נדברו

אגב אם כבר מדברים על אדמור"י סלונים, האם זה נכון שהחסידים הקפידו לא לקרות להם "רבי"? כי שמעתי פעם שהביטוי "דער פאטער" וכדו' מגיע מזה, האם זה נכון?

בימי הנהגתו של מרן זי"ע, היה אז קשר מופלא של אהבה ותשוקה בין החסידים לרבי.

וכפי שיש ללמוד מהסיפור המובא בהקדמת דברי שמואל ששמע מפי בעל המעשה, אחד מחסידי מרן זי"ע, שהיה פליט בזמן המלחמה, והיה מנותק ממשפחתו מבלי שום ידיעה על מצבם. והגיע ליל כל נדרי, והוא עייף ויגע, שבור ורצוץ בגוף וברוח, ושכב על ספסל בבית הכנסת ליד התנור באפיסת הכוחות והרגיש שאין בכוחו להניע שום אבר. וכאשר הגיעה שעת כל נדרי ומרן זי"ע ירד לפני התיבה, התעוררה בלבו תשוקה עצומה אל הרבי, והרגיש שהוא מוכרח לראות אותו ולהביט בפניו הק'. וכיון שלא היה לו כח לקום ממקומו, השליך את עצמו מן הספסל ארצה, וזחל על ידיו ורגליו עד שהגיע למקומו והביט בפניו. ומשראה אותו הרגיש רוח חיים חדשה נכנסת בו ומזרימה חיות בכל איבריו, עד שהתאושש וחזר לעצמו.

והנה סיפור זה יש בו שני חלקים. חלקו הראשון מלמד עד היכן הגיעה התשוקה לצדיק ובלבד לראות את פניו. יש שרוצים לקבל את פני הצדיק בכדי לשמוע איזה דיבור, כדי להתחזק ברוחניות ולהשתפר. אך כאן מדובר בענין אחר לגמרי, האהבה היתה כל כך חזקה עד שהיה מוכרח לראותו, עד כדי כך שאדם שאינו מסוגל לזוז ממקומו משליך עצמו ארצה וזוחל על ארבע בכדי למלא את התשוקה שבערה בו מבלי יכולת לעצור ברוחו. והחלק השני של הסיפור הוא ההשפעה העצומה שראיית פני הצדיק השפיעה עליו עד שהתחדש כבריה חדשה. ועוד יש סיפורים כהנה על גודל האהבה והגעגועים של החסידים אליו שהיו ממש עד כלות.

הקשר שהוא יצר עם החסידים בתקופת הנהגתו היה עד כדי כך, כמו שאמרו כי אין בעולם אהבה שתדמה לאהבה שהחסיד אוהב את רבו, כל האהבות הנראות כאהבות הכי חזקות בעולם אינן מגיעות לאהבה זו. כך היה לבם של החסידים נתון אליו, וכך היה לבו נתון אליהם. וזה היה הכח היחיד שהיה מסוגל לאחוז ולהחזיק את הציבור בתקופה כה קשה. עם הכח הזה הוא החזיק ונשא את החסידים ואת בתיהם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, שהיו קשורים אליו באמונת חכמים מופלאה שתוכה רצוף אהבה. הם אהבו אותו יותר מכל האהבות שבעולם. לאדם יש הרבה דברים שלבו מתלהב אליהם, אבל האהבה אליו גברה על כל האהבות שבעולם. הוא היה הדבר הכי יקר להם בחיים. וכשעמדו בפני נסיונות קשים הרי מה שהחזיק אותם הוא הקשר אתו, ואיך אפשר לעזוב אותו.

הכרתי אדם אחד שהיה קשור אל מרן זי"ע בצעירותו, ואח"כ התרחק מאד מהיהדות, ובכל זאת כשהיה מדבר עליו היתה ניכרת ההערצה שלו אליו כאל מבחר המין האנושי, וראו כי גם אחרי שעזב את הכל עדיין האהבה אליו בעינה עומדת.

מכח האהבה הזאת שלא היו יכולים לעזוב אותו, החזיקה החבורה מעמד. וזה היה נס ההצלה של לכוביץ' באותו הדור, שההשגחה העליונה העמידה מנהיג שיוכל לשמור על נקודת לכוביץ' שלא יכבה נרה, ומכוחו נשתמרה החבורה בצורתה ובדרכה ללא כל סטיה. היו מקומות שבהם התגוררו יהודים פשוטים שההשכלה לא כל כך משכה אותם, אבל במחוזות אלו הסמוכים לסלונים היו אנשים מפותחים בעלי כשרונות גדולים שהיו עלולים ליפול טרף בידי ההשכלה, והדבר היחיד שהחזיק אותם היא אהבתם הגדולה אל הרבי ואהבת הרבי אליהם.

