על ידי כּוֹתָר » ד' ינואר 08, 2020 9:38 pm
נישואיו וימי מגוריו בצפת
רבי אליעזר כץ מתושבי צפת לקחו כחתן לבתו הצדקת בת שבע ע"ה. חמיו רבי אלעזר כץ היה מאנשים של צורה בעיה"ק צפת, הוא הסמיכו על שולחנו והתחייב לפרנסו אחר הנישואין במשך שנים אחדות.
חותנו לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבותו, עד שנאלץ רבי מאטיל לרעוב פשוטו כמשמעו, כאשר השיגה ידו של רבי אליעזר כ"ץ לקנות מעט קמח – הייתה זו כמות שהספיקה לצורך יום אחד בלבד, ולא היו לו מטבעות מעטות כדי לקנות קמח לצורך שבוע שלם. לכן ביום שאפו לחם לאכול, עד שהספיקה הפת להצטנן מהאפיה, כבר עמדה חמה ברומו של רקיע. כל אותה עת ישב ר' מאטיל בביהמ"ד והתייגע בתורה מבלי להרגיש כי טרם בא אוכל לפיו. רק בשעה מאוחרת הביאו בני הבית אליו לחמניה קטנה שיסעד לבו.
המצב הזה נמשך שנים שלמות, התזונה האפסית כמעט נתנה אותות בגוו הצנום והמצומק של ר' מאטיל, שהיה דבוק בקודש ולא פנה להתעסק בצרכים של חיי שעה. בריאותו התערערה. גם אסונות קשים תכפו ובאו על ביתו שהיה מבורך בילדים, שמונה מצאצאיו הרכים גוועו בחלאים ובחולשה עקב המחסור במזון – אך הוא, נפש זכה, קיבל באהבה את כל הבא עליו, ולא הרהר חס וחלילה אחרי מדותיו של הקב"ה.
בצפת הכיר זקנים וישישים מכל זרמי ושושלות החסידות למיניהם, צפת באותם ימים הייתה משופעת מהם. זו הייתה עיר של חכמים וסופרים. שמונים בתי מדרשות היו בה ותמיד מלאים מפה אל פה. ביניהם היו אנשים גדולים, אנשי מעלה, צדיקים וטהורים שכל רז לא אניס להו. הוא התרועע אתם וקיבל מהם מכלי ראשון אלפי סיפורים ואמרות מכבשוני ראשוני הצדיקים.
באותם ימים היה בצפת הרב הצדיק רבי דוד לובינער זי"ע, תלמיד הרה"ק רבי שמואל מקאמינקא זי"ע, ומהיושבים ראשונה בשולחן רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. בבואו לארץ ישראל חדל רבי דוד מהנהגה ועקבותיו לא נודעו, הוא התנהג בהכנעה כאילו לא שימש בנשיאות מעולם, והיה משכים לפתחו של הצדיק רבי משהלי מברדיטשוב זצ"ל כחסיד מלא התבטלות.
אך רבי מרדכי חיים בעינו הפקוחה הכיר מי הוא רבי דוד ומה טיבו, ומר' מאטיל הוא לא הצליח להסתיר את גדלותו, הוא השתוקק מאוד להתקשר אליו ולקיים בו מה שאמרו חז"ל "עשה לך רב". כיון שתהה רבי דוד על קנקנו ומצאהו איש כלבבו, הכניס את ר' מאטיל לפנים ממחיצתו ויקרב אותו בשתי ידים. השפיע עליו בעין טובה מחכמתו ומדרגותיו, במרוצת הזמן נקשרה נפשו בנפשו. כל ימיו היה ר' מאטיל מספר בשמחה שרבי דוד לובינער אמר לו: "מה אהבתי אותך, מרדכי חיים, אתה אצלי כבן".
ר' מאטיל פתח בעיר ישיבה לבחורים צעירים בשם "אשל אברהם", ו"העמיד בה תלמידים הרבה", בהתאם לפירושו המקורי: התנא לא דורש להעמיד הרבה תלמידים, ריבוי בכמות, כי אם להעמיד ולייצב הרבה את מעט התלמידים שיש לך, ריבוי באיכות. אחד מאותם תלמידים שיצקו מים על ידיו בעת ההיא, התפרסם ברבות השנים כאחד מגדולי הדור, הוא הגאון רבי משה קליערס זצ"ל, רבה של טבריא בעל "תורת הארץ". היו לו עוד תלמידים מצוינים, אשר קנו מפיו תורה הרבה, ובהדרכתו גדלו גאונים וכיהנו רישי מתיבתא בתפוצות ישראל.
