על ידי כּוֹתָר » ב' פברואר 22, 2021 12:18 am
הנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר
שם בגמ': והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר: מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת.
בחי' הר"ן (מו"ק י"ח ע"א) כתב דהחשש לאשה מעוברת שתפיל היא מחמת איסטניסטיות, וי"מ משום כשפים.
באליהו רבה (סי' ר"ס סעיף ז') מביא מתולעת יעקב טעם הדבר דקודם שחטא אדם הראשון הי' מלבושו כולו של צפורן, וכשחטא נתפשט ממנו מלבוש זה ולא נשאר רק הצפרנים, ומאחר שהאשה גרמה לחטא עץ הדעת שנתפשטה ממנו הצפרנים, לכן כשהיא דורכת על הצפרנים, נזכרת עוונה ונענשת. ובספר עץ חיים (שער לא פרק כ) כתב, וז"ל: "הצפרניים הם שורש קליפות, אלא שהיא זכה בתכלית הזכות והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבעות. ומה שהוא כנגד הבשר הוא בתכלית הזכות, אבל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע, זה צריך לחתוך אותה, כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית.
בהגהות משנת יעקב (או"ח סו"ס ר"ס) מביא מזוה"ק פ' ויקהל ופ' אחרי מות שמשמע שם שגם איש הדורך על צפרנים יכול להנזק.
עצות להרחיק הנזק
בגמרא מועד קטן י"ח. מבואר להדיא שבנזרק למקום אחר מותר
"אשה בי מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני אשתני", עיין שם.
ופירש הנמוק"י שם דאין מזיקות אלא במקום נפילתן.
וכתב הפרישה יו"ד סימן קטז: ויש ללמוד מכאן שאם אדם חותך את צפרניו בביתו, במקום שהנשים שכיחי, ונפלו מידו קצת מצפרניו, יכבד אותו מקום, או ינקה שם ויזיזם ממקומן, ולית לן בה. ע"ש. והאליה רבה (סימן רס סק"ז) כתב, ולענ"ד אפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום, וכן משמע ברי"ף שם. ע"כ.
דעת הפרי חדש (יו"ד סימן קטז סק"ט) דמה שאמרו בגמרא שאם הצפרנים הוזזו ממקומן אינם מזיקים עוד, הני מילי כי כניש להו מדוכתא קמא דנפלי ביה ממילא, אבל אי כניש להו בחד דוכתא אדעתא דלבדורינהו בתר הכי, בההיא דוכתא דקמבדר להו, הוה ליה דוכתיה קמא, ותמן מזקי.
עוד עצות הובאו באחרונים.
א. לחתוך דבר אחר נטילת הצפרניים.
ב. לחתכם בסכין ולא במספרים.
בספר מנהג ישראל תורה (סי' ר"ס אות ד') כותב: כתב בתוס' שבת דהמנהג לחתוך איזה דבר אחר נטילת הצפרנים, והטעם דאיתא בגמ' כאן: (שהנוטל צפרניו וזורקן לר"ה מתחייב בנפשו) ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה, ומשום הכי מחשש שמא נפל מצפרניו לארץ חותכין איזה דבר אחר נטילת הצפרנים.
והנה במחזיק ברכה (הו"ד בשערי תשובה בסימן רנ"א) כתב, דאין טעם למנהג זה, דהרי מסיים בגמ' ולא היא לכולא מילתא חיישינן, אבל במשמרת שלום מיישב המנהג דאע"ג דמסיים בגמ' דלכולא מילתא חיישינן היינו דיש עדיין חשש, מ"מ תועיל קצת להחליש כחא דהזיקא, ועיין בהג"ה על אלף המגן שבמטה אפרים סימן תר"ו שמביא גם סמך לזה מרש"י ישן, אלא שכתב שם לחתוך מהשולחן, ורק בספר מע"ס כתב דאין לחתוך מהשולחן דדומה למזבח, אלא עכ"פ הוי סמך לחתוך איזה דבר.
ושוב מצאתי מנהג זה במקור חיים (מהבעל חות יאיר) בקיצור הלכות סימן הזה, ובשו"ת בצל החכמה ח"ג סימן נ"ד כתב דמה"ט ניחא מה שרבים מדקדקין להסיר הצפרנים בסכין ולא במספרים דאיתא שם בגמ' ולא אמרן אלא דשקיל בגנוסטרי, וגנוסטרי היינו מספרים, ואף על גב דגם ע"ז מסיים בגמ' ולא היא אבל עכ"פ תועיל קצת כנ"ל.
ובספר עצי עדן להרה"ק מקמארנא במשניות נזיר פ"ו (הו"ד בדרכי חיים ושלום באות שנ"ג ובהג"ה, ובליקוטי מאיר ס"ק י"ז) כתב טעם אחר להמנהג שמחתכין איזה דבר, משום שסכנה שלא ישרוף אדם שערו וצפרניו לבד אא"כ מערב בהם איזה דבר, ע"כ חותכין איזה דבר ושורפין ביחד עם הצפרנים.
והנה המנהג לדקדק בהרבה מקומות לדקדק לחתוך "שני" עצים קטנים וקורין אותן עדות'לעך, וכן הביא בשו"ת יד אפרים סימן ל"ט (מהגה"צ מו"ר אפירם ביליצער זצ"ל דומ"ץ דק"ק בטלאן) וכתב דנתפרסם המנהג בין כל ישראל אך לא מצא טעם למנהג זה, ובספר אור לנר (הנהגות הרה"ק מרימנוב זי"ע) כתב שהוא שטות, כי הצפרנים בעצמם יגידו ויעידו, ומצאתי בלקוטי צבי שמעתיק בשם רש"י ישן בזה"ל, ולאחר שחתך צפרניו, יחתוך מעט מלוח השולחן הדומה למזבח מארבע קרנות השולחן או בג' ולא פחות אבל יותר וכו', ועוד החתיכות שחותך מהשולחן יהיו עדות שאכל בנטילת ונקיית ידים ע"כ, (ובהגה"ה על אלף המגן שבמטה אפרים בסימן תר"ו הובא ג"כ רש"י זו לחתוך השולחן כנ"ל, אך לא הובא שם שהוא לעדות שאכל בנט"י ובנקיות), ועיין ספר מטעמים אות צפרנים ע"כ.
[b]הנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר[/b]
שם בגמ': והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר: מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת.
בחי' הר"ן (מו"ק י"ח ע"א) כתב דהחשש לאשה מעוברת שתפיל היא מחמת איסטניסטיות, וי"מ משום כשפים.
באליהו רבה (סי' ר"ס סעיף ז') מביא מתולעת יעקב טעם הדבר דקודם שחטא אדם הראשון הי' מלבושו כולו של צפורן, וכשחטא נתפשט ממנו מלבוש זה ולא נשאר רק הצפרנים, ומאחר שהאשה גרמה לחטא עץ הדעת שנתפשטה ממנו הצפרנים, לכן כשהיא דורכת על הצפרנים, נזכרת עוונה ונענשת. ובספר עץ חיים (שער לא פרק כ) כתב, וז"ל: "הצפרניים הם שורש קליפות, אלא שהיא זכה בתכלית הזכות והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבעות. ומה שהוא כנגד הבשר הוא בתכלית הזכות, אבל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע, זה צריך לחתוך אותה, כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית.
בהגהות משנת יעקב (או"ח סו"ס ר"ס) מביא מזוה"ק פ' ויקהל ופ' אחרי מות שמשמע שם שגם איש הדורך על צפרנים יכול להנזק.
[b]עצות להרחיק הנזק[/b]
בגמרא מועד קטן י"ח. מבואר להדיא שבנזרק למקום אחר מותר
"אשה בי מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני אשתני", עיין שם.
ופירש הנמוק"י שם דאין מזיקות אלא במקום נפילתן.
וכתב הפרישה יו"ד סימן קטז: ויש ללמוד מכאן שאם אדם חותך את צפרניו בביתו, במקום שהנשים שכיחי, ונפלו מידו קצת מצפרניו, יכבד אותו מקום, או ינקה שם ויזיזם ממקומן, ולית לן בה. ע"ש. והאליה רבה (סימן רס סק"ז) כתב, ולענ"ד אפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום, וכן משמע ברי"ף שם. ע"כ.
