על ידי כּוֹתָר » ו' אוגוסט 14, 2020 11:57 am
דברי האדמו"ר מסלונים שליט"א
בהילולת מרן אדמו"ר בעל נתיבות שלום זי"ע - ז' אב תש"פ
אודות המצב
הנה אנו חיים עתה בתקופה מאד קשה, סכנה בגוף, ויותר מזה סכנה בנפש, שכמין רפיון ירד לעולם מבחינה רוחנית,
וכל אחד מתמודד עם זה בצורה שלו. ואמנם יש להודות להשי"ת על הדברים הטובים שקיימים במחנינו בזמן זה,
קרני אור שדוקא עכשיו הם מתגלים, וכנראה גם בשאר מקומות יש דברים כאלו גם במצב הזה. ונראה שעכשיו אנו
עומדים כמו לפני כל צמיחה חדשה שהזרע הולך ונקלט עד שמגיע זמן שנראה שלא נשאר יותר מקוסטא דחיותא.
וכך נראה המצב עכשיו בחוץ ובישיבות, שב"ה יש קוסטא דחיותא, יש ממה שיצמח ויגדל, אך מאידך כל מה שכבר
צמח בעבר נפגם. שהוא זמן שהזריעה נקלטה כראוי, ופנים חדשות
באו לכאן, ואפילו שיש עכשיו חלקים שיש בהם רקבון, אך כך הוא סדר הגדילה, כך צומחים, עד שאחר כך מגיע
מצב שפנים חדשות באו לכאן.
ובאמת הגיע כבר הזמן שנשב ונחשוב איך מחזיקים מעמד במצב הזה, עוברת עלינו כזו תקופה עם כ"כ הרבה קשיים,
בגשמיות, בפרנסה, וברוחניות, ונלוה עם זה איזה רפיון מסוים, וכאשר יש רפיון הרי אדם אינו יודע מה לעשות, איך
להתגבר על הרפיון.
ומה גם שעכשיו מגיעים ימים הנוראים, ראש השנה, יום הכפורים, ימים שצריך לחיות בהם כל
השנה.
ולעת כזאת אני חושב "מה הוא היה אומר", וכפי שהיה אומר תמיד, שצריך לחשוב תמיד על רבוה"ק מה
הוא היה אומר, על משקל לשון המשנה בפרקי אבות 'הוא היה אומר'.
ומה הוא היה אומר לתקופה כזאת. אצלו אף
פעם לא היה מושג שעכשיו אין זה הזמן הראוי, אין הזמן עכשיו מתאים לתכניות גדולות ולדברים גדולים, וצריך
להמתין שהמצב יהיה יותר טוב קצת. הוא זי"ע לא יכל לסבול כאלו דבורים, תמיד היה אומר 'איצטער, איצטער
איז די צייט', זו היתה השיטה שלו.
יש דברים שאיני יכול לשכוח אותם, כמו כאשר יצא מבית החולים לאחר שנה ממושכת ששהה שם, שנה שלימה של
קשיים, שגם לאחר מכן כשיצא הוא לא יצא אדם בריא, ונראה שלעולם כבר לא חזר להיות אדם בריא לגמרי. ומה
היו המחשבות שלו בזמן כזה, לאחר שנה בבית חולים, הרי בית חולים אינו ישיבה, בבית חולים אפילו אנשים שהם
כארזים נשברים מבחינה רוחנית, בפרט כאשר גם הגוף כ"כ לא בריא. הוא כינס אז אסיפה, ביום הראשון לאחר
שיצא, אסיפה להקים קבוצה לבנות שוב מחדש את כל העיקרים שהיה מדבר עליהם תמיד. הדבר הכי קשה בשבילו
היה לשמוע מי שאומר 'עכשיו אין זה הזמן', צריך למצוא זמן יותר טוב לזה, הוא לא היה מסוגל לשמוע סוג דברים
כאלו, הוא היה טוען שזה מעשה בעל דבר שהאדם יאמר שעתה אין זה הזמן, אצלו היה תמיד בבחי' "ותקם בעוד
לילה", דוקא עכשיו זה הזמן.
