אפתח בנושא נרחב שנוגע לכל אחד בעתו ובזמנו באי"ה, והוא מענין חיתון הבנים והבנות בעה"י.
שעם כל השמחה ויש ב"ה בשפע עם חיתונו של כל ילד, מ"מ מעולה בזה ג"כ קושי ועול ההוצאות שמכביד במאוד. [וכפי שאמר החכם, אין לאף אחד כסף מיותר].
ורבים החושבים ומחשבנים חשבונות שאולי צריך לעשות כבר סוף לכל הנוהג בציבור שלנו, שההורים "המסכנים" צריכים ליטול
את כל [או חלק נכבד ועיקרי מ]העול על צווארם, שלכאו' צריכים לתת לזוגות להתמודד בעצמם, ושה' יעזור להם וכו'.
אכן בשביל זה זקוקים אנו לאור מתורתו של רשב"י אשר האיר את עינינו בדבריו המובאים בגמ' כתובות נ"ב ע"ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה.
ולמדנו א"כ שכך הדין תורה נותן, שיש לאב לסייע כמדת יכולתו לשידוך בנותיו, ולהציע נדונייה הגונה בכדי שיהיה מי שיקפוץ על ה"תכשיט" שלו.
שאלו פעם את הגראי"ל שטינמן זצ"ל האם להתחייב בנדוניא אע"פ שאין לו זה נחשב כ"סומך על הנס"?
והשיב ע"כ במתק לשונו: "הנס הזה זה נס שקורה, ויכול לסמוך על הנס עוד הפעם.
אבל אותם החוששים מהוצאות הנדוניא ורוצים לחתן בלעדיה, הנס הזה עוד לא קרה..."