ביאור מחודש בסוגיות הגמ' המדברות על פ"נ - שלפיו מיושבות כל הקושיות לכאן ולכאן

עיונים ודיונים במרחבי ים התלמוד כולו ובסדר הדף היומי
שלח תגובה
הודעה
מחבר
איש יהודי
הודעות: 50
הצטרף: א' יולי 05, 2020 11:45 am

ביאור מחודש בסוגיות הגמ' המדברות על פ"נ - שלפיו מיושבות כל הקושיות לכאן ולכאן

#1 שליחה על ידי איש יהודי » ה' יולי 16, 2020 9:30 pm

הקטע הבא מועתק מהקדמת ספר חו"כ, והוא ביאור מחודש שאינו מופיע באף ספר אחר, ונגד כל הבנת האוסרים וגם המתירים, ומיוסד ע"פ התבוננות מעמיקה בדברי הגמ' והראשונים, ובמציאות שהיתה בזמן הגמ', ולפיו מיושבות כל הקושיות משני הצדדים.

[אבקש מהמנהלים היקרים ולמחוק ולחסום כל ניסיון להכניס לאשכול זה את הדיון על לבישת פאה נכרית להלכה ולמעשה, אסור או מותר וכו'. ולהשאיר את הדיון נקי בטהרתו בפירוש סוגיות הגמ'].

הגמ' - אסמכתא בעלמא

הגאון רבי יהושע בועז, שהיה הראשון שהתיר לבישת פאה, כתב זאת על גליון הגמרא, ופתח במילים: "יראה מזה להביא ראיה וסמך". מכאן משמע שלא היה בכוונתו להוכיח את ההיתר מהגמרא, אלא כסמך בעלמא. גם במרוצת השנים, פלפלו פוסקי ההלכה באשר לסוגיות הגמ', זה אומר בכה וזה אומר בכה, אך עיקר תשובות הפוסקים היה בהיתר הפאה ע"פ הסברות להתיר, ושלילת הטעמים לאסור, ולא בביאור הסוגיות.

בדורנו, יש שחשבו זאת לעיקר, שעל פיו נפסקת ההלכה, וכל עניינם הוא להוכיח כי אין ראיה מהגמרא והראשונים להתיר, והוסיפו גם לדחוק בדברי הש"ג והרמ"א וכיו"ב. אולם גם לאחר כל הביאורים שכתבו לא הועילו כלום, כי עדיין עמומות הן סוגיות הגמ', וישנן קושיות לשני הצדדים, אשר לא ניתן ליישבן כלל, או שהביאור דחוק ואינו מניח את הדעת, גם לדעת המתאמצים לאסור בימינו וגם לדעת הדוחים דבריהם ומתרצים הקושיות כדי להעמיד דברי השלטי גיבורים.

דהנה בפשטות, הפולמוס ההלכתי אודות הפאה החל לפני כחמש מאות שנה, ולפני כן לא היה המנהג מצוי. ולא הוזכר בשום מקום כי הפאה שימשה ככיסוי ראש, ולא הובא הדבר לא בגמרא ולא בראשונים, אלא ששימשה כקישוט. וכמו כן גם לא דנו האם אסור או מותר פאה משום דת יהודית או משום מראית העין, וממילא לא נראה שבזמן הגמרא כיסו הנשים את ראשן בפאה.

ועוד קשה, כיצד כתבו חלק מן הראשונים כי הפאה שימשה את הנשים החולות שנשרו שערותיהן, על מנת שיראו בעלות שיער כחברותיהן. הכיצד בזה נדמו לחברותיהן שכיסו את ראשן בסבכה כמנהגם בזמן ההוא? (יש ראיות רבות שהיו הנשים בזמן ההוא מכסות ראשן בסבכה ולא ברדיד). ומדוע לא נאסר הדבר משום "מראית העין" שיאמרו שהולכת בשערותיה המחוברות לראשה? ואם כל הנשים הלכו בפאה, מדוע ציינו הראשונים שהפאה שימשה נשים מסויימות? והכיצד חששו בגמ' שתשלוף הפאה ברה"ר ותראה לחברותיה, הלא תבוש להישאר בגילוי ראש? ואמנם לכל הנ"ל יש תירוצים, אך אין זה מניח את הדעת לגמרי.