הנסיעה לסלונים
פרק מיוחד בתולדות חייו הוא הנסיעה לסלונים. בשנות התר"ס יצא רבי מרדכי חיים למדינת רוסיה, שם עשה ימים רבים בהיכלו של מרן אדמו"ר בעל ה'דברי שמואל' מסלונים זי"ע נכדו של בעל ה'יסוד העבודה'.
משהגיע ר' מוטל לרבי מסלונים, הרבי קרבו ביותר, ואף הביע משאלת לבו שר' מוטל יכתוב את דברי תורתו שהוא משמיע בשולחנות ושאר חידושים, כדרך שכתב אביו מהרי"ל את חידושי זקנו בעל ה'יסוד העבודה'.
על פי בקשת הרבי למד אז ר' מוטל שיעור בקביעות עם בנו הצעיר הרה"ק רבי אברהם זי"ע, מי שמילא את מקומו אחרי הסתלקותו בהנהגת העדה וידוע על שם ספרו 'בית אברהם'. הבית אברהם ראה את עצמו כתלמיד שלו.
ר' מוטל גם נסע בפמליית הרבי ה'דברי שמואל' שעשה דרכו לרדז'ימין, לרגל החתונה של בנו ה'בית אברהם' עם הרבנית עלקא ברכה ע"ה בתו של האדמו"ר רבי צבי הירש מלומאז' זצ"ל, חתן הרבי מרדז'מין רבי שלמה גוטרמן זצ"ל. שם הושיבוהו בין ראשי הקרואים בתורת רבו של החתן.
בסלונים היתה הופעת כל יהודי ארצישראלי בגדר מאורע רב רושם. התייחסו אליו בהערצה מופלגת והקיפוהו בכבוד מלכים כמו שמתייחסים לבני פלטרין של מלך. כל שכן כשמדובר באדם גדול משיעור קומתו של ר' מוטל שהביטו אליו ביראת הרוממות.
הוא המשיך גם אצל הרבי בסדר יומו הקבוע, פומיה לא פסיק מגירסא. אף כשנמצא בקהל חסידים, ובקירבת הרבי כיון שהתארכו שעות התפילה והשולחנות, או בזמני שהות שבין הפרקים, מיד חזר לשקוע במשנתו וכמו שכח לחלוטין מכל הסובב אותו, מעולם ומלואו. היו חסידים שלא הביטו על כך באהדה מרובה וקנאו בלבם לכבודו של האדמו"ר, אבל הספיקה עבורם עצם נוכחותו של הדברי שמואל, כדי שיזהרו בגחלתו של ר' מוטל לבל יכוו, ואם לא הספיקה – די היה במבט אחד של הרבי למונעם מלעשות מעשה.
באותו פרק רכש ר' מוטל את אמונו ואהבתו של הראש וראשון לאריות שבחבורה, הוא הגה"צ רבי משה מידנר זצ"ל, אשר טייל עמו ארוכות בפרד"ס והתרקמו ביניהם קשרי נפש עמוקים. גם בשנים הבאות אחרי שובו לארץ ישראל, התקיימה בין שניהם חליפת מכתבים מענינת ביותר. ובכל פעם שרבי משה מידנר קיבל בדואר איגרת מר' מוטל נהג ללבוש בגדי שבת בקריאתה.
המכתב הבא מר"מ מידנר אל ר' מוטל, אשר המכוסה בו רב על הגלוי, שופך אור נערב על ריקמת הפלא של הקשרים הנפשיים שחיברה אותם אהדדי, ועל גודל הערכתו לר' מוטל:
"דברי ריעות מאוהב לרעהו, מלב ללב ידברו". "לאיש חמודות, חכמתו ויראתו צמודות, ובתבונה לו עשר ידות, דולה מים מבארות עמוקים, אשר מדבש מתוקים, והנם חזקים בריאים מוצקים, עוקר הרים ומשדד עמקים, ולו שם כאחד הגדולים המובהקים. יהיו נא כגן רוה, מלא ברכת השם ורצון שבע, מידו הרחבה".
