והגמ' מבארת שיש אופנים שיש להאמינו גם היכא שהיא נוגעת אליו וכגון:אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו!
דהיינו באופן שהחכם מעיד בנוסף על עוד הוראה חדשה שאינה נוגעת אליו, הרי שזה מחזק אצלינו את נאמנותו שהוא מעיד עדות אמת,ואיבעית אימא: שאני הכא, דקאמר מעשה אחרינא בהדה.
והראיה שמעיד גם על פרטים שלא נוגעים אליו כלל [בבחינה הדומה ל"מסיח לפי תומו"].
וחשבתי שיש קצת לדון, דלאחר שהגמ' מלמדת אותנו את ה"שטיק" הזה, שאם יוסיף עוד פרטים זה יחזק את העדות על עצמו,
הרי שיש כאן פתיחת דלת בפני הרמאים, שיוסיפו כל מיני "שיחות נאות" שאינם נוגעים אליהם, וממילא יאמנו כל דבריהם. וצ"ע.
אך אח"כ נתעוררתי שבאמת זו גמרא מפורשת שלהוסיף עדות לא מעלה בנאמנות [ומהטעם הנ"ל]
וכפי שמופיע במסכת כתובות דף כ"ד ע"א, ובדף נ"ו ע"ב:
ופרש"י (כתובות כ"ד ע"א):החמרין שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן שלי חדש ושל חברי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן - אינו נאמן
למדנו שיש לחשוש שמא יאמרו דברים אחרים בשביל לחזק את אמינותם, והיא הנותנת שלא לאמינם!אינו נאמן - הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אף על פי שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חבירו אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר.
[היה מקום לחלק בין עמי ארצות, לבין חכם. אך המתבונן במעשה שהובא ביבמות צ"ח ע"א יראה שלא מיירי דוקא בחכם,
דהמדבור שם בסתם גר שנשא אשת אחיו על סמך הוראה ששמע בשם ר"ע, ואין מוכח כלל שהגר הזה היה חכם.
ויתכן שהיה עם הארץ ורק שנזדמן לו לשמוע הוראות בשמו של גדול הדור רבי עקיבא, ויל"ע].