היה לו כזו רוח, שכמה שהיה יכול הוא הביע זאת בדיבורים, אך כאמור לא היה שייך להשיגה לאשורו. כשמביטים
היום במבט לאחור, עצם הרעיון להקים ישיבה, לפתוח ישיבה בעיצומה של ההשמדה, שהרי בתש"ב היה השנה
הקשה ביותר של ההשמדה, וכי אז הולך אדם לפתוח ישיבה, מהיכן תחיה הישיבה, עם ארה"ב נפסק הקשר ולא
היה יכול להגיע תמיכה משם. ומאנשי ארץ-ישראל הרי הם עצמם בקושי הצליחו להחזיק את עצמם אז בלחם ומים,
ומהיכן ירק זה יחיה ויצמח, אך מחשבות אלו אצלו היו מחשבות פיגול, הוא לא חשב עליהם כלל.
הוא רק הזכיר בשעתו, מה שכתוב בגמרא את המעשה של רבי חנינא בן תרדיון שהוציאוהו לשריפה, והקיפו אותו
בספר תורה ושרפו אותו, ושאלוהו מה הוא רואה, כלומר איך הוא רואה מה יהיה בעתיד, והשיב "גוילין נשרפין
ואותיות פורחות באויר", כלומר אפילו שגוילין נשרפין אך אותיות פורחות באויר וצריך לעשות להם כלי להחזיקם.
ועד"ז באותה שעה הרי ברנוביץ עם כל התורה שלה הכל בוער ונשרף באש, אבל האותיות פורחות באויר, וצריך
לעשות מקום היכן שהאותיות יגיעו. זו היתה המטרה שלו בישיבה, שאמנם הכל בוער ונשרף, אבל אצל יהודים
האותיות לא נשרפים, אלא שיש שני דרכים, או שהאותיות עולים השמימה, או שיעשו להם מקום להיכן שיגיעו.
וזה הוא רצה לבנות כאן מקום שתגיע לכאן הרוח.
עכשיו הוא הזמן שצריך כבר לפרוח. ודוקא עכשיו במצב הקשה הזה, – "ותקם בעוד לילה", כאשר מכל הצדדים יש חולים ויש
מחלות ואין פרנסה, ואי אפשר ללמוד כדבעי, והבתי המדרשות המובחרים ביותר סגורים, עכשיו זה הזמן.
זו היתה
הרוח שלו, וצריך להמשיך את הרוח הזאת, צריכה לבוא רוח של התחדשות, רוח של לבנות, דוקא עכשיו, כמו בת"ב
שדוקא כשהיה החורבן הגדול ביותר אז היה גם הבנין הגדול ביותר, שאז משיח נולד. עד"ז צריך להיות התפקיד
שלנו עכשיו, בימים של היאר-צייט, בימי האבלות של ת"ב והבנין הבא עמהם, ולקראת ראש השנה העומד כבר
בשער, והאלול שלפניו, שתהיה זו תקופה גדולה של עליה.
[b]דברי האדמו"ר מסלונים שליט"א[/b]
[b]בהילולת מרן אדמו"ר בעל נתיבות שלום זי"ע - ז' אב תש"פ[/b]
[b]אודות המצב[/b]
הנה אנו חיים עתה בתקופה מאד קשה, סכנה בגוף, ויותר מזה סכנה בנפש, שכמין רפיון ירד לעולם מבחינה רוחנית,
וכל אחד מתמודד עם זה בצורה שלו. ואמנם יש להודות להשי"ת על הדברים הטובים שקיימים במחנינו בזמן זה,
קרני אור שדוקא עכשיו הם מתגלים, וכנראה גם בשאר מקומות יש דברים כאלו גם במצב הזה. ונראה שעכשיו אנו
עומדים כמו לפני כל צמיחה חדשה שהזרע הולך ונקלט עד שמגיע זמן שנראה שלא נשאר יותר מקוסטא דחיותא.
וכך נראה המצב עכשיו בחוץ ובישיבות, שב"ה יש קוסטא דחיותא, יש ממה שיצמח ויגדל, אך מאידך כל מה שכבר
צמח בעבר נפגם. שהוא זמן שהזריעה נקלטה כראוי, ופנים חדשות
באו לכאן, ואפילו שיש עכשיו חלקים שיש בהם רקבון, אך כך הוא סדר הגדילה, כך צומחים, עד שאחר כך מגיע
מצב שפנים חדשות באו לכאן.
ובאמת הגיע כבר הזמן שנשב ונחשוב איך מחזיקים מעמד במצב הזה, עוברת עלינו כזו תקופה עם כ"כ הרבה קשיים,
בגשמיות, בפרנסה, וברוחניות, ונלוה עם זה איזה רפיון מסוים, וכאשר יש רפיון הרי אדם אינו יודע מה לעשות, איך
להתגבר על הרפיון.
ומה גם שעכשיו מגיