על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:36 pm
בס"ד
ז"ל הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
"נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם, סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם.
ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.
וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות - לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו.
וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון.
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום".
וז"ל הגמרא במסכת בבא מציעא דף פו עמוד א, שממנה מקור דברי הרמב"ם:
"רב אשי ורבינא - סוף הוראה".
וז"ל הרא"ש מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו:
כתב בעל המאור ז"ל: שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורינו שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. הלכך לא משכחת האידנא טועה בשקול הדעת. אלא כל הטועה בדבר משנה הם טועים. ואני אין נראה לי דברים הללו אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה או מן הש"ס מפורש בלי ספק לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשקול הדעת כעין ההיא עובדא דלעיל (דף כט ב) דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דאיפלגו ביה רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבי חייא אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו ממשנתנו ומהש"ס שלנו מפורש טועה בשקול הדעת הוא.
ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס - כסוגיין דעלמא הוי. ומאן דטעי ביה טעי בשקול הדעת ולא בדבר משנה.
והראב"ד כתב על דברי בעל המאור דאמת אמר החכם שאם טעה בפיסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובברור זהו טועה בדבר משנה. וקרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת. וזהו דבר שאין נמצא עכ"ל.
ואני אומר: ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר.
אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם; כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא - אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים.
והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת: אפילו בדידך ודידי? וא"ל: אטו קטלי קני באגמא אנן?! כלומר: אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו - כטועה בדבר משנה הוי, וחוזר.
אבל הדיין ההוא - פשיטא שיש לחלוק על דבריהם; דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים. ואדרבה! אנו תופסין דברי האחרונים עיקר, כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר".
וז"ל ספר "ים של שלמה מסכת" (למהרש"ל) בבא קמא הקדמה:
"וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו.
אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד. כאחד מן התלמידים הטועים, בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש. ואומר אמרתי בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו.
אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראייות ברורות יצדקו ויתנו עדיהן.
ולפעמים מחבר אחד כיון ההלכה, ולא מטעמיה. מי היה גדול בחכמה ובמניין כר"ת בזמנו. והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר (כתובות ג' ע"ב תוד"ה ולדרוש), וכתבו עליו כל האחרונים, אשר לא הגיעו למעלתו, שטעה בראיות ובמופת. וחזרו הרא"מ והרא"ש (שם פ"א סימן ד') וקיימו את דינו, וכתבו דהלכתא כותיה, ולא מטעמיה".
וז"ל ספר "נתיבות עולם" (למהר"ל) נתיב התורה פרק טו:
"והראשונים כמו הרמב"ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור - לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא - לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן: "הפוסק מתוך המשנה - נחשב אמגושי", כמו שהתבאר; ושאר גנות, שהוא נחשב כמו כותי.
ואילו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים - לא היו מחברים אותם! כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד; ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך.
ובאולי יאמר אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכה, הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה ואין אנו ראוים לפסוק הלכה, וכל זה מה שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסור טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן:
הבאתי מעט מזעיר ציטוטים בענין זה, ויש תחת ידי עוד הרבה.
ואין אני פוסל מי שלומד את השו"ע ונו"כ, וגם אני עושה זאת, כי חשוב לראות את היקף הסוגיא עם המפרשים. אבל ת"ח אמיתי יודע לראות היכן הדברים מתאימים עם דברי הגמרא והיכן לא. וזה היה כל עסקם של הראשונים והאחרונים, לברר את דברי הגמרא לאמיתם, וכך להכריע את פסק ההלכה. אבל התורה לא הפסיקה בתאריך מסויים, שמשם והלאה אסור לחלוק על הראשונים והאחרונים, אלא רק על דברי הגמרא אסור לחלוק. ויש לי אריכות דברים בענין זה, ואולי אפרסם אותה כאן בהזדמנות.
וכל זה למי שיגע בכל כוחו להבין את דברי הגמרא. וכלמדתי בישיבת טשעבין לפני כ-40 שנה, בחור שהיה מסתכל ב"נחלת משה" היה נחשב בחור חלש מאד!
והיום יושבים אברכי כולל ולומדים שוטנשטיין ומתיבתא ללא בושה! אוי לדור שכך עלתה בימיו!
והפוסק האחרון שהיה מברר הלכות ולא רק מצטט את קודמיו, היה מרן הרב וואזנער זצ"ל. וכמובן שבדורו היו הרבה פוסקים שביררו ההלכה מתוך הגמרא, כגון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, בעל ה"ציץ אליעזר" זצ"ל, ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל, ועוד רבים אחרים. וכך גם הייתה דרכו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ בעל "ישועת משה" זצ"ל, שזכיתי להסתופף בצילו.
ובדור הזה נשאר רק אחד משרידי דור דעה, והוא ר' משה שטרנבוך שליט"א.
ואני עוד זכיתי לגדול בדור שבו למדו כך בישיבות ובכוללים.
והיום מצטטים "פסקי תשובות" ו"דרשו" כפסקי הלכה! וזאת במקום לעמול ולברר כל סוגיא החל מדברי הגמרא. אוי לה לאותה בושה!
ולא באתי לחנך אנשים כיצד לנהוג, אלא להסביר שכאשר אני מברר סוגיא, המכריע בפסק ההלכה הוא הגמרא.