ויש לפרש בזה את מאה"כ כי עזה כמות אהבה, היינו שיש מצבים של "ויגיעו עד שערי מות", שכבר עומדים על עברי פי פחת, ואז הדבר היחיד שיכול לעמוד בפרץ היא האהבה, כי עזה כמות אהבה ויש בכוחה לעצור בעד האדם מלבוא בשערי מות.

היתה זו תופעה נדירה ומיוחדת גם בין הצדיקים ורבותה"ק, שכ"א היה מיוחד בדבר מסוים, והוא היה מיוחד במדה זו. מצד אחד היה בו הוד מלכות, כפי שהיה זקני זי"ע מתאר זמנים שהיה נסוך עליו ממש הוד מלכות, ומאידך היה בבחי' אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, וכמבואר בנת"ש שם איך מרן זי"ע אהב כל ילד קטן מהציבור אהבת נפש.

וכלשון הכתוב שהביא הרמב"ם על המלך – ובחיקו ישא עלות, 'עלות' הם הקטנים, שנושאם בחיקו היינו סמוך ללב, וכלשון הרמב"ם שם שיחוס על כבוד קטן שבקטנים.

ומכח זה ניתן להבין איך הצליחו לעבור בשלום את התקופה הקשה של דור תהפוכות, במקום בו השתוללה המגיפה במלוא עוזה וכולם נסחפו אחרי התנועות הכפרניות. הרי זה רק בכח אהבתו הגדולה שהתנשאה לדרגה שלא נשמע כמותה, והדאגה והמסירות שלו לצאן מרעיתו עד לקטן שבקטנים, שאפילו לקטנים היה מקום אצלו עם כל עניניהם, והיו יכולים להשיח לבם עמו והיה שומע אותם ונושאם בחיקו.

נאמר באלישע כאשר נלקח ממנו אליהו (מ"ב ב,יב): והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
ופירשו בגמ' (מו"ק כו.) דאבי אבי ב' פעמים הוא כנגד אביו וכנגד אמו, ורכב ישראל ופרשיו זה רבו, ומבואר שם מה טעם הרב נקרא רכב ישראל.

אך י"ל עוד, כי רכב מיועד להטעין עליו משאות וחבילות, ועד"ז הרבי הוא רכב ישראל, שכל מי שיש לו משא וחבילין דמעיקין מניח אותו עליו, והוא נושא עליו את כל המשאות והחבילות של ישראל.

וכמה הולם תיאור זה את מרן בעל ההילולא זי"ע שהיה נושא את טרחם ומשאם של אנשיו כאשר ישא האומן את היונק.

וכמו שהיה מתאר א"א אדמו"ר זי"ע בשם אביו שאמר על עצמו כי במשך כל ימי מרן זי"ע לא ידע דאגה מה היא, מפני שידע כי יש מי שדואג לעניניו האישיים הרבה יותר ממנו. הן בנוגע לפרנסה, והן בנוגע לשידוכי הילדים, ובעיקר בענין הגיוס לצבא שהיה כסיוט בתקופה ההיא לכל מי שהגיע זמנו להתייצב לצבא. השירות בצבא היה גזירה נוראה עבור כל צעיר יהודי, שהיה צריך לשהות בין גויים אנטישמיים, ועצם השירות היה כרוך בסכנת מות, מלבד העונשים האכזריים שהיו נהוגים בצבא. ובמיוחד עבור בחור חסידי היתה זו סכנה קשה ואיומה, וכל אחד חיפש את כל העצות כיצד להפטר ממנה. ועל כל הדאגות הקשות הללו אמר שלא הדאיגו אותו כלל בחיי מרן זי"ע, מפני שידע כי יש מי שנושא על עצמו את חבילתו ודואג את משא דאגותיו יותר ממנו.

ואאזמו"ר בעל ברכת אברהם זי"ע סיפר איך הרבנית נכנסה אליו פעם בבכיה והזכירה את בנם הבכור שצריך להתייצב לצבא, והיה נראה לה כי אינו מרעיש עולמות במדה הדרושה, והשיב לה: "לך יש בן אחד, לי יש הרבה בנים ...". וזהו מה שאמר אלישע על רבו "אבי אבי" כנגד אביו ואמו, 'אבי' הם רחמי האב ופעילותו עבור בנו, והפעם השניה 'אבי' היא כנגד רחמי האם, המסירות והדאגה שאם דואגת עבור בנה, ו"רכב ישראל ופרשיו" כנגד רבו, שכל המשאות של ישראל מונחים על כתפיו. כל המדות הללו היו בו במרן בעל ההילולא זי"ע, שהיה נושא על לבו את כל עניניהם של אנשיו, וכל הדאגות שלהם היו בראש ובראשונה דאגות שלו.

