על ידי אורח » ב' אפריל 20, 2020 8:41 pm
מעניין לצייןל
:שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לו
וידע מע"כ ידידי, שמה שרוצה בדורותינו ואף בדורות הקודמים זה יותר ממאתים שנה שיהיה פרנסתו ממה שיהיה רופא, אינו מצד שתכונת נפשו מסוגל לזה, אלא יותר הוא משום שהוא מכובד אצל סתם אינשי יהודים ונכרים, ורפואה בדרך הטבע היא גם פרנסה כבודה וגדולה. שלכן לא שייך זה להא דבחובת הלבבות בפ"ג דשער הבטחון (ד"ה וכיוון שהתברר חיוב הגלגול) איתא שכתב ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה כבר הטביע השי"ת לה בטבעו אהבה וחיבה, ומסיק ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טרחה יחזור עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו. שזה שייך רק בדבר שיש לו מטבעו כוסף ורצון למלאכה זו מצד טבעת מידותיו, ולא כשהוא מחמת שידוע לו שהעוסק במלאכה הוא מכובד והריוח מזה הוא גדול. שלכן אין תאווה וכוסף זה כלום
ובעצם משמע לי שמלאכת רפואה אין לה מצד טבעיות האדם שום נטיה לה. דהא בזמן המחבר ספר חובת הלבבות היתה חכמת הרפואה מלאכה המצויה לחכמי התורה, ובפרט לחכמי ספרד שרבנו בחיי המחבר היה מהם, ולא הזכיר מלאכת הרפואה בכלל המלאכות שהזכיר שם בתחילת דיבור זה. ולכן נראה שהוא מטעם שמלאכת הרפואה אין שייך לעניין זה, משום שאין נטייה לאדם אליה מצד הטבעיות. והטעם נראה פשוט, שלא הייתה עניין רפואה דבר טבעי מתחילת הבריאה - שלא היה הכרח לאדם שיחלה, אף שנגזרה המיתה עוד ביום ראשון דהבריאה תיכף אחר אכילת אדם הראשון מעץ הדעת, מ"מ לא היה חולי עד יעקב דבעא רחמי והוה חולשא. אבל עד אלישע לא הוה אינש חליש דמיתפח, אתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח, כדאיתא בב"מ דף פ"ז ע"א ובסנהדרין דף ק"ז ע"ב. ולכן לא שייך שיהיה זה בטבע אדם הרצון והכוסף למלאכת הרפואה. וכל הרצון והכוסף למלאכת הרפואה הוא רק מצד הידיעה שהיא מלאכה מכובדת וגם פרנסה גדולה. ואם היתה מלאכה אחרת כבודה ויש ממנה פרנסה גדולה לא הי"ל רצון להיות רופא ולהתעסק בחולים
מעניין לצייןל
:שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לו
וידע מע"כ ידידי, שמה שרוצה בדורותינו ואף בדורות הקודמים זה יותר ממאתים שנה שיהיה פרנסתו ממה שיהיה רופא, אינו מצד שתכונת נפשו מסוגל לזה, אלא יותר הוא משום שהוא מכובד אצל סתם אינשי יהודים ונכרים, ורפואה בדרך הטבע היא גם פרנסה כבודה וגדולה. שלכן לא שייך זה להא דבחובת הלבבות בפ"ג דשער הבטחון (ד"ה וכיוון שהתברר חיוב הגלגול) איתא שכתב ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה כבר הטביע השי"ת לה בטבעו אהבה וחיבה, ומסיק ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טרחה יחזור עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו. שזה שייך רק בדבר שיש לו מטבעו כוסף ורצון למלאכה זו מצד טבעת מידותיו, ולא כשהוא מחמת שידוע לו שהעוסק במלאכה הוא מכובד והריוח מזה הוא גדול. שלכן אין תאווה וכוסף זה כלום
ובעצם משמע לי שמלאכת רפואה אין לה מצד טבעיות האדם שום נטיה לה. דהא בזמן המחבר ספר חובת הלבבות היתה חכמת הרפואה מלאכה המצויה לחכמי התורה, ובפרט לחכמי ספרד שרבנו בחיי המחבר היה מהם, ולא הזכיר מלאכת הרפואה בכלל המלאכות שהזכיר שם בתחילת דיבור זה. ולכן נראה שהוא מטעם שמלאכת הרפואה אין שייך לעניין זה, משום שאין נטייה לאדם אליה מצד הטבעיות. והטעם נראה פשוט, שלא הייתה עניין רפואה דבר טבעי מתחילת הבריאה - שלא היה הכרח לאדם שיחלה, אף שנגזרה המיתה עוד ביום ראשון דהבריאה תיכף אחר אכילת אדם הראשון מעץ הדעת, מ"מ לא היה חולי עד יעקב דבעא רחמי והוה חולשא. אבל עד אלישע לא הוה אינש חליש דמיתפח, אתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח, כדאיתא בב"מ דף פ"ז ע"א ובסנהדרין דף ק"ז ע"ב. ולכן לא שייך שיהיה זה בטבע אדם הרצון והכוסף למלאכת הרפואה. וכל הרצון והכוסף למלאכת הרפואה הוא רק מצד הידיעה שהיא מלאכה מכובדת וגם פרנסה גדולה. ואם היתה מלאכה אחרת כבודה ויש ממנה פרנסה גדולה לא הי"ל רצון להיות רופא ולהתעסק בחולים