על ידי ענף עץ אבות » ד' יולי 01, 2020 8:10 pm
ומענין לענין קרוב לאותו ענין יש שדנו לענין אויר שנמצא מעל המקום, האם חל עליו קדושת המקום:
אצטט לך קטע מתוך עלון מאורות הדף היומי [גליון 997 על מסכת זבחים]
דף פז/ב דאויר מזבח כמזבח דמי
דינו של אדם המרחף באויר העזרה
גמרתנו מסתפקת, אם דיני המזבח תקפים גם לגבי האויר שמעליו. וכגון, הלכה היא, כי אברי קרבן
פסולים אינם קרבים על גבי המזבח, אולם, אברים פסולים שהועלו על המזבח, קרבים. האם אברים פסולים
שנתלו מעל המזבח, ושוהים באוירו בלבד אך לא עליו, קרבים גם כן, או שמא אויר המזבח אינו כמזבח.
המהר"י ענגיל, ליקט בספרו "בית האוצר" (ח"א מערכת א-ו כלל כ"ב), עשרות דוגמאות ומקרים הפזורים
ברחבי הש"ס ובספרי הראשונים, החל בדיני קדושת העזרה והמזבח וכלה בהלכות גיטין ושבת, והנסובים
סביב הספק אם דיני המקום נמשכים לאוירו. בתוך כך מסתפק המהר"י ענגיל, אם כוונת הגמרא שאויר
המזבח קדוש עד לרקיע, או שמא קדושתו עולה עד עשרה טפחים בלבד (עיין שם אות כ"ד).
ספק זהה הסתפקה הגמרא (לעיל כו/א) לגבי אויר העזרה, אם דינו כעזרה, והגאון רבי מאיר
שמחה מדווינסק זצ"ל, מעלה שני צדדים להבנת המושג "אויר עזרה קדוש". יש להסתפק, האם
קדושת אויר העזרה באה לו מצד עצמו, היינו: כפי שקרקע העזרה קדושה כך גם אויר העזרה
קדוש, או שמא קדושת האויר נובעת מקדושת הקרקע שמתחתיו. וכי תאמר, למאי נפקא מינה?
התשובה פשוטה בתכלית - לאדם שנתלה באויר העזרה.
שהנה, אומר ה"אור שמח" (רמב"ם הל' שגגות פרק י"א הל' ד'), הרי אדם השוהה בעזרה ונזכר שהוא טמא,
חייב לצאת החוצה בדרך הקצרה ביותר, ואם פסע פסיעה מיותרת, אפילו אחת, עבר על איסור. מעתה,
אם קדושתו של אויר העזרה היא קדושה עצמית, הרי שטמא ששהה בעזרה והתרומם באויר, נחשב
כמי שפסע פסיעה מיותרת בעזרה, משום שהיה עליו להמנע מן העליה המיותרת לאויר העזרה הקדוש
בפני עצמו. אולם, אם קדושת אויר העזרה נובעת מקדושת הקרקע שמתחתיו, לא גרע טמא זה מאומה
בכך שעלה לאויר העזרה, שהלא קדושת אויר זה אינה נובעת אלא מן הקרקע שמתחתיו, כלום לא עמד
עליה כבר לפני כן?… [עיין שם שביאר בכך את דברי הרמב"ם שם שכתב דאויר העזרה ספק הוא אם קדוש כעזרה].
נסיים בדברי המהר"י ענגיל המציין, כי את הפסוק (שמות יט/ב) "והגבלת את העם… עלת בהר
ונגע בקצהו", פירש הט"ז ("דברי דוד" שם), כי האזהרה כללה איסור להכניס אבר לאויר שמעל ההר.
ומענין לענין קרוב לאותו ענין יש שדנו לענין אויר שנמצא מעל המקום, האם חל עליו קדושת המקום:
אצטט לך קטע מתוך עלון מאורות הדף היומי [גליון 997 על מסכת זבחים]
[quote]דף פז/ב דאויר מזבח כמזבח דמי
דינו של אדם המרחף באויר העזרה
גמרתנו מסתפקת, אם דיני המזבח תקפים גם לגבי האויר שמעליו. וכגון, הלכה היא, כי אברי קרבן
פסולים אינם קרבים על גבי המזבח, אולם, אברים פסולים שהועלו על המזבח, קרבים. האם אברים פסולים
שנתלו מעל המזבח, ושוהים באוירו בלבד אך לא עליו, קרבים גם כן, או שמא אויר המזבח אינו כמזבח.
המהר"י ענגיל, ליקט בספרו "בית האוצר" (ח"א מערכת א-ו כלל כ"ב), עשרות דוגמאות ומקרים הפזורים
ברחבי הש"ס ובספרי הראשונים, החל בדיני קדושת העזרה והמזבח וכלה בהלכות גיטין ושבת, והנסובים
סביב הספק אם דיני המקום נמשכים לאוירו. בתוך כך מסתפק המהר"י ענגיל, אם כוונת הגמרא שאויר
המזבח קדוש עד לרקיע, או שמא קדושתו עולה עד עשרה טפחים בלבד (עיין שם אות כ"ד).
ספק זהה הסתפקה הגמרא (לעיל כו/א) לגבי אויר העזרה, אם דינו כעזרה, והגאון רבי מאיר
שמחה מדווינסק זצ"ל, מעלה שני צדדים להבנת המושג "אויר עזרה קדוש". יש להסתפק, האם
קדושת אויר העזרה באה לו מצד עצמו, היינו: כפי שקרקע העזרה קדושה כך גם אויר העזרה
קדוש, או שמא קדושת האויר נובעת מקדושת הקרקע שמתחתיו. וכי תאמר, למאי נפקא מינה?
התשובה פשוטה בתכלית - לאדם שנתלה באויר העזרה.
שהנה, אומר ה"אור שמח" (רמב"ם הל' שגגות פרק י"א הל' ד'), הרי אדם השוהה בעזרה ונזכר שהוא טמא,
חייב לצאת החוצה בדרך הקצרה ביותר, ואם פסע פסיעה מיותרת, אפילו אחת, עבר על איסור. מעתה,
אם קדושתו של אויר העזרה היא קדושה עצמית, הרי שטמא ששהה בעזרה והתרומם באויר, נחשב
כמי שפסע פסיעה מיותרת בעזרה, משום שהיה עליו להמנע מן העליה המיותרת לאויר העזרה הקדוש
בפני עצמו. אולם, אם קדושת אויר העזרה נובעת מקדושת הקרקע שמתחתיו, לא גרע טמא זה מאומה
בכך שעלה לאויר העזרה, שהלא קדושת אויר זה אינה נובעת אלא מן הקרקע שמתחתיו, כלום לא עמד
עליה כבר לפני כן?… [עיין שם שביאר בכך את דברי הרמב"ם שם שכתב דאויר העזרה ספק הוא אם קדוש כעזרה].
נסיים בדברי המהר"י ענגיל המציין, כי את הפסוק (שמות יט/ב) "והגבלת את העם… עלת בהר
ונגע בקצהו", פירש הט"ז ("דברי דוד" שם), כי האזהרה כללה איסור להכניס אבר לאויר שמעל ההר.[/quote]