"אחדשה"ט, אמרתי אני בלבי על דברת איש ורעהו, אלכה ואשובה לאוהבי מנוער, זכרתי ימים מקדם ברית ראשונה אשר כרתנו יחד באהבה איש לקראת רעהו, אשר המון גלים ונהרות רבים לא ישטפוהו, ואבירי בשן לא יפרידוהו, וכל יתדות החצר ומוסרותיהם לא ינתקוהו. מעט הוא אשר נגלה לעין רואהו, ולא יכירנו כל שומעהו, ולא עמד על תכונתו כל אשר יבינהו".
"אך אהבתו מוסתרת בינינו, הולך וגדל בלבנו, ואין פרץ וצוחה ברחובותינו, ואיש לא עמד בפנינו, אשר יבוא נפשו בסודנו, כאשר יחדיו נמתיק לפי כחנו, בל יתערב זר בשמחתנו. ונהי אנחנו ושר אחינו אגודים, אחודים בלשון למודים בדברי היהודים, אשר בין אדנים לעמודים, והן החיל אשר יצאו גדודים. ויתנו נפשם על מלחמת ה' ככתוב על ספר הישר לישרים בלבותם ובלב הולכי אורחותם, חיים צדקה כבוד במעגלותם, אשרי הולך בתום בנתיבתם, ומבקשים טוב אחריתם, תמיד אור במושבותם, ויהגו בלבם על משכבותם, יומם ולילה שוקדים על דלתות תורתם, לא ייעפו ולא יגעו במחשבותם. ויעמדו על משמרתם, לא יסוגו אחור במזימותם, עליהם נבנה טירת כסף על חומתם..."
"כל אלה הדברים לא יסורו ממנו, ובגוד יגודנו, ויגדל נא כחו עתה מכחו אז, לעורר את האהבה כי עז, ותהיה לראשו עטרת פז, אך יהיו נא דברי אלה צפונים בלבו כי הוא רז- - -"
במהלך נסיעתו האמורה יצא רבי מרדכי חיים שתי פעמים לטשורטקוב, פעם אחת בבואו מארץ ישראל ופעם שנייה בשובו אליה, כדי לשחר פניו של האדמו"ר הזקן רבי דוד משה זי"ע, בנו של הצדיק מרוז'ין זי"ע. הוא הביא דורון לצדיק חוטי ציצית מצמר שניטוו בארץ ישראל, והאדמו"ר שאל אותו בחביבות אם הצמר איננו מ'ראשית הגז', והכיר לו טובה על כך. כן העמיד לפניו יין שהביא עמו מא"י, והרבי הקדוש אמר לו "אמנם מר אינו צריך להישאל אם היין מעושר, אך משום לא פלוג שואל אני אותו"...
בבואו לטשורטקוב נתן הרמ"ח קויטל להרה"ק מטשורטקוב, וכתב בו בקשה שיהיה לו יראת שמים. ושאל אותו רבו בעל ה'דברי שמואל' אם הזכיר את עצמו גם לבן זרע של קיימא, (אחרי שילדיו הקטנים מתו על פניו ורק שתי בנות שרדו בחיים), ואמר לו שלא הזכיר. הורה לו רבו שייכנס בשנית לרבי מטשורטקוב להזכיר את עצמו שיהא לו בן זכר. הרמ"ח נכנס עוד פעם וחיפש את הקויטל שלו, והוסיף בקשתו על בן זכר והגישו לרבי מטשורטקוב. נתן הצדיק את עיניו הטהורות בפתקא ואיחל לו שיתברך בזרע של קיימא. (ברכה שהתקיימה אחרי שהתאלמן ונשא בזיוו"ש את הרבנית חוה ע"ה בתו של החסיד רבי משה פטרושקא ז"ל, אשר ילדה לו בשנת תרפ"ז את בן זקוניו רבי יהודה לייב). הוא הרהיב ושאל: "הלא ביקשתי ברכה נוספת" אולם האדמו"ר השיבו בפסקנות: אתה תהיה ירא שמים... ("אי, דו וועסט זיין א ירא שמים"...) כמתכוון לרמוז שאינו זקוק בענין זה לברכה מיוחדת.
[b]נישואיו וימי מגוריו בצפת[/b]
רבי אליעזר כץ מתושבי צפת לקחו כחתן לבתו הצדקת בת שבע ע"ה. חמיו רבי אלעזר כץ היה מאנשים של צורה בעיה"ק צפת, הוא הסמיכו על שולחנו והתחייב לפרנסו אחר הנישואין במשך שנים אחדות.
חותנו לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבותו, עד שנאלץ רבי מאטיל לרעוב פשוטו כמשמעו, כאשר השיגה ידו של רבי אליעזר כ"ץ לקנות מעט קמח – הייתה זו כמות שהספיקה לצורך יום אחד בלבד, ולא היו לו מטבעות מעטות כדי לקנות קמח לצורך שבוע שלם. לכן ביום שאפו לחם לאכול, עד שהספיקה הפת להצטנן מהאפיה, כבר עמדה חמה ברומו של רקיע. כל אותה עת ישב ר' מאטיל בביהמ"ד והתייגע בתורה מבלי להרגיש כי טרם בא אוכל לפיו. רק בשעה מאוחרת הביאו בני הבית אליו לחמניה קטנה שיסעד לבו.
המצב הזה נמשך שנים שלמות, התזונה האפסית כמעט נתנה אותות בגוו הצנום והמצומק של ר' מאטיל, שהיה דבוק בקודש ולא פנה להתעסק בצרכים של חיי שעה. בריאותו התערערה. גם אסונות קשים תכפו ובאו על ביתו שהיה מבורך בילדים, שמונה מצאצאיו הרכים גוועו בחלאים ובחולשה עקב המחסור במזון – אך הוא, נפש זכה, קיבל באהבה את כל הבא עליו, ולא הרהר חס וחלילה אחרי מדותיו של הקב"ה.
בצפת הכיר זקנים וישישים מכל זרמי ושושלות החסידות למיניהם, צפת באותם ימים הייתה משופעת מהם. זו הייתה עיר של חכמים וסופרים. שמונים בתי מדרשות היו בה ותמיד מלאים מפה אל פה. ביניהם היו אנשים גדולים, אנשי מעלה, צדיקים וטהורים שכל רז לא אניס להו. הוא התרועע אתם וקיבל מהם מכלי ראשון אלפי סיפורים ואמרות מכבשוני ראשוני הצדיקים.
באותם ימים היה בצפת הרב הצדיק רבי דוד לובינער זי"ע, תלמיד הרה"ק רבי שמואל מקאמינקא זי"ע, ומהיושבים ראשונה בשולחן רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. בבואו לארץ ישראל חדל רבי דוד מהנהגה ועקבותיו לא נודעו, הוא התנהג בהכנעה כאילו לא שימש בנשיאות מעולם, והיה משכים לפתחו של הצדיק רבי משהלי מברדיטשוב זצ"ל כחסיד מלא התבטלות.
אך רבי מרדכי חיים בעינו הפקוחה הכיר מי הוא רבי דוד ומה טיבו, ומר' מאטיל הוא לא הצליח להסתיר את גדלותו, הוא השתוקק מאוד להתקשר אליו ולקיים בו מה שאמרו חז"ל "עשה לך רב". כיון שתהה רבי דוד על קנקנו ומצאהו איש כלבבו, הכניס את ר' מאטיל לפנים ממחיצתו ויקרב אותו בשתי ידים. השפיע עליו בעין טובה מחכמתו ומדרגותיו, במרוצת הזמן נקשרה נפשו בנפשו. כל ימיו היה ר' מאטיל מספר בשמחה שרבי דוד לובינער אמר לו: "מה אהבתי אותך, מרדכי חיים, אתה אצלי כבן".
ר' מאטיל פתח בעיר ישיבה לבחורים צעירים בשם "אשל אברהם", ו"העמיד בה תלמידים הרבה", בהתאם לפירושו המקורי: התנא לא דורש להעמיד הרבה תלמידים, ריבוי בכמות, כי אם להעמיד ולייצב הרבה את מעט התלמידים שיש לך, ריבוי באיכות. אחד מאותם תלמידים שיצקו מים על ידיו בעת ההיא, התפרסם ברבות השנים כאחד מגדולי הדור, הוא הגאון רבי משה קליערס זצ"ל, רבה של טבריא בעל "תורת הארץ". היו לו עוד תלמידים מצוינים, אשר קנו מפיו תורה הרבה, ובהדרכתו גדלו גאונים וכיהנו רישי מתיבתא בתפוצות ישראל.
[b]הנסיעה לסלונים[/b]
פרק מיוחד בתולדות חייו הוא הנסיעה לסלונים. בשנות התר"ס יצא רבי מרדכי חיים למדינת רוסיה, שם עשה ימים רבים בהיכלו של מרן אדמו"ר בעל ה'דברי שמואל' מסלונים זי"ע נכדו של בעל ה'יסוד העבודה'.
משהגיע ר' מוטל לרבי מסלונים, הרבי קרבו ביותר, ואף הביע משאלת לבו שר' מוטל יכתוב את דברי תורתו שהוא משמיע בשולחנות ושאר חידושים, כדרך שכתב אביו מהרי"ל את חידושי זקנו בעל ה'יסוד העבודה'.
על פי בקשת הרבי למד אז ר' מוטל שיעור בקביעות עם בנו הצעיר הרה"ק רבי אברהם זי"ע, מי שמילא את מקומו אחרי הסתלקותו בהנהגת העדה וידוע על שם ספרו 'בית אברהם'. הבית אברהם ראה את עצמו כתלמיד שלו.
ר' מוטל גם נסע בפמליית הרבי ה'דברי שמואל' שעשה דרכו לרדז'ימין, לרגל החתונה של בנו ה'בית אברהם' עם הרבנית עלקא ברכה ע"ה בתו של האדמו"ר רבי צבי הירש מלומאז' זצ"ל, חתן הרבי מרדז'מין רבי שלמה גוטרמן זצ"ל. שם הושיבוהו בין ראשי הקרואים בתורת רבו של החתן.
בסלונים היתה הופעת כל יהודי ארצישראלי בגדר מאורע רב רושם. התייחסו אליו בהערצה מופלגת והקיפוהו בכבוד מלכים כמו שמתייחסים לבני פלטרין של מלך. כל שכן כשמדובר באדם גדול משיעור קומתו של ר' מוטל שהביטו אליו ביראת הרוממות.
הוא המשיך גם אצל הרבי בסדר יומו הקבוע, פומיה לא פסיק מגירסא. אף כשנמצא בקהל חסידים, ובקירבת הרבי כיון שהתארכו שעות התפילה והשולחנות, או בזמני שהות שבין הפרקים, מיד חזר לשקוע במשנתו וכמו שכח לחלוטין מכל הסובב אותו, מעולם ומלואו. היו חסידים שלא הביטו על כך באהדה מרובה וקנאו בלבם לכבודו של האדמו"ר, אבל הספיקה עבורם עצם נוכחותו של הדברי שמואל, כדי שיזהרו בגחלתו של ר' מוטל לבל יכוו, ואם לא הספיקה – די היה במבט אחד של הרבי למונעם מלעשות מעשה.
באותו פרק רכש ר' מוטל את אמונו ואהבתו של הראש וראשון לאריות שבחבורה, הוא הגה"צ רבי משה מידנר זצ"ל, אשר טייל עמו ארוכות בפרד"ס והתרקמו ביניהם קשרי נפש עמוקים. גם בשנים הבאות אחרי שובו לארץ ישראל, התקיימה בין שניהם חליפת מכתבים מענינת ביותר. ובכל פעם שרבי משה מידנר קיבל בדואר איגרת מר' מוטל נהג ללבוש בגדי שבת בקריאתה.
המכתב הבא מר"מ מידנר אל ר' מוטל, אשר המכוסה בו רב על הגלוי, שופך אור נערב על ריקמת הפלא של הקשרים הנפשיים שחיברה אותם אהדדי, ועל גודל הערכתו לר' מוטל:
"דברי ריעות מאוהב לרעהו, מלב ללב ידברו". "לאיש חמודות, חכמתו ויראתו צמודות, ובתבונה לו עשר ידות, דולה מים מבארות עמוקים, אשר מדבש מתוקים, והנם חזקים בריאים מוצקים, עוקר הרים ומשדד עמקים, ולו שם כאחד הגדולים המובהקים. יהיו נא כגן רוה, מלא ברכת השם ורצון שבע, מידו הרחבה".
