על ידי כּוֹתָר » ש' פברואר 03, 2024 11:48 pm
*
השמחה כדרך חיים, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא הרצויה היא באה מסיפוק, כשאדם מצליח לעמוד ביעדיו. שמחה זו מצויה להבדיל גם אצל אומות העולם. והיפוכה של שמחה זו היא האכזבה כשאינו מצליח לעמוד ביעדיו מתאכזב מעצמו.
היעד של יהודי, הוא לעמוד במשימות שבורא העולם הציב לו. כדי לנתח איך מגיעים לסיפוק ושמחה בעמידה ביעדים בעבודת ה', ניקח משל מיעדים שאב מציב לבנו.
נתאר לעצמנו אבא שמנהל אולם שמחות, ומינה את בנו שינקה את כל מרצפות האולם. האב מעריך שעבודה זו תיקח לו כמה שעות, והוא קופץ לביקור לראות מה קורה. אם יראה שבנו ניקה ככל יכלתו ואף הספיק חלק נכבד, כמובן יחמיא לו ויעודדו, הוא יהיה מרוצה מהישגי הבן, ואף הבן יהיה מלא סיפוק ממעשיו. כך הבן נמצא במעגל חיובי, ויבוא למחרת בשמחה לעבוד שוב.
אך מה יקרה, אם הבן ניקה מרצפת אחת בלבד. והאב מגיע, ומבין שהבן בזבז את זמנו לגמרי? בנוהג שבעולם, האב יגער בו, מדוע ביטל את זמנו.
ילד חכם יזדהה ויבין את אכזבת האב, ויש סיכוי, שמחר יחליט להתנער מעצלותו ויסתער על המלאכה אף יותר מכוחותיו הרגילים.
ננסה לתאר לעצמנו, אם האב נזהר לא להענישו. לדעתו, גערה רק תייאש את בנו, ולא תיתן לו שום מוטיביציה להתקדם. והוא מחפש איך בכל זאת ניתן לעודד את בנו. הוא ינסה להעריך את עבודתו, באותה מרצפת אחת שהוא כן ניקה.
זה יישמע מאוד מגוחך וציני...
אבא שמחמיא לבנו שניקה מרצפת אחת בכמה שעות. רק בן מפגר יתמלא סיפוק ממחמאה כזאת.
אם יש לבן טיפת שכל, מה הוא יסיק מהמחמאה של האב, שאם הוא יוסיף למחרת על עבודתו וינקה שתים ושלוש מרצפות, הוא כבר יכבוש את האליפות. נמצא שהמחמאה של האב, רק מקטינה את היעדים שהבן יציב לעצמו. ואף אם לא יעשה כלום עדיין ירגיש בסדר, כי אם מרצפת אחת מצדיקה כזו מחמאה, כנראה שזה באמת קשה.
הוא יודע שלנקות מרצפת זה עבודה שלוקחת פחות משניה, והוא מעמיד מול טרחה מועטת זו, את כל השעות בהן בילה וביטל את הזמן.
נעבור רגע לנמשל,
לכאורה כך הם הדברים, ביחס של יהודי לקונו. יהודי ששבור מכך שמעביר את ימיו בבטלה. אם הוא מתחזק ולומד פסוק אחד, ויחזק את ליבו לשמוח בכך שהוא למד פסוק שלם... הרי לכאורה בכך הוא מקטין את שאיפותיו.
הרבה עובדי ה' רציניים סבורים, שהשמחה והסיפוק מדברים קטנים, מכבה את השאיפות ואינה תורמת. ולהיפך, על אדם שמעוניין לשמור על תביעת הנפש לגדולות, הוא לא יכול להסתפק בקטנות.
ולכן על אדם לאמוד נכון, מה הם יכולותיו, ולא להתפשר על פחות מכך.
*
בעזרת המשל הזה, נבאר את טעותם.
אם האבא סבור שיש כוח לבנו לנקות את כל מרצפות אולם שמחות, ובסוף הזמן הוא מגלה שהוא ניקה רק מרצפת אחת בלבד.
מה שהוזכר כדרך הנכונה, לגעור בבן. זו אכן הדרך הקלה, אך היא לא דרך נכונה בחינוך, והיא לא מוכיחה את עצמה. ככל שגוערים יותר על הילד, ומענישים אותו יותר. אם הזמן כבר מבזבזים את כל התחמושת של הענישה, ואז באים לייעוץ אצל אדם חכם שיודע לבנות תכנית טובה של 'עיצוב התנהגות'.