זכור לי מימי נעורי ציור של עת רעוא אצל זקני בעל ברכת אברהם זי"ע, שישב במחיצת כמה מבני המשפחה, והיה מתאר איך היה נראה מרן הדברי שמואל זי"ע בימי ההתייצבות לצבא – שהיתה תקופה מסוימת בשנה בה היו צריכים כולם להתייצב, – עד היכן היה הדבר נוגע לנפשו, שבאותם ימים לא העסיק אותו שום דבר אחר מלבד אלו שהיו צריכים להתייצב, ואיך היה נוגע ללבו ענינו של כל בחור ללא יוצא מן הכלל. ואיזה דברים מופלאים ראו עליו באותם ימים, כאילו הוא מקיים בפועל "עמך לפניך יעבירון", שנושא את כל אחד ללא היסח הדעת עד שהעבירו בשלום ויצא לחפשי. ולאחר מכן איך היתה האוירה כשהיו מתחילות להגיע הבשורות הטובות שפלוני כבר השתחרר, ואח"כ עוד ידיעה שגם פלוני כבר נפטר לשלום, והכל בצורה מופלאה ובדרכים שלמעלה מן הטבע.

ונשאר חקוק בי הציור איך המספר היו פניו מאירות בשעה שדיבר עליו, שמדי דברו בו ראו פניו מאירים באור של אהבה ואמונת צדיקים, ואיזו חרדת קודש זה השרה על כל המסובים.

ידוע מה שסיפר הרה"ח רבי ישראל זלמן ז"ל (מובא שם בהקדמת ד"ש), על אחד מהחסידים שחי מאד בדחקות, ומרן זי"ע שלח לקרוא לו וביקש ממנו שיביא לו מאתיים רובל. הלה לא היה לו מהיכן לקחת סכום כה גדול, אך אם הרבי מצוה עליו לא יעלה על הדעת שלא ישמע בקולו, והלך ועשה מאמצים גדולים עד שהשיג מאתיים רובל. כעבור כשנתיים שוב אמר לו הרבי להביא לו מאתיים רובל. ואז כבר היה לו הרבה יותר קשה, שעוד היו לו חובות קודמים, אך בכל זאת התאמץ והביא את הסכום המבוקש. כעבור פרק זמן שוב ביקש ממנו פעם שלישית מאתיים רובל, ולמרות הקושי העצום שבדבר התאמץ בכל כוחותיו ולמעלה מכוחותיו והביא לו. – וזה כשלעצמו מראה איזו דרגה של אמונת חכמים היתה לאנשיו, שלא שאל שום שאלות, לשם מה הוא צריך את הכסף, ולמה דוקא ממנו הוא מבקש סכומים כאלו כאשר אין לו מאומה. לא היה לו שום ספק שאם הרבי אומר לו עליו לקיים את מה שנצטוה.

– לאחר זמן נכנס אליו אותו יהודי וסיפר שיש לו בת שהגיעה לפרקה ולרש אין כל לצרכי הנישואין. אז פתח לפניו מרן זי"ע את מגירתו והראה לו סכום של שש מאות רובל, ואמר לו כסף זה שלך הוא, כי ידעתי מלכתחילה שכאשר תגיע בתך לפרקה אין לך במה להשיאה, והתחלתי כבר מאז לדאוג ולהכין לך את צרכי החתונה.

ואמנם זהו סיפור קטן, אך לא נשמע כמוהו בכזו דרגה של דאגה ומסירות הכוללת את כל המדות של 'אבי' ושל 'אמי' ושל "רכב ישראל ופרשיו". וסיפורים מסוג זה היו לחסידים רבים איך חשב עליהם ודאג להם יותר מכל אחד אחר.

לרגל יומא דהילולא - י"ט שבט אעלה כאן עובדות כפי שסיפר האדמו"ר מסלונים שליט"א.

תקופת ההנהגה של מרן זי"ע, שהיתה תקופה מיוחדת בה התחוללו שינויים מכריעים בדמותו של עם ישראל. במשך אלפי שנות הגלות היה עם ישראל מורגל בסבל וצרות, אך יהודים היו תמיד שומרי תורה ומצוות, גם בזמנים הקשים ביותר לא היתה בעם ישראל תופעה של חילוניות ועזיבת הדת. ואילו בדור ההוא התחילה תנועה של עזיבת הדת, תנועה שהתפשטה כמגיפה וחוללה שמות בנוער היהודי, במיוחד באותם מחוזות שסלונים היתה סמוכה להם. ועד שאמרו על אותה תקופה כי אין בית אשר אין שם מת, לרבות הבתים החסידיים המשובחים ביותר.

