על ידי כּוֹתָר » ג' דצמבר 24, 2019 8:11 pm
העליתי קצת החומר לכאן כדי שידעו במה מדובר.
מצוות ימי חנוכה
שנינו ]שבת כא:[ מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא
למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה
מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו
ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. ופירש
רש"י, לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה.
הלל
איתא בערכין ]י.[ דא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד
גומר בהן את ההלל... ושמונה ימי חנוכה. וכן מוכח בברייתא הנ"ל המובאת בסוגיין
דחנוכה שמעיקר תקנת ימי חנוכה הוא לקרות בו את ההלל וכפירוש רש"י.
הודאה - אמירת על הניסים
נתבאר בברייתא הנ"ל שמעיקר תקנת ימי החנוכה הוא לומר בו על הניסים בברכת
הודאה. ומקור דין אמירת על הניסים במסכת סופרים פ"כ ה"ח.
ובגמ' ]שבת כד.[ אבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כיון דמדרבנן הוא
לא מדכרינן או דלמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. ופירש רש"י דבתפילה פשיטא
שמזכירים על הניסים שהרי ימי חנוכה נקבעו להלל והודאה, ומוכח שעיקר התקנה הוא
להזכיר בתפילה דווקא ולא בברכת המזון, והטעם צ"ל כמ"ש בתוס' כיון שהתפילה
היא בציבור ויש בזה פרסומי ניסא טפי משא"כ ברכת המזון שהיא בבית וליכא פרסומי
ניסא כולי האי.
ומסקנת הגמ' אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר
בהודאה, והטעם כיון שעל הניסים אינו תפילה אלא הודאה. ומובא בגמ' דרב הונא בר
יהודה איקלע לבי רבא וסבר לאדכורי בבונה ירושלים, אמר להו רב ששת כתפילה מה
תפילה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה.
ואף שמבואר בגמ' דאינו מזכיר על הניסים בברכת המזון מ"מ כתב המאירי שעכשיו
נהגו להזכיר אף בברכת המזון כאילו היא חובה, וכן נראה מרהיטת דברי הפוסקים
שכתבו בפשיטות דמזכירים על הניסים בברכת המזון, הרמב"ם פ"ב מברכות ה"ו והטור
והשו"ע או"ח סי' תרפב ס"א. והכס"מ ביאר שהרמב"ם כתב שמזכיר בברכת המזון
ב י ר ו ר ה ל כ ו ת ח נ ו כ ה
ח
כיון דהגמ' הביאה את המעשה דרב הונא בר יהודה שהזכיר בברכת המזון ולא נחלק
עליו איש אלא על המקום שבו מזכיר שאמר לו רב ששת שלא יזכיר בברכת בונה
ירושלים אלא בברכת הודאה. ואפשר שכוונתו שמוכח מדברי הגמ' שכבר בזמנה נהגו
להזכיר ולכן חשוב המנהג כאילו קבלו עליהם כחובה וכדברי המאירי, וצ"ע.
העליתי קצת החומר לכאן כדי שידעו במה מדובר.
מצוות ימי חנוכה
שנינו ]שבת כא:[ מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא
למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה
מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו
ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. ופירש
רש"י, לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה.
הלל
איתא בערכין ]י.[ דא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד
גומר בהן את ההלל... ושמונה ימי חנוכה. וכן מוכח בברייתא הנ"ל המובאת בסוגיין
דחנוכה שמעיקר תקנת ימי חנוכה הוא לקרות בו את ההלל וכפירוש רש"י.
הודאה - אמירת על הניסים
נתבאר בברייתא הנ"ל שמעיקר תקנת ימי החנוכה הוא לומר בו על הניסים בברכת
הודאה. ומקור דין אמירת על הניסים במסכת סופרים פ"כ ה"ח.
ובגמ' ]שבת כד.[ אבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כיון דמדרבנן הוא
לא מדכרינן או דלמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. ופירש רש"י דבתפילה פשיטא
שמזכירים על הניסים שהרי ימי חנוכה נקבעו להלל והודאה, ומוכח שעיקר התקנה הוא
להזכיר בתפילה דווקא ולא בברכת המזון, והטעם צ"ל כמ"ש בתוס' כיון שהתפילה
היא בציבור ויש בזה פרסומי ניסא טפי משא"כ ברכת המזון שהיא בבית וליכא פרסומי
ניסא כולי האי.
ומסקנת הגמ' אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר
בהודאה, והטעם כיון שעל הניסים אינו תפילה אלא הודאה. ומובא בגמ' דרב הונא בר
יהודה איקלע לבי רבא וסבר לאדכורי בבונה ירושלים, אמר להו רב ששת כתפילה מה
תפילה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה.
ואף שמבואר בגמ' דאינו מזכיר על הניסים בברכת המזון מ"מ כתב המאירי שעכשיו
נהגו להזכיר אף בברכת המזון כאילו היא חובה, וכן נראה מרהיטת דברי הפוסקים
שכתבו בפשיטות דמזכירים על הניסים בברכת המזון, הרמב"ם פ"ב מברכות ה"ו והטור
והשו"ע או"ח סי' תרפב ס"א. והכס"מ ביאר שהרמב"ם כתב שמזכיר בברכת המזון
ב י ר ו ר ה ל כ ו ת ח נ ו כ ה
ח
כיון דהגמ' הביאה את המעשה דרב הונא בר יהודה שהזכיר בברכת המזון ולא נחלק
עליו איש אלא על המקום שבו מזכיר שאמר לו רב ששת שלא יזכיר בברכת בונה
ירושלים אלא בברכת הודאה. ואפשר שכוונתו שמוכח מדברי הגמ' שכבר בזמנה נהגו
להזכיר ולכן חשוב המנהג כאילו קבלו עליהם כחובה וכדברי המאירי, וצ"ע.