כשהילד כמעט לא עושה את עבודתו, זה אמור להדליק נורה אדומה, צריך לבדוק מה הרקע לזה. זה מה שעושים בתחילת האבחון, מנסים לזהות, איך הילד הגיע למצב כזה שהוא לא רוצה לעבוד.
ניתן אופציה אחת שהתבררה בשיחת האבחון עם האב. האב סיפר כך:
האמת היא שבהתחלה הוא היה מנקה כמעט את כל האולם. אבל הוא השאיר אחריו כל כך הרבה לכלוך במטבח, וגם שכח להוציא את הזבל החוצה. והכיור נשאר מלוכלך. זה היה מצב ממש בלתי נסבל.
אני לא שתקתי לו, נתתי לו מנה הגונה על חוסר היעילות שלו. למחרת הוא ניסה קצת יותר, אך עדיין זה היה רחוק משלמות. ואז שוב גערתי בו, והזהרתי אותו שבצורה כזאת לא יוכל להתקדם לעולם,
וזה יכול להזיק לו בשידוכים וכו' וכו'. וככה תקופה ארוכה, הוא מתרשל, ואני 'מחנך' וגוער, ומנסה להסביר לו בטובות, ולשכנע אותו, וכאילו שאני מדבר לקיר.
לאחרונה העסק התחיל להתדרדר. מיום ליום הוא מנקה פחות ופחות. השיא היה אתמול שגיליתי שארחי שעתיים הוא ניקה רק מרצפת אחת. ראיתי שאין לי יותר מה לעשות איתו. ולכן באתי אליך לייעוץ.
מה היועץ אומר לו?
תשמע, אתה זה שחיסלת את המוטיבציה של הבן שלך לעשות משהו. אם כשהוא עשה והתאמץ, וקרע את עצמו, כל מה שהיה לך לומר לו, זה לדבר על מה שהוא 'לא עשה'. על הלכלוך שהשאיר, ועל המטבח שנשאר מלוכלך. ועל זה שהוא לא יוצלח, ולא יוכל להתקדם.
הוא לא שמע ממך, מילה אחת טובה על מאמציו ופעולותיו. הרי איבדת את שארית המוטיבציה שהייתה לו להשקיע בעצמו, הוא איבד כל ערך בעיני עצמו, עד שלא נשארו לו כוחות יותר. את שארית הכוחות שהיו לו, באת אתה והוצאת בגערות שלך ובביקורת ה'בונה' שלך.
זו נקראת במרכאות 'ביקורת בונה'.
'נו, אבל זו האמת', מנסה האב לתרץ את עצמו.
'את האמת נשאיר לדיון נפרד' – משיב לו היועץ.
היועץ לא יכול להסביר לאבא עד כמה הוא טועה ב'אמת'. אבל האמת היא, שכדי לעבוד, לא מספיק כוח פיזי. הכוח הפיזי תלוי במצב הרגשי של האדם. המאגר שממלא את הנפש בכוחות, הוא שמחה, סיפוק, משמעות. הרגשה שנתננו סיפוק או הנאה למישהו אחר, שעשינו משהו מועיל וטוב.
אבל אם אחרי עבודה של יום שלם עד כלות הכוחות מתברר, שלא עשינו כלום. ורק גרמנו צער לאבינו. הרי אנחנו באובדרפט של כוחות.
למחרת, הוא משתדל יותר, לוקח עוד משיכת יתר של כוחות מהנפש, בריבית יותר גבוהה, אולי הפעם תהיה איזו משמעות לעמלו.
ושוב, התגובה יותר חריפה.
זה כבר עלול להזיק לו לשידוכים ולהרוס לו את העתיד.
וככה יום אחרי יום, לא נאריך. הציבור מספיק אינטליגנטי, בשביל להבין את ההמשך.
הבן אדם הגיע לקיר. הוא לא יכול למשוך יותר כוחות מהבנק.
הוא לקוח מוגבל.
*
אז מה עושים, שואל האבא את היועץ.
אין ברירה, אתה חייב להתחיל לשקם אותו.
זה יקח זמן, אבל זה אפשרי.
אם הוא עוד לא קרס לגמרי, והוא עוד מנקה מרצפת אחת, יש לך עוד במה להתלות.
אתה במצב טוב יחסית.
יש כאלו שבאים אחרי שהוא כבר קורס לגמרי. ואז זה הרבה יותר קשה.
*
'תשמע', - מפסיק היועץ את הערפל שנוצר במחשבתו של האב.
אתה בא היום הביתה, ואומר לבן: שמע, בן,
אני רואה את המצב שלך, אני רואה כמה קשה לך,
אני יודע כמה אתה בלי מצב רוח. וכל כך קשה לך להזיז את עצמך.
בכל זאת ראיתי שקרעת את עצמך ונקית מרצפת אחת, אמנם אחת בלבד,
אבל נראה לי שזה היה קשה לך לפחות כמו פעם לנקות את כל האולם, ואולי אפילו יותר.
ואת הכל עשית רק בכדי שאני ארגיש שלא שכחת אותי, ואתה עוד מוכן להתאמץ עבורי.
תדע לך שזה פשוט מחמם לי את הלב, הרצון הזה שלך.
יבוא מישהו ויטען, "אם נשמע שהאבא מחמיא לבנו, אזי כנראה זה בציניות"...
לא, לא מדובר בציניות. מדובר בדרך היחידה בשביל לשקם אדם כזה, שרואה את עצמו, עצלן, בטלן, חסר תקנה, חסר תקוה.
ובעצם לא מבין, שהוא, או הוריו, או סביבתו, או הצורה שקיבל בטעות את המושג 'תביעת הנפש', פשוט הפכו אותו לחסר כח לחלוטין.
הוא באמת לא מסוגל לנקות אפילו מרצפת אחת. מה שהוא עושה זה מעבר לכוחותיו. זו מסירות נפש.
בנמשל,
אנו סמוכים ובטוחים, שהקב"ה לעולם לא מתייחס אלינו בציניות, כי אם באהבה וחמלה גדולה ויתירה. ואפילו שהוא יודע ובחן כליות ולב, שכל ההספק שלי "זה כלל לא לפי כוחותי. בזבזתי את זמני, ולא התייחסתי ברצינות לבקשותיו".
אך אבינו האב הרחמן, יודע להבין לסוף דעתו של אדם, מדוע בזבזתי את זמני, מדוע לא התייחסתי ברצינות לבקשותיו.
אולי, זה מפני שאיני יודע כיצד להכיל את בקשת האב, והיא הפכה עבורי קשה מנשוא.
שהרי, אדם רגיל, בריא ונורמלי, אוהב להצליח. ואם לא הזזתי את עצמי, פירושו:
או שכבר אין לי כח נפשי להזיז את עצמי, או שאני לא מאמין שאצליח.
זה אפס קצהו ממה שאנו משיגים בדעתנו, אך כמובן שאין לשער גודל הרחמים של הקב"ה, לדעת 'מה אנו, מה חיינו, מה צדקותנו. ככלי מלא בושה וכלימה'.
ואם יהודי כן מתחזק מכך שעשה דבר קטן, 'ניקה מרצפת אחת'. אזי למחרת כשימשיך מתוך הסיפוק והשמחה על פעלו הברוך מאמש, ינקה שתים ושלוש מרצפות. והוא ירגיש אלוף! וזה בסדר גמור שירגיש כך.
הוא יעבוד עם כל המרץ (שאין לו). בשביל לקבל עוד פעם משוב חם, חיזוק ושמחה, כפי שקיבל אתמול. ואם הוא ימשיך לקבל משוב כזה חם של 'שמחה וחיזוק', זה יתן לו כוחות חדשים, הוא ירגיש שהוא מצליח, ושאביו שבשמים מרוצה ממנו, ושהוא מתקדם.
ומכאן הדרך לשוב לעצמו לא ארוכה.
כן.
גם לנקות 'מרצפת אחת' זה קשה, ומצדיק לקבל מחמאה. ואדם צריך להחמיא לעצמו על כל פסיעה קטנה. כי קושי רגשי הוא יותר קשה מקושי פיזי.
יש אצל בעלי המוסר וגדולי החסידות מושג נכון שנקרא 'תביעת הנפש'. אבל זה לא מה שקוראים היום 'ביקורת בונה'.