דעת הפרי חדש (יו"ד סימן קטז סק"ט) דמה שאמרו בגמרא שאם הצפרנים הוזזו ממקומן אינם מזיקים עוד, הני מילי כי כניש להו מדוכתא קמא דנפלי ביה ממילא, אבל אי כניש להו בחד דוכתא אדעתא דלבדורינהו בתר הכי, בההיא דוכתא דקמבדר להו, הוה ליה דוכתיה קמא, ותמן מזקי.
עוד עצות הובאו באחרונים.
א. לחתוך דבר אחר נטילת הצפרניים.
ב. לחתכם בסכין ולא במספרים.
בספר מנהג ישראל תורה (סי' ר"ס אות ד') כותב: כתב בתוס' שבת דהמנהג לחתוך איזה דבר אחר נטילת הצפרנים, והטעם דאיתא בגמ' כאן: (שהנוטל צפרניו וזורקן לר"ה מתחייב בנפשו) ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה, ומשום הכי מחשש שמא נפל מצפרניו לארץ חותכין איזה דבר אחר נטילת הצפרנים.
והנה במחזיק ברכה (הו"ד בשערי תשובה בסימן רנ"א) כתב, דאין טעם למנהג זה, דהרי מסיים בגמ' ולא היא לכולא מילתא חיישינן, אבל במשמרת שלום מיישב המנהג דאע"ג דמסיים בגמ' דלכולא מילתא חיישינן היינו דיש עדיין חשש, מ"מ תועיל קצת להחליש כחא דהזיקא, ועיין בהג"ה על אלף המגן שבמטה אפרים סימן תר"ו שמביא גם סמך לזה מרש"י ישן, אלא שכתב שם לחתוך מהשולחן, ורק בספר מע"ס כתב דאין לחתוך מהשולחן דדומה למזבח, אלא עכ"פ הוי סמך לחתוך איזה דבר.
ושוב מצאתי מנהג זה במקור חיים (מהבעל חות יאיר) בקיצור הלכות סימן הזה, ובשו"ת בצל החכמה ח"ג סימן נ"ד כתב דמה"ט ניחא מה שרבים מדקדקין להסיר הצפרנים בסכין ולא במספרים דאיתא שם בגמ' ולא אמרן אלא דשקיל בגנוסטרי, וגנוסטרי היינו מספרים, ואף על גב דגם ע"ז מסיים בגמ' ולא היא אבל עכ"פ תועיל קצת כנ"ל.
ובספר עצי עדן להרה"ק מקמארנא במשניות נזיר פ"ו (הו"ד בדרכי חיים ושלום באות שנ"ג ובהג"ה, ובליקוטי מאיר ס"ק י"ז) כתב טעם אחר להמנהג שמחתכין איזה דבר, משום שסכנה שלא ישרוף אדם שערו וצפרניו לבד אא"כ מערב בהם איזה דבר, ע"כ חותכין איזה דבר ושורפין ביחד עם הצפרנים.
והנה המנהג לדקדק בהרבה מקומות לדקדק לחתוך "שני" עצים קטנים וקורין אותן עדות'לעך, וכן הביא בשו"ת יד אפרים סימן ל"ט (מהגה"צ מו"ר אפירם ביליצער זצ"ל דומ"ץ דק"ק בטלאן) וכתב דנתפרסם המנהג בין כל ישראל אך לא מצא טעם למנהג זה, ובספר אור לנר (הנהגות הרה"ק מרימנוב זי"ע) כתב שהוא שטות, כי הצפרנים בעצמם יגידו ויעידו, ומצאתי בלקוטי צבי שמעתיק בשם רש"י ישן בזה"ל, ולאחר שחתך צפרניו, יחתוך מעט מלוח השולחן הדומה למזבח מארבע קרנות השולחן או בג' ולא פחות אבל יותר וכו', ועוד החתיכות שחותך מהשולחן יהיו עדות שאכל בנטילת ונקיית ידים ע"כ, (ובהגה"ה על אלף המגן שבמטה אפרים בסימן תר"ו הובא ג"כ רש"י זו לחתוך השולחן כנ"ל, אך לא הובא שם שהוא לעדות שאכל בנט"י ובנקיות), ועיין ספר מטעמים אות צפרנים ע"כ.