וגם לאידך גיסא, אם תאמר שהפאה תחת הכיסוי, כפי שמנסים לומר, הרי זה סותר לגמרי מה שמוכח מדברי התוספות במסכת שבת (סד:) דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין, ושימשה כקישוט, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה, שמא אינה עשויה היטב. וכן ביארו חלק מהראשונים שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי. וכן רבינו פרחיה כתב שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה. וכן מדברי הרמב"ם "שיער נאה... שתתקשט בשיער", משמע שהיה השיער גלוי, כי תחת הכיסוי אין צורך בשיער נאה. וכעין זה מובא עוד בראשונים. וכן תוס' רי"ד "שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה", ואם איירי תחת הסבכה ונועד רק לייצר נפח, כפי שרצו לטעון, אינו מובן מדוע צריך קליעות שיער (דהיינו צמות). וכן רש"י כתב "שנראה כמו שהוא שערן", ואין צורך בזה אם איירי תחת הכיסוי. ואם תאמר שיצאה רק "לחצר", הרי מהגמ' והראשונים מוכח שיצאה עם הפאה לרשות הרבים, וכמבואר בכמה מקומות באריכות, שלא יתכן כלל לומר כך. וגם מהתוס' ורבינו פרחיה הנ"ל מוכח כך. ויש עוד שהוכיחו שהחצר המוזכרת במשנה היא חצר הרבים ולא חצר היחיד. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על כל אחת מהשיטות, כאשר יראה הקורא.

ואף בדברי ראשוני המתירים, הדברים עמומים. דהנה הש"ג כתב על מנהג נשות מקומו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן". ומשמע ששערן היה מכוסה, ורק במקום קליעת השיער נושאות שיער חברותיהן. ומאידך גיסא הרי כתב ששיער תלוש אין בו משום ערוה, ואין בו משום פריעת ראש, והתיר כל סוג של פאה. וכן הרמ"א הביא את דבריו אלה, אך לא כתב זאת באבן העזר סי' קט"ו בהלכות השייכים לזה, אלא באורח חיים סי' ע"ה אגב ההיתר בשערות שחוץ לצמתה.

ובימינו ניסו האוסרים המתחדשים לדחוק בדבריהם שדיברו "בחצר", ולזה אין מובן כלל. שהרי שלטי הגיבורים דיבר על נשים היוצאות, ו"יוצאות" פשוטו כמשמעו יוצאות לרשות הרבים. ומה שציטט במקום אחר שיטה יחידאה לאסור גילוי ראש בחצר, והרי רוב ככל הראשונים פסקו שבבית ובחצר מותרת לגלות ראשה לגמרי, ומה לו לחפש סמך בעלמא להתיר פאה בחצר, כאשר רוב הראשונים מתירים גילוי ראש לגמרי. וכן הרמ"א, כתב דבריו בסי' ע"ה אגב ההיתר בשיער שחוץ לצמתה. וכן הפנה לסי' ש"ג, שם מדובר בתכשיטים שבהם האשה יוצאה. ושם בביאורו דרכי משה, הביא את דעת הש"ג להתיר, ובוודאי לא מדובר שם בחצר. וכן המג"א בסי' ע"ה הפנה לעיין בסי' ש"ג סעיף י"ד, העוסק ביציאה בחוטי שיער לרה"ר. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על המנסים לדחוק בדברי המתירים.

הביאור הפשוט בדברי הגמ'

ולולא דברי האחרונים אשר מפיהם אנחנו חיים, היה אפשר לבאר לענ"ד שבזמן הגמ' כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו שערותיהן מאחור, כאשר החלק האחורי ובו קליעת ראשן היה מגולה (כמנהג כמה מארצות המזרח עד לאחרונה), והוא הנקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים וכפי שהביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו... שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים... שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.

וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".

וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".

וממילא, מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן. ועתה יובן גם מהו "חוטי שיער", שפירש רש"י שקולעת בהן שערה, ובגמ' אמרו שלא תצא ילדה בשל זקנה, שגנאי הוא לה. ותמוה כיצד קולעת בהן שערה, ומאידך יוצאת לרה"ר ונראים החוטים. ולדברינו מבואר, שאת הצמה הגלויה היו קולעות בחוטי שיער, ופשוט.

ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, אולי היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ממילא היה צורך ברעיון של פאה המכסה את כל הראש, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור - כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.

איש יהודי
הודעות: 50
הצטרף: א' יולי 05, 2020 11:45 am

Re: ביאור מחודש בסוגיות הגמ' המדברות על פ"נ - שלפיו מיושבות כל הקושיות לכאן ולכאן

#2 שליחה על ידי איש יהודי » ה' יולי 16, 2020 9:30 pm

ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש. ובגמ' בנזיר (כח:) איירי שבחצר לבשה פאה שלימה, ובחוץ כיסתה את עיקר ראשה וגילתה את קליעת שערותיה, וזו ראיית שלטי הגיבורים משם - ששערות תלושות אע"פ שנמצאות על הראש ואע"פ שנראות כשיער ממש, אין בהם משום פריצות ולא משום גילוי ראש (ואמנם בפאה שלימה יש לדון משום מראית העין ודת יהודית וכו', אך במקום שנהגו בכך ממילא אין מקום לחוש לזה). ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו: "והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.

ולפ"ז מבואר מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.

ולפ"ז מבואר פירוש רש"י, "פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן, שנראה כמו שהוא שערן". וכן כתב הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת). ולדברינו מבואר, שהיו קושרות פאה נכרית לשערן ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן למרות ששערן מועט.

וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי - דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.

ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון ד"וודאי דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ישנים (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה.

ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, שהרי רש"י והערוך פירשו שפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי מכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה. ולפי דברינו, אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, ולכל היותר כאשר מניחה תחתיה בגד כלשהו הרי היא מקבלת נפח כמו בהנחת שיער.

ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו, אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.

ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, שאמנם הכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף אבל צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".

ולפ"ז מיושב קושיית הב"ש מהגמ' בנדרים, "אבל נשים לעולם מיכסו, ופרש"י שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים. ע"כ. ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה וכו', היאך אפשר לומר שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים ולא נשים". וגם לדבריו קשה, מדוע נשים לעולם מיכסו ולא חילק בין בתולות לנשואות. ולדברינו מבואר, כי אכן כל הנשים היו מכסות ראשן, אך היו מוציאות צמה או "קוקו" מאחור, ולפיכך "לעולם מכסו" ולמרות שהפאה היתה מגולה אצל אותן אלה שחבשו פאה. וכיסוי הראש היה כולל הבתולות והנשואות גם יחד.

ולפ"ז מבואר לשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל" ללא חילוק בין בתולה לנשואה, ולשון השו"ע והרמב"ם "אחת פנויה ואחת אשת איש" (וראה ביאור הגר"א על השו"ע אה"ע כ"א: "מדקאמר לבנות ישראל ולא קאמר לאשה", וראה בב"ח שם, "מדלא קאמר אזהרה לאשת איש, אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל, אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה"), ולא היה צריך לדחוק בדבריהם ולפרש שפנויה היינו גרושה ואלמנה, כפי שדחקו האחרונים.

ולפ"ז מבואר הגמ' במסכת כתובות (טו:) "אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע", שלא מובן כיצד יצאה גם בהינומא (כיסוי) וגם ראשה פרוע. ופירש רש"י: "שערה על כתיפיה, כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה". וכן הוא בפירוש רבי עובדיה מברטנורא על המשנה. וכן בר"ן על הרי"ף. וכן בבית הבחירה למאירי שם. וכן בפסקי רי"ד. וכן הוא בפירוש קרבן העדה ובפירוש פני משה. ובכל זה אינו מובן מדוע נקטו "שערה על כתפיה" ולא שראשה פרוע לגמרי. ולדברינו מבואר, שגם הבתולות היו מכסות ראשן כמו הנשואות, ומוציאות צמה קלועה מאחור, אלא שביום החתונה פרעו את הצמה הקלועה ופיזרו השיער על הכתפיים, ומצאתי שזכיתי לכוון בזה לדברי הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם סי' ע"ה ס"ק ג'): "והיינו שיער שלה הארוכים פרועים על כתיפה, וראשה מכוסה, ואין להאריך".

וכן כתב בשו"ת מהר"י הלוי (אחי הט"ז, סימן ט'): "על כרחך שגם בתולה ארוסה אינו יוצאה בראש פרוע לחצר וכל שכן למבוי כמו נשואה, דבתרווייהו איכא למיחש להרהור, ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש וז"ל, וראשה פרוע שערה על כתיפה כו', כלומר הא דקתני ראשה פרוע היינו שמניחה קצת סופי השערות לאחריה על כתיפה... שאין איסור בגילוי קצת כזה, מפני שכך נהגו לגלות אותו קצת מהשיער, לית ביה חשש הרהור. וכן ראיתי בתשובות מהר"ם אלשק"ר בסי' ל"ה שאין איסור במה שנהגו לגלות שערן חוץ לצמתן... שההינומא כיסתה קצת שערות ראשה, וקצת הנשאר הניחה על כתיפה בעת ההיא כפי המנהג".

וכן כתב רבינו גרשום (בבא בתרא צב:) וזה לשונו, "שהיו שערותיה נראין מתחת הצעיף שלה הפרוש על ראשה שכך נוהגין לבתולה". ומשמע כדברינו, שההבדל בין נשואה לבתולה היה שנשואה שערה אסוף והבתולה שערה פזור, ובשתיהן היה הראש מכוסה.

ולפ"ז מבואר מדוע נקרא השיער היוצא חוץ לכיסוי "שיער שחוץ לצמתן", כי הצמה הקלועה היא הדבר היחיד שהיה מגולה אצל הנשים, והשיער הנוסף היוצא מצמתן (כפי שמצוי שנפרדות שערות מהצמה), נקרא "שיער שחוץ לצמתן". ואף שיער זה התירו הראשונים, כי רק שטח הראש חייב בכיסוי מדינא, ולא היוצא חוץ לכיסוי, אלא שנהגו אז לקלוע את השיער היוצא ולא לפזרו אלא לבתולה ביום חופתה.

ולפ"ז מבואר מש"כ הגאון רבי יוסף חיים בספרו "בן איש חי" (פרשת ויקהל שנה שניה סעיף יג'): "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום". ויש שהבינו כוונתו שהפאה מכוסה לגמרי, וזה דחוק מאוד, ולדברינו מבואר בפשטות שכוונתו לקליעה כעין צמה היוצאת מכיסוי ראשה, שזה היה נהוג בזמנם כמובא בספרים. והציע הבא"ח לאותן נשים שלא יכלו לקלוע שערן, להשתמש בפאה קלועה מע"ש ולגלותה מאחור.

ואמנם בתשובות הגאונים (למסכת שבת ס"ד) איתא, "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן", ומזה משמע דאיירי בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא בפאה המכסה את קליעת שערותיה. אולם יתכן שהכלות השתמשו בפאה נכרית כדי לייפות ולהרחיב את קליעת שערותיהן היוצא החוצה כדרך כל הנשים, ואת עיקר ראשן כיסו בסבכה. ויתכן גם שכיסו בזה את הראש באופן זמני, ועדיין יש לומר שרוב הנשים כיסו את ראשן בבגד ולא בפאה, כאמור, ורק כלות השתמשו בזה לקישוט.

וכן דברי הרמב"ם בביאורו למשנה יתבארו על פי זה: "פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער", שהפאה היתה כעין כובע המכסה ראשה ומתחתיו דבוקה צמה קלועה, והאשה היתה מכסה ראשה במגבעת, ומתקשטת בפאה נכרית היוצאת מתחתיו כצמה קלועה שנדמית כשערה הטבעי.

וסוגיית הגמ' בברכות (כד.) דשיער באשה ערוה, אינה בחיוב הכיסוי אלא בקריאת ק"ש (וכיו"ב לימוד תורה) מול השיער הרגיל בכיסוי, ודין ערווה בשיער הוא בהתאם לרגילות, ולכן כתבו הראשונים שאין איסור בק"ש מול שיער הבתולות הרגילות לגלות, ולכן כתבו אחרוני זמננו (בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שבילי דוד, שו"ת חלק לוי, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי) שאין איסור בק"ש גם מול שיער הנשואות הרגילות לגלות, כי דבר זה תלוי ברגילות ואינו ערוה בעצם כמו ירך.