*
השמחה כדרך חיים, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא הרצויה היא באה מסיפוק, כשאדם מצליח לעמוד ביעדיו. שמחה זו מצויה להבדיל גם אצל אומות העולם. והיפוכה של שמחה זו היא האכזבה כשאינו מצליח לעמוד ביעדיו מתאכזב מעצמו.
היעד של יהודי, הוא לעמוד במשימות שבורא העולם הציב לו. כדי לנתח איך מגיעים לסיפוק ושמחה בעמידה ביעדים בעבודת ה', ניקח משל מיעדים שאב מציב לבנו.
נתאר לעצמנו אבא שמנהל אולם שמחות, ומינה את בנו שינקה את כל מרצפות האולם. האב מעריך שעבודה זו תיקח לו כמה שעות, והוא קופץ לביקור לראות מה קורה. אם יראה שבנו ניקה ככל יכלתו ואף הספיק חלק נכבד, כמובן יחמיא לו ויעודדו, הוא יהיה מרוצה מהישגי הבן, ואף הבן יהיה מלא סיפוק ממעשיו. כך הבן נמצא במעגל חיובי, ויבוא למחרת בשמחה לעבוד שוב.
אך מה יקרה, אם הבן ניקה מרצפת אחת בלבד. והאב מגיע, ומבין שהבן בזבז את זמנו לגמרי? בנוהג שבעולם, האב יגער בו, מדוע ביטל את זמנו.
ילד חכם יזדהה ויבין את אכזבת האב, ויש סיכוי, שמחר יחליט להתנער מעצלותו ויסתער על המלאכה אף יותר מכוחותיו הרגילים.
ננסה לתאר לעצמנו, אם האב נזהר לא להענישו. לדעתו, גערה רק תייאש את בנו, ולא תיתן לו שום מוטיביציה להתקדם. והוא מחפש איך בכל זאת ניתן לעודד את בנו. הוא ינסה להעריך את עבודתו, באותה מרצפת אחת שהוא כן ניקה.
זה יישמע מאוד מגוחך וציני...
אבא שמחמיא לבנו שניקה מרצפת אחת בכמה שעות. רק בן מפגר יתמלא סיפוק ממחמאה כזאת.
אם יש לבן טיפת שכל, מה הוא יסיק מהמחמאה של האב, שאם הוא יוסיף למחרת על עבודתו וינקה שתים ושלוש מרצפות, הוא כבר יכבוש את האליפות. נמצא שהמחמאה של האב, רק מקטינה את היעדים שהבן יציב לעצמו. ואף אם לא יעשה כלום עדיין ירגיש בסדר, כי אם מרצפת אחת מצדיקה כזו מחמאה, כנראה שזה באמת קשה.
הוא יודע שלנקות מרצפת זה עבודה שלוקחת פחות משניה, והוא מעמיד מול טרחה מועטת זו, את כל השעות בהן בילה וביטל את הזמן.
נעבור רגע לנמשל,
לכאורה כך הם הדברים, ביחס של יהודי לקונו. יהודי ששבור מכך שמעביר את ימיו בבטלה. אם הוא מתחזק ולומד פסוק אחד, ויחזק את ליבו לשמוח בכך שהוא למד פסוק שלם... הרי לכאורה בכך הוא מקטין את שאיפותיו.
הרבה עובדי ה' רציניים סבורים, שהשמחה והסיפוק מדברים קטנים, מכבה את השאיפות ואינה תורמת. ולהיפך, על אדם שמעוניין לשמור על תביעת הנפש לגדולות, הוא לא יכול להסתפק בקטנות.
ולכן על אדם לאמוד נכון, מה הם יכולותיו, ולא להתפשר על פחות מכך.
*
בעזרת המשל הזה, נבאר את טעותם.
אם האבא סבור שיש כוח לבנו לנקות את כל מרצפות אולם שמחות, ובסוף הזמן הוא מגלה שהוא ניקה רק מרצפת אחת בלבד.
מה שהוזכר כדרך הנכונה, לגעור בבן. זו אכן הדרך הקלה, אך היא לא דרך נכונה בחינוך, והיא לא מוכיחה את עצמה. ככל שגוערים יותר על הילד, ומענישים אותו יותר. אם הזמן כבר מבזבזים את כל התחמושת של הענישה, ואז באים לייעוץ אצל אדם חכם שיודע לבנות תכנית טובה של 'עיצוב התנהגות'.
