בדין קריאת שמע אי דאורייתא או מדרבנן

עיונים ודיונים במרחבי ים התלמוד כולו ובסדר הדף היומי
שלח תגובה
הודעה
מחבר
אבגדה
הודעות: 40
הצטרף: ד' אפריל 07, 2021 2:53 pm

בדין קריאת שמע אי דאורייתא או מדרבנן

#1 שליחה על ידי אבגדה » ה' אפריל 08, 2021 8:51 am

בדין קריאת שמע אי מדאורייתא או מדרבנן

א) ז"ל המשנה והגמרא במסכת ברכות (דף ב עמוד א):
משנה.
"מאימתי קורין את שמע בערבין: משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
גמרא:
תנא היכא קאי, דקתני: "מאימתי"?
ותו: מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא!
תנא אקרא קאי, דכתיב: "בשכבך ובקומך"; והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת: משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".
ומשמע שדין קריאת שמע וגם זמן קריאת שמע הינם מדאורייתא.
וז"ל המשנה והגמרא במסכת ברכות (דף י עמוד ב-י"א ע"א):"
משנה.
בית שמאי אומרים: בערב: כל אדם יטה ויקרא; ובבקר: יעמוד; שנאמר: "ובשכבך ובקומך".
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: "ובלכתך בדרך".
אם כן, למה נאמר: "ובשכבך ובקומך"?
בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים".
גמרא.
בשלמא בית הלל קא מפרשי טעמייהו וטעמא דבית שמאי; אלא בית שמאי – מאי טעמא לא אמרי כבית הלל?
אמרי לך בית שמאי: אם כן, נימא קרא: "בבקר ובערב" – מאי: "בשכבך ובקומך"? בשעת שכיבה – שכיבה ממש; ובשעת קימה – קימה ממש".
וגם כאן משמע שקריאת שמע הינה מדאורייתא.
וז"ל המשנה והגמרא במסכת ברכות (דף טו ע"א):
משנה
"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא. רבי יוסי אומר: לא יצא.
קרא ולא דקדק באותיותיה: רבי יוסי אומר – יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא.
גמרא
מאי טעמא דרבי יוסי: משום דכתיב: "שמע" – השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך.
ותנא קמא סבר: "שמע" – בכל לשון שאתה שומע.
ורבי יוסי: תרתי שמע מינה.
תנן התם: "חרש המדבר ואינו שומע – לא יתרום; ואם תרם – תרומתו תרומה". מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע, דיעבד – אין; לכתחילה – לא?
אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דתנן: "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לא יצא". עד כאן לא קאמר רבי יוסי "לא יצא" אלא גבי קריאת שמע דאורייתא; אבל תרומה – משום ברכה הוא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא".
וגם כאן משמע שקריאת שמע דאורייתא.

ב) וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף יג עמוד א):
"תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים: בכל לשון.
מאי טעמא דרבי: אמר קרא: "והיו" – בהוייתן יהו.
ורבנן מאי טעמייהו: אמר קרא: "שמע" – בכל לשון שאתה שומע.
ולרבי נמי, הא כתיב: "שמע"!
ההוא מבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי להו כמאן דאמר: "לא השמיע לאזנו – יצא".
ולרבנן נמי, הא כתיב: "והיו"!
ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע.
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה?
נפקא ליה מ:"דברים" "הדברים".
ורבנן "דברים הדברים" לא דרשי".
וגם כאן משמע שקריאת שמע מדאורייתא.
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף יד ע"א):
"בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק – הלל דרבנן מבעיא? או דלמא פרסומי ניסא עדיף?
אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום".
וכאן אומרת הגמרא במפורש שקריאת שמע הינה מדאורייתא.
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף כא ע"א):
"קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא".

ג) וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף כא ע"א):
"אמר רב יהודה: "ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא. ספק אמר: "אמת ויציב", ספק לא אמר – חוזר ואומר: "אמת ויציב". מאי טעמא: קריאת שמע – דרבנן; "אמת ויציב" – דאורייתא.
מתיב רב יוסף: "ובשכבך ובקומך"!
אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב".
ויל"ע כיצד חולק רב יהודה על כל התנאים?
וגם צריך להבין כיצד ברכת "אמת ויציב" הינה דאורייתא?
וזה המשך לשון הגמרא שם:
"תנן: "בעל קרי מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון – מברך לאחריו ואינו מברך לפניו"; ואי סלקא דעתך: "אמת ויציב" דאורייתא – לברוך לאחריה!
מאי טעמא מברך? אי משום יציאת מצרים – הא אדכר ליה בקריאת שמע.
ונימא הא ולא לבעי הא!
קריאת שמע עדיפא, דאית בה תרתי".
וז"ל רש"י שם:
"אמת ויציב דאורייתא היא: שמזכיר בה יציאת מצרים, דחיובא דאורייתא היא, דכתיב: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים" (דברים ט"ז). דאית בה תרתי: יציאת מצרים ומלכות שמים".
ויל"ע, אם ב"אמת ויציב" מקיים מצות עשה דאורייתא של הזכרת יציאת מצרים, למה תקנו חכמים לומר פרשת ציצית, שיש בה הזכרת יציאת מצרים?
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף יב עמוד ב):
"פרשת ציצית מפני מה קבעוה?
אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה".
היינו שקבעוה בגלל כמה סיבות, ולא בגלל יציאת מצרים בלבד.
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף יד עמוד ב):
"אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתתא! דכי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר: אמרי במערבא ערבית: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם... אני ה' אלהיכם אמת".
אמר ליה אביי: מאי מעליותא? והא אמר רב כהנא אמר רב: לא יתחיל; ואם התחיל – גומר!
וכי תימא: ואמרת אליהם לא הוי התחלה – והאמר רב שמואל בר יצחק: אמר רב: "דבר אל בני ישראל" – לא הוי התחלה; "ואמרת אליהם" – הוי התחלה!
אמר רב פפא: קסברי במערבא: "ואמרת אליהם" – נמי לא הויא התחלה, עד דאמר: "ועשו להם ציצית".
אמר אביי: הלכך: אנן אתחולי מתחלינן – דקא מתחלי במערבא; וכיון דאתחלינן – מגמר נמי גמרינן; דהא אמר רב כהנא: אמר רב: לא יתחיל; ואם התחיל – גומר".
היינו שבא"י כלל לא קראו בלילה פרשת ציצית. וא"כ מובן שברכת "אמת ויציב" היא עיקר קיום מצוה דאורייתא של הזכרת יציאת מצרים.
וא"כ בבקר קוראים פרשת ציצית בגלל כמה סיבות, אבל עיקר קיום מצות הזכרת יציאת מצרים היא בברכת "אמת ויציב".

ד) אמנם עדיין צריך להבין כיצד סובר רב יהודה שקריאת שמע היא דרבנן?
וז"ל הגמרא במסכת ברכות (דף יג ע"ב):
"תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.
אמר ליה רב לרבי חייא: "לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים"!
אמר ליה: "בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו – מקבל עליו עול מלכות שמים".
ומשמע שסובר שמצות קריאת שמע הינה רק פסוק ראשון.
וז"ל המשך הגמרא שם:
"אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ונאנס בשינה – יצא.
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: "בפסוקא קמא – צערן; טפי – לא תצערן".
אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: "אבוך היכי הוה עביד"?
אמר ליה: "בפסוקא קמא – הוה קא מצער נפשיה; טפי – לא הוה מצער נפשיה".
ומשמע שכך הכריעו האמוראים להלכה.

ה) וז"ל הירושלמי במסכת ברכות (דף ח ע"א):
"רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו, שעוסקים בתלמוד תורה – אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין... טעמיה דרשב"י: זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון".
היינו שרשב"י סובר שקריאת שמע נתקנה לומר דברי תורה.

שלח תגובה