"אחדשה"ט, אמרתי אני בלבי על דברת איש ורעהו, אלכה ואשובה לאוהבי מנוער, זכרתי ימים מקדם ברית ראשונה אשר כרתנו יחד באהבה איש לקראת רעהו, אשר המון גלים ונהרות רבים לא ישטפוהו, ואבירי בשן לא יפרידוהו, וכל יתדות החצר ומוסרותיהם לא ינתקוהו. מעט הוא אשר נגלה לעין רואהו, ולא יכירנו כל שומעהו, ולא עמד על תכונתו כל אשר יבינהו".
"אך אהבתו מוסתרת בינינו, הולך וגדל בלבנו, ואין פרץ וצוחה ברחובותינו, ואיש לא עמד בפנינו, אשר יבוא נפשו בסודנו, כאשר יחדיו נמתיק לפי כחנו, בל יתערב זר בשמחתנו. ונהי אנחנו ושר אחינו אגודים, אחודים בלשון למודים בדברי היהודים, אשר בין אדנים לעמודים, והן החיל אשר יצאו גדודים. ויתנו נפשם על מלחמת ה' ככתוב על ספר הישר לישרים בלבותם ובלב הולכי אורחותם, חיים צדקה כבוד במעגלותם, אשרי הולך בתום בנתיבתם, ומבקשים טוב אחריתם, תמיד אור במושבותם, ויהגו בלבם על משכבותם, יומם ולילה שוקדים על דלתות תורתם, לא ייעפו ולא יגעו במחשבותם. ויעמדו על משמרתם, לא יסוגו אחור במזימותם, עליהם נבנה טירת כסף על חומתם..."
"כל אלה הדברים לא יסורו ממנו, ובגוד יגודנו, ויגדל נא כחו עתה מכחו אז, לעורר את האהבה כי עז, ותהיה לראשו עטרת פז, אך יהיו נא דברי אלה צפונים בלבו כי הוא רז- - -"
במהלך נסיעתו האמורה יצא רבי מרדכי חיים שתי פעמים לטשורטקוב, פעם אחת בבואו מארץ ישראל ופעם שנייה בשובו אליה, כדי לשחר פניו של האדמו"ר הזקן רבי דוד משה זי"ע, בנו של הצדיק מרוז'ין זי"ע. הוא הביא דורון לצדיק חוטי ציצית מצמר שניטוו בארץ ישראל, והאדמו"ר שאל אותו בחביבות אם הצמר איננו מ'ראשית הגז', והכיר לו טובה על כך. כן העמיד לפניו יין שהביא עמו מא"י, והרבי הקדוש אמר לו "אמנם מר אינו צריך להישאל אם היין מעושר, אך משום לא פלוג שואל אני אותו"...
בבואו לטשורטקוב נתן הרמ"ח קויטל להרה"ק מטשורטקוב, וכתב בו בקשה שיהיה לו יראת שמים. ושאל אותו רבו בעל ה'דברי שמואל' אם הזכיר את עצמו גם לבן זרע של קיימא, (אחרי שילדיו הקטנים מתו על פניו ורק שתי בנות שרדו בחיים), ואמר לו שלא הזכיר. הורה לו רבו שייכנס בשנית לרבי מטשורטקוב להזכיר את עצמו שיהא לו בן זכר. הרמ"ח נכנס עוד פעם וחיפש את הקויטל שלו, והוסיף בקשתו על בן זכר והגישו לרבי מטשורטקוב. נתן הצדיק את עיניו הטהורות בפתקא ואיחל לו שיתברך בזרע של קיימא. (ברכה שהתקיימה אחרי שהתאלמן ונשא בזיוו"ש את הרבנית חוה ע"ה בתו של החסיד רבי משה פטרושקא ז"ל, אשר ילדה לו בשנת תרפ"ז את בן זקוניו רבי יהודה לייב). הוא הרהיב ושאל: "הלא ביקשתי ברכה נוספת" אולם האדמו"ר השיבו בפסקנות: אתה תהיה ירא שמים... ("אי, דו וועסט זיין א ירא שמים"...) כמתכוון לרמוז שאינו זקוק בענין זה לברכה מיוחדת.