כשהילד כמעט לא עושה את עבודתו, זה אמור להדליק נורה אדומה, צריך לבדוק מה הרקע לזה. זה מה שעושים בתחילת האבחון, מנסים לזהות, איך הילד הגיע למצב כזה שהוא לא רוצה לעבוד.
ניתן אופציה אחת שהתבררה בשיחת האבחון עם האב. האב סיפר כך:
האמת היא שבהתחלה הוא היה מנקה כמעט את כל האולם. אבל הוא השאיר אחריו כל כך הרבה לכלוך במטבח, וגם שכח להוציא את הזבל החוצה. והכיור נשאר מלוכלך. זה היה מצב ממש בלתי נסבל.
אני לא שתקתי לו, נתתי לו מנה הגונה על חוסר היעילות שלו. למחרת הוא ניסה קצת יותר, אך עדיין זה היה רחוק משלמות. ואז שוב גערתי בו, והזהרתי אותו שבצורה כזאת לא יוכל להתקדם לעולם,
וזה יכול להזיק לו בשידוכים וכו' וכו'. וככה תקופה ארוכה, הוא מתרשל, ואני 'מחנך' וגוער, ומנסה להסביר לו בטובות, ולשכנע אותו, וכאילו שאני מדבר לקיר.
לאחרונה העסק התחיל להתדרדר. מיום ליום הוא מנקה פחות ופחות. השיא היה אתמול שגיליתי שארחי שעתיים הוא ניקה רק מרצפת אחת. ראיתי שאין לי יותר מה לעשות איתו. ולכן באתי אליך לייעוץ.
מה היועץ אומר לו?
תשמע, אתה זה שחיסלת את המוטיבציה של הבן שלך לעשות משהו. אם כשהוא עשה והתאמץ, וקרע את עצמו, כל מה שהיה לך לומר לו, זה לדבר על מה שהוא 'לא עשה'. על הלכלוך שהשאיר, ועל המטבח שנשאר מלוכלך. ועל זה שהוא לא יוצלח, ולא יוכל להתקדם.
הוא לא שמע ממך, מילה אחת טובה על מאמציו ופעולותיו. הרי איבדת את שארית המוטיבציה שהייתה לו להשקיע בעצמו, הוא איבד כל ערך בעיני עצמו, עד שלא נשארו לו כוחות יותר. את שארית הכוחות שהיו לו, באת אתה והוצאת בגערות שלך ובביקורת ה'בונה' שלך.
זו נקראת במרכאות 'ביקורת בונה'.
'נו, אבל זו האמת', מנסה האב לתרץ את עצמו.
'את האמת נשאיר לדיון נפרד' – משיב לו היועץ.
היועץ לא יכול להסביר לאבא עד כמה הוא טועה ב'אמת'. אבל האמת היא, שכדי לעבוד, לא מספיק כוח פיזי. הכוח הפיזי תלוי במצב הרגשי של האדם. המאגר שממלא את הנפש בכוחות, הוא שמחה, סיפוק, משמעות. הרגשה שנתננו סיפוק או הנאה למישהו אחר, שעשינו משהו מועיל וטוב.
אבל אם אחרי עבודה של יום שלם עד כלות הכוחות מתברר, שלא עשינו כלום. ורק גרמנו צער לאבינו. הרי אנחנו באובדרפט של כוחות.
למחרת, הוא משתדל יותר, לוקח עוד משיכת יתר של כוחות מהנפש, בריבית יותר גבוהה, אולי הפעם תהיה איזו משמעות לעמלו.
ושוב, התגובה יותר חריפה.
זה כבר עלול להזיק לו לשידוכים ולהרוס לו את העתיד.
וככה יום אחרי יום, לא נאריך. הציבור מספיק אינטליגנטי, בשביל להבין את ההמשך.
הבן אדם הגיע לקיר. הוא לא יכול למשוך יותר כוחות מהבנק.
הוא לקוח מוגבל.
*
אז מה עושים, שואל האבא את היועץ.
אין ברירה, אתה חייב להתחיל לשקם אותו.
זה יקח זמן, אבל זה אפשרי.
אם הוא עוד לא קרס לגמרי, והוא עוד מנקה מרצפת אחת, יש לך עוד במה להתלות.
אתה במצב טוב יחסית.
יש כאלו שבאים אחרי שהוא כבר קורס לגמרי. ואז זה הרבה יותר קשה.
*
'תשמע', - מפסיק היועץ את הערפל שנוצר במחשבתו של האב.
אתה בא היום הביתה, ואומר לבן: שמע, בן,
אני רואה את המצב שלך, אני רואה כמה קשה לך,
אני יודע כמה אתה בלי מצב רוח. וכל כך קשה לך להזיז את עצמך.
בכל זאת ראיתי שקרעת את עצמך ונקית מרצפת אחת, אמנם אחת בלבד,
אבל נראה לי שזה היה קשה לך לפחות כמו פעם לנקות את כל האולם, ואולי אפילו יותר.
ואת הכל עשית רק בכדי שאני ארגיש שלא שכחת אותי, ואתה עוד מוכן להתאמץ עבורי.
תדע לך שזה פשוט מחמם לי את הלב, הרצון הזה שלך.
יבוא מישהו ויטען, "אם נשמע שהאבא מחמיא לבנו, אזי כנראה זה בציניות"...
לא, לא מדובר בציניות. מדובר בדרך היחידה בשביל לשקם אדם כזה, שרואה את עצמו, עצלן, בטלן, חסר תקנה, חסר תקוה.
ובעצם לא מבין, שהוא, או הוריו, או סביבתו, או הצורה שקיבל בטעות את המושג 'תביעת הנפש', פשוט הפכו אותו לחסר כח לחלוטין.
הוא באמת לא מסוגל לנקות אפילו מרצפת אחת. מה שהוא עושה זה מעבר לכוחותיו. זו מסירות נפש.
בנמשל,
אנו סמוכים ובטוחים, שהקב"ה לעולם לא מתייחס אלינו בציניות, כי אם באהבה וחמלה גדולה ויתירה. ואפילו שהוא יודע ובחן כליות ולב, שכל ההספק שלי "זה כלל לא לפי כוחותי. בזבזתי את זמני, ולא התייחסתי ברצינות לבקשותיו".
אך אבינו האב הרחמן, יודע להבין לסוף דעתו של אדם, מדוע בזבזתי את זמני, מדוע לא התייחסתי ברצינות לבקשותיו.
אולי, זה מפני שאיני יודע כיצד להכיל את בקשת האב, והיא הפכה עבורי קשה מנשוא.
שהרי, אדם רגיל, בריא ונורמלי, אוהב להצליח. ואם לא הזזתי את עצמי, פירושו:
או שכבר אין לי כח נפשי להזיז את עצמי, או שאני לא מאמין שאצליח.
זה אפס קצהו ממה שאנו משיגים בדעתנו, אך כמובן שאין לשער גודל הרחמים של הקב"ה, לדעת 'מה אנו, מה חיינו, מה צדקותנו. ככלי מלא בושה וכלימה'.
ואם יהודי כן מתחזק מכך שעשה דבר קטן, 'ניקה מרצפת אחת'. אזי למחרת כשימשיך מתוך הסיפוק והשמחה על פעלו הברוך מאמש, ינקה שתים ושלוש מרצפות. והוא ירגיש אלוף! וזה בסדר גמור שירגיש כך.
הוא יעבוד עם כל המרץ (שאין לו). בשביל לקבל עוד פעם משוב חם, חיזוק ושמחה, כפי שקיבל אתמול. ואם הוא ימשיך לקבל משוב כזה חם של 'שמחה וחיזוק', זה יתן לו כוחות חדשים, הוא ירגיש שהוא מצליח, ושאביו שבשמים מרוצה ממנו, ושהוא מתקדם.
ומכאן הדרך לשוב לעצמו לא ארוכה.
כן.
גם לנקות 'מרצפת אחת' זה קשה, ומצדיק לקבל מחמאה. ואדם צריך להחמיא לעצמו על כל פסיעה קטנה. כי קושי רגשי הוא יותר קשה מקושי פיזי.
יש אצל בעלי המוסר וגדולי החסידות מושג נכון שנקרא 'תביעת הנפש'. אבל זה לא מה שקוראים היום 'ביקורת בונה'.