב: "מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה" וכו'; שבאלו המקומות מקשה הגמרא: "קרא למה לי? סברא הוא";
אבל לומר על דבר שהוא מסברא, שהוא חשוב מצוה דאורייתא – זה לא שמענו;
ואם הדבר כן – לחינם נכתבו כל המצות שהם שכליות.
ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה – סברא זו שייכא בכל באי עולם; וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח; אתמהה!
אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא – לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין".
והנה חידש דין מסברתו, שכל מקום שנאמרה סברא, אינה ללמד מצוה חדשה, אלא דין וגדר.

ד) וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף כא עמוד ב):
ורבי יהודה: הא לא צריך קרא; כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו – לא צריך קרא, סברא הוא.
היינו שאתה לומד מצות נתינה לגר מסברא.

וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף כ"ה עמוד א):
בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
ושפיכות דמים גופיה מנלן?
סברא הוא; כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מרי דוראי אמר לי: "זיל קטליה לפלניא; ואי לא – קטלינא לך".
אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?".
היינו שדין ייהרג ואל יעבור ברוצח, שמצווה למות ולא להרוג את חבירו, נלמד מסברא. ואין זה רק דין, אלא חיוב גמור.

וז"ל הגמרא במסכת פסחים (דף קו עמוד א):
"זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה; ביום מנין? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת"".
וז"ל רש"י שם:
"לקדשו: משמע: משעה שמתקדש היום. אין לי אלא ביום: לקמן פריך: אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא, דכניסתו היא קדושתו!".
הרי דדין קידוש הלילה שהוא עיקר נלמד מסברא, ועל פי הסברא נלמד הפסוק.

ה) וגם מה שהקשה מכל המצוות השכליות, שאפשר להבינם מסברא; הנה כמו שאמרה הגמרא בכמה מקומות דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא, ה"נ מילתא דאתיא בסברא.
וז"ל הר"ן במסכת נדרים (דף ג עמוד א):
"דכי היכי דאמרינן בריש פ"ק דקדושין (דף ד) דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא – ה"נ מילתא דאתיא בהיקישא אפשר טרח וכתב לה קרא. ובריש "איזהו נשך" אמרינן: "מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא"".
היינו שלפעמים משאירה התורה דבר שבסברא בלי שייכתב, ולפעמים טורחת לכותבו.
ומה שכתב מבני נח, הנה אף שזו סברא נכונה לכל באי עולם, אבל אינה מחייבת אותם אלא מה שצוו בה בפירוש. משא"כ עם ישראל חייבתו התורה אף בסברא.

ו) ומכאן נראה לכאורה לומר שעל פי משמעות הסוגיא אכן כל ברכות הנהנין הינן מדאורייתא, ואין להקל בהם בשום אופן, ואף בספק צריך לברך שוב.
ניסיתי לתמצת, כדי שיהיה יותר קל לקריאה.

אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

Re: בדין חיוב ברכות הנהנין אי מדאורייתא או מדרבנן

#3 שליחה על ידי אבגדה » א' אפריל 11, 2021 6:32 pm

בס"ד
תודה למתמצת, אך חשוב היה לי להביא את כל לשון הגמרא, כדי שלא יאמר מאן דהוא שאין הדברים ברורים בגמרא שאכן כך הוא.
ואשמח לקבל הערות/הארות על דברים אלו, כי הם לכאורה דלא כהלכה המקובלת שברכות הנהנין מדרבנן.

שלח תגובה