גרמו לכך התמורות שהתחוללו אז בעולם והיתה להן השפעה מכרעת על חייו של עם ישראל. לאחר תקופה בה היה נראה כי שנאת ישראל תמה מן העולם ויהודים עומדים לזכות בשויון זכויות, שוב פרצה שנאת ישראל במלוא עוזה, ובמיוחד ברוסיה השתוללה השנאה בגלוי באין מפריע. קמו מפלגות שמטרתן המוצהרת היתה להסית ולהדיח לאנטישמיות, ומעת לעת היו שונאי ישראל מחוללים פוגרומים ביהודים, ודם ישראל נהיה כהפקר. באותה תקופה קשה גם התנהל משפט בייליס המפורסם ששונאי ישראל טפלו עליו עלילת דם, אחרי שנדמה היה כי כל המושג "עלילת דם" כבר עבר מן העולם.

וכך קם ונהיה "דור תהפוכות" שבו הכל מבקשים לחולל מהפכות, וכאילו רוח תזזית אחזה בבני אדם להפוך את העולם ולשנות את צורתו. יהודים לא יכלו יותר לשאת את קושי הגלות, והתעורר רגש של דחיקת הקץ שהתפשט כמגיפה.

בעקבות זאת קמו תנועות מתנועות שונות שהתיימרו לגאול את עם ישראל ממצבו, בתחילה ההשכלה, ואח"כ הקומוניזם, הבונד והציונות, ועוד כהנה. כל אחת מהן ביקשה לשנות את העולם לפי תפיסת עולמה. והצד השוה בהן שהיו כולן תנועות של כפירה, וכל המצטרף אליהן היה מעשהו הראשון לעזוב את הדת. והאחרון הגדיל, העתונות והספרות החדשה של המשכילים שהיתה ספרות של כפירה ומינות וגירוי היצר, ורבים חללים הפילה בקרב הנוער. בעם ישראל בכל הדורות היתה הספרות מבוססת על יסודות התורה ומדרשי חז"ל, ואילו באותו דור קמו סופרים משכילים שלחמו נגד הדת, וכל הספרות שלהם היתה במטרה לקעקע ולעקור מלב הנוער את האמונה הטהורה, אמונת ה' ואמונת חכמים, ולעקור את התורה. ובדרכם הסיתו והדיחו לאמר נהיה ככל הגויים בית ישראל, ועמלו לשכנע את ההמונים שבזה יבוא קץ לסבל של עם ישראל. ורבים וטובים הלכו שבי אחריהם, והאמינו מרוב יאוש שמהם תבוא הגאולה מהגלות המרה. ומבחינה זו היה זה דור קשה לאין ערוך מדורות רבים לפניו, שהיה צורך לנהל בו מלחמות ומערכות חדשות אשר לא שערום אבותינו.

בזמן כזה לא התאימו דרכי ההנהגה של חכמים וגדולי עולם מהדורות הקודמים, למרות הגדלות שלהם. כי בדור שכזה לא היה די ב'מנהיג', אלא היה דרוש 'קברניט' שיש לו את החכמה הדרושה לנווט את הספינה בלב ים דרך נחשולי מים רבים אדירים משברי ים, וביחוד בעת שקמה רוח סערה ותרומם גליו ויעלו שמים ירדו תהומות. היתה זו תקופה שכל העולם סער בסופה וסערה, וההשגחה העליונה הועידה לו את החכמים המתאימים, דור דור וחכמיו, שהיו מוכשרים להעביר בשלום את כנסת ישראל בתוך המים הזידונים שאיימו להטביעה. וכמאחז"ל (מגילה יא.) עה"פ לא מאסתים ולא געלתים בימי יוונים ובימי פרסיים, שהעמדתי בכל דור את חכמי הדור. ולולי ה' שהיה לנו אזי עבר עלינו המים הזידונים שהתפשטו כמגיפה בתקופה ההיא. ובמיוחד במקומות היכן שהתגוררו חסידי סלונים, באיזור מפגש הגבולות של רוסיה פולין וליטא, שם השתוללה המגיפה ביותר.

וההשגחה העליונה שתלה דור דור ודורשיו לפי הדור, וגם לכל מקום לפי צרכיו ולפי סוג המערכה שהתנהלה בו. ומרן בעל ההילולא זי"ע היה האיש הנכון במקום הנכון אותו הועידה ההשגחה העליונה לקברניט שינהיג את הספינה בסערת "דור תהפוכות", מכח האישיות המיוחדת שלו שהיתה רבת אנפין. אמנם מי אנחנו שנוכל לצייר את גדלותו בכל הענינים, ומה גם שידוע כי כל הליכותיו היו בהצנע לכת ועקבותיו לא נודעו. אך נעמוד על דרכי ההנהגה שלו עם הציבור אשר חוללו נפלאות באותו דור קשה מנשוא.