בס"ד
ז"ל הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
"נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם, סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם.
ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.
וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות - לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו.
וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון.
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום".
וז"ל הגמרא במסכת בבא מציעא דף פו עמוד א, שממנה מקור דברי הרמב"ם:
"רב אשי ורבינא - סוף הוראה".
וז"ל הרא"ש מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו:
כתב בעל המאור ז"ל: שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורינו שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. הלכך לא משכחת האידנא טועה בשקול הדעת. אלא כל הטועה בדבר משנה הם טועים. ואני אין נראה לי דברים הללו אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה או מן הש"ס מפורש בלי ספק לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשקול הדעת כעין ההיא עובדא דלעיל (דף כט ב) דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דאיפלגו ביה רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבי חייא אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו ממשנתנו ומהש"ס שלנו מפורש טועה בשקול הדעת הוא.
ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס - כסוגיין דעלמא הוי. ומאן דטעי ביה טעי בשקול הדעת ולא בדבר משנה.
והראב"ד כתב על דברי בעל המאור דאמת אמר החכם שאם טעה בפיסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובברור זהו טועה בדבר משנה. וקרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת. וזהו דבר שאין נמצא עכ"ל.
ואני אומר: ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר.
אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם; כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא - אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים.
והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת: אפילו בדידך ודידי? וא"ל: אטו קטלי קני באגמא אנן?! כלומר: אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו - כטועה בדבר משנה הוי, וחוזר.
אבל הדיין ההוא - פשיטא שיש לחלוק על דבריהם; דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים. ואדרבה! אנו תופסין דברי האחרונים עיקר, כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר".
וז"ל ספר "ים של שלמה מסכת" (למהרש"ל) בבא קמא הקדמה:
"וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו.
אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד. כאחד מן התלמידים הטועים, בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש. ואומר אמרתי בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו.
אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראייות ברורות יצדקו ויתנו עדיהן.
ולפעמים מחבר אחד כיון ההלכה, ולא מטעמיה. מי היה גדול בחכמה ובמניין כר"ת בזמנו. והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר (כתובות ג' ע"ב תוד"ה ולדרוש), וכתבו עליו כל האחרונים, אשר לא הגיעו למעלתו, שטעה בראיות ובמופת. וחזרו הרא"מ והרא"ש (שם פ"א סימן ד') וקיימו את דינו, וכתבו דהלכתא כותיה, ולא מטעמיה".
וז"ל ספר "נתיבות עולם" (למהר"ל) נתיב התורה פרק טו:
"והראשונים כמו הרמב"ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור - לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא - לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן: "הפוסק מתוך המשנה - נחשב אמגושי", כמו שהתבאר; ושאר גנות, שהוא נחשב כמו כותי.
ואילו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים - לא היו מחברים אותם! כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד; ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך.
ובאולי יאמר אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכה, הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה ואין אנו ראוים לפסוק הלכה, וכל זה מה שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסור טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן:
הבאתי מעט מזעיר ציטוטים בענין זה, ויש תחת ידי עוד הרבה.
ואין אני פוסל מי שלומד את השו"ע ונו"כ, וגם אני עושה זאת, כי חשוב לראות את היקף הסוגיא עם המפרשים. אבל ת"ח אמיתי יודע לראות היכן הדברים מתאימים עם דברי הגמרא והיכן לא. וזה היה כל עסקם של הראשונים והאחרונים, לברר את דברי הגמרא לאמיתם, וכך להכריע את פסק ההלכה. אבל התורה לא הפסיקה בתאריך מסויים, שמשם והלאה אסור לחלוק על הראשונים והאחרונים, אלא רק על דברי הגמרא אסור לחלוק. ויש לי אריכות דברים בענין זה, ואולי אפרסם אותה כאן בהזדמנות.
וכל זה למי שיגע בכל כוחו להבין את דברי הגמרא. וכלמדתי בישיבת טשעבין לפני כ-40 שנה, בחור שהיה מסתכל ב"נחלת משה" היה נחשב בחור חלש מאד!
והיום יושבים אברכי כולל ולומדים שוטנשטיין ומתיבתא ללא בושה! אוי לדור שכך עלתה בימיו!
והפוסק האחרון שהיה מברר הלכות ולא רק מצטט את קודמיו, היה מרן הרב וואזנער זצ"ל. וכמובן שבדורו היו הרבה פוסקים שביררו ההלכה מתוך הגמרא, כגון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, בעל ה"ציץ אליעזר" זצ"ל, ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל, ועוד רבים אחרים. וכך גם הייתה דרכו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ בעל "ישועת משה" זצ"ל, שזכיתי להסתופף בצילו.
ובדור הזה נשאר רק אחד משרידי דור דעה, והוא ר' משה שטרנבוך שליט"א.
ואני עוד זכיתי לגדול בדור שבו למדו כך בישיבות ובכוללים.
והיום מצטטים "פסקי תשובות" ו"דרשו" כפסקי הלכה! וזאת במקום לעמול ולברר כל סוגיא החל מדברי הגמרא. אוי לה לאותה בושה!
ולא באתי לחנך אנשים כיצד לנהוג, אלא להסביר שכאשר אני מברר סוגיא, המכריע בפסק ההלכה הוא הגמרא.