והוא ויכוח ישן נושן שאוה"ע תמיד משתדלים להראות שכביכול הקב"ה עזב אותנו, ואיננו במעמד של "בנים אתם לה'".אמר ליה ההוא מינא לר"ג: עמא דחלץ ליה מריה מיניה, דכתיב: בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם! אמר ליה: שוטה, מי כתיב חלץ להם? חלץ מהם כתיב, ואילו יבמה דחלצו לה אחין, מידי מששא אית ביה?
ור"ג השיב שמפשט הפסוק עצמו יש ללמוד שלא היתה כאן עזיבה כלל. שנעשית כאן חליצה שלא כהלכה,
שהרי ע"פ התורה צריך שהיבמה תחלוץ את נעלו של היבם, ואילו כאן בפסוק מתואר שעם ישראל הוא זה שחלץ מהקב"ה,
והוא כדוגמת יבם שחלץ את נעלה של היבמה שאין לזה שום משמעות.
והדבר עורר אותי להתבונן בדבר שאולי הוא בבחינת סתרי תורה... אך אני כמובן חותר לחפש הסבר מתוך רובד הפשט.
זה ברור ומיסודות האמונה שהבורא ית"ש אינו לא דמות הגוף ולא שייך בו כלל מציאות של זכר או נקבה.
אך עכ"ז במונחים שקיימים אצלנו, כמדומני שההתגלות של הקב"ה בתורה ובחז"ל הוא בלשון זכר.
כך מפורש בכמ"ד ד"כל התורה בלשון זכר נאמרה". ובשה"ש אנו מוצאים את הקב"ה מכונה "דודי" לעומת כנס"י המכונה "רעייתי".
ועוד מצינו בגמ' יומא פ"ו ע"ב:
והיינו שהקב"ה נמשל לבעל שגירש את אשתו [כנס"י], ושוב מחזירה למרות שזנו אחר הע"ז.אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'.
והרושם שמתקבל מכל המקורות הנ"ל, דהקב"ה נמשל לזכר שהוא הצד של ה'נתינה',
ולעומתו עם ישראל הם הנקבה ש'מקבלת' את כל ההשפעה הנצחית ממנו.
אולם הפלא הגדול, שכאן בגמ' יבמות שציטטתי לפנ"כ, מבואר ממש להיפך.
שאת הקב"ה ממשילים ל'יבמה', ואת עם ישראל ל'יבם'. ולכן כשעם ישראל חולצים מהקב"ה,
אין לזה כל משמעות וכנ"ל. והלא דבר הוא, כיצד נתהפכו להן היוצרות?