איש יהודי
הודעות: 50
הצטרף: א' יולי 05, 2020 11:45 am

Re: ביאור מחודש בסוגיות הגמ' המדברות על פ"נ - שלפיו מיושבות כל הקושיות לכאן ולכאן

#3 שליחה על ידי איש יהודי » ה' יולי 16, 2020 9:31 pm

היסוד ההלכתי של שלטי הגיבורים

מהגמ' בשבת (סד:) למד הש"ג יסוד הלכתי, ששיער תלוש דינו כבגד ואין בו משום "שיער באשה ערוה", ומראה השיער אינו ערוה בעצם אלא רק שטח הקרקפת טעון כיסוי, וממילא שיער המכסה שיער העשוי לקישוט אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש. ועוד הביא ראיה מברכות (דף כד.) ורש"י ורא"ש שם, וביאר הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א שכוונת הש"ג להוכיח משם שאין בשיער עצמו משום ערוה, אלא כשהוא דבוק לבשר ונראה עם הבשר, וכשהוא בפני עצמו אין בכך כלום ("קרא עליה שיער שיער"). וכמו כן, שאין אומרים "שיער באשה ערוה" בדבר הרגיל בגילוי, וממילא יש להתיר גם לבישת פאה, כפי שהתירו הראשונים שם את שיער הבתולות. ולאיסור פריעת ראש הצריך הש"ג שני תנאים: שיהיה השיער מחובר, ושיראה הבשר עם השיער.

ויסוד זה הובא כבר בראשונים, וראה מה שכתב שו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז), "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להירהורא, ואע"פ ששערה נראה כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".

ומכיון שאין אנו יודעים את המציאות שהיתה בזמן הש"ג, יתכן אפילו שגם הוא דיבר על פאה שאינה מכסה את כל הראש אלא רק מכסה את מקום קליעת שערותיה, וזה מדוייק בלשונו שכתב "נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה. וע"ז הביא ראיה מהגמרא, שגם אז היו הולכות כך [וראה עוד לעיל בביאור ראייתו]. אלא שבדבריו חידש יסוד הלכתי חשוב, להתיר כל סוג של פאה, ובלבד שאין השיער מחובר לראש, וכתב שגם שיער המכסה שיער העשוי לקישוט אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש.

ויסוד זה נפסק להלכה ע"י גדולי הפוסקים הבאים אחריו, רמ"א מג"א ופרישה ועוד רבים, ונשלל ע"י הפוסקים האוסרים, מהר"י קצנלנבוגן, ב"ש וסיעתם, שאף הם דנו בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא רק בפאה כעין צמה. וע"פ פסק הש"ג והשו"ע להתיר פאה, התפשט המנהג בכל איטליה, לכסות הראש לגמרי בפאה, עד שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה, וכנ"ל בשו"ת "אפי זוטרי", ומסתמא החל המנהג להתפשט עוד בזמן הש"ג, שהרי מהר"י קצנלנבוגן והב"ש שחיו מעט אחרי הש"ג, דנו כבר בפאה נכרית שלימה ולא כעין צמה.

ויתכן שגם הרמ"א דיבר על פאה שהיא כעין צמה קלועה מאחריה, שכך היה בזמן הגמ' ובזמן הש"ג (ולכן נקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה). אבל עכ"פ הרי הרמ"א פסק כדעת הש"ג, שבשיער תלוש אין דין ערוה ואין בזה פריעת הראש, וממילא לפי זה אין נפק"מ בין צמה לבין פאה שלימה, אלא משום מראית העין ודת יהודית ובחוקותיהם וכו' שכל הדברים הללו אינם שייכים כיום, ולכן התירו האחרונים לבישת פאה על סמך דברי הרמ"א והש"ג.

ואחריהם הלכו כל עשרות האחרונים שהתירו פאה, ואע"פ שחלק מהם פלפלו בראיות הש"ג מהגמ', לא התייחסו לראיותיו אלא כסמך בעלמא, וכלשונו של הש"ג "יראה מזה להביא ראיה וסמך", וכולם התירו פאה מסברא ששיער תלוש דינו כבגד, תוך שהם שוללים את טעמי האוסרים.

שלח תגובה