כתובות ס"ו ע"ב - מה המעלה שהקב"ה מוסר את בניו (כשאינם עושים רצונו) לאומה שפלה?

[ענף עץ אבות]

עברתי לאחרונה על דברי הגמ' בכתובות דף ס"ו ע"ב הידועים על בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורין מבין גללי בהמת הערביים,
והנה בסיום המעשה מובא משפט שמאוד מעורר וזוקק לביאור רב, אשמח לשמוע הסברים או מקורות אם דברו מזה:

"בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם,
ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

הרישא מובנת היטב, אך מה הסיפא שייך ל"אשריכם ישראל" וכי זו מעלה להמסר ביד בהמתן של אומה שפלה?
ובאמת שיש להעיר דבגיטין דף נ"ו ע"ב מצינו להיפך, שכל המצר לישראל נהפך לראש, הרי שהקב"ה דואג לכבד את בניו
שלא ימסרו בידי אנשים שפלים. וראיתי ביעב"ץ שמחלק בין יחידים לכלל האומה הישראלית, ועדיין צ"ב מה המעלה?

[חפץ בחיים]

עיין מהרש"א שם שביאר (ע"פ הבנתי) שלכל אומה יש שר ומזל בשמים ולכן תמיד הם באותו 'סטטוס' פחות או יותר, אך ישראל הם מעל המזל אלא חלק ד' עמו ולכן כשעושים את רצונו הם מעל כל האומות וכשח"ו להיפך הרי שהם תחת הכל. וזה שהם מלקטים מבין גלליהם של בהמתן של אומה שפלה הרי זו ראיה שאינם בסדר המזל הטבעי אלא בהנהגה פרטית של הקב"ה. והדברים מעוררים ומעודדים ביותר

[ענף עץ אבות]

המרש"א לא הולך עם דרך חילוקו של היעב"ץ, ומעניין כיצד מפרש בענין מה שהקב"ה מוסר את ישראל רק ע"י מלכים ואנשים חשובים, "והלבנון באביר יפול" (גיטין נ"ו ע"ב).
אמנם יש בזה נקודת מבט חדשה למדי, שהרי בדעת בעה"ב שלי, הייתי אומר שזה נכון שמי שזוכה לחסות תחת כנפי השכינה, הרי שממשלת השרים היא רק לגרעון בעיניו.
אולם בשעה שהשכינה מסתלקת רח"ל, הרי שהיה מומלץ לכל הפחות להיות נתון תחת שמירה מסויימת, ולא להעזב בלי שום תמיכה וסעד כלל.
ומדוע בכל זאת אני טועה? האם מפני שהקב"ה אף פעם לא עוזב אותנו, אלא שרק מתגלה בהסתר. או שמא (וכך לכאו' משמע לי יותר מדברי המהרש"א) שגם אם יש עזיבה ממשית-מוחלטת, מ"מ עצם היותנו מושלים בעצמנו בלי שום שליט מעל גבנו (מלבד הקב"ה), העצמאיות והחירות הזו לחוד מהווה סיבה לשמחה. וכטבע הטבוע בעובר ממעי אמו שיוצא ומבעט שרוצה חופשיות משל עצמו. האמת שאינני מספיק מבין זאת, ואשמח אם יהיה בידך הבנה יותר בהירה בזה לפשט לי הדברים.

[חפץ בחיים]

בעניין כל המיצר לישראל אשמח לקבל מידע, אך בפשטות כל ענין הנוגי לכלל ישראל הרי מכבודו של הקב"ה שימסר ביד ראש ולא ביד שפלים, והראיה לכך, שהמקור למימרא זו היא מהפסוק והלבנון באדיר יפול והכוונה היא לבית המקדש.
ובביאור דברי המהרש"א הרי שאין עצם זה שמסורים ביד בהמתן וכו' הוא השבח אלא שיש בזה עדות וראיה על כך שמי שמנהיגם הוא הקב"ה. אמנם הובטח לנו בתורה לא מאסתים ולא געלתים וכו', ואף זה חלק המנהגת ד' המיוחדת עמנו ודלא כשאר האומות.

[ענף עץ אבות]

יש"כ על חידוד הדברים בבהירות נפלאה!
אך שוב אשאל, האם זה ענין של 'משחקי כבוד'? וכי האם באמת אכפת לנו האם אנו נשלטים ע"י שרים בשמים (באופן שלא זוכים לקבל הארה מהקב"ה בעצמו),
הרי תקח בחשבון שעי"כ אנו עשויים להשאר בבירא עמיקתא רח"ל, וכי כל הצר הזה שווה בנזק המלך, שהעיקר לא נהיה מסורים בשום אופן בשמירת השרים?
אתה כותב יסוד עמוק, אך בשטחיות שלי זה ממש קשה להיקלט.

[חפץ בחיים]

לכאורה מי שזוכה בהנהגת 'שרים' הרי הוא לעולם באותו מצב ואינו רואה סיבה מיוחדת לצאת ממנו משא"כ מי שנמסר בידם של אומה שפלה הרי הוא מפשפש במעשיו מידי פעם.
אך אליבא דאמת איני יודע אם יש צורך לכל זה ואין כאן מקום לשיקולי כדאיות משום שכך היא הבריאה שחלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו וזהו. כך היא הצורה ומי שמפסיד מפסיד, אם כי דלתי תשובה לא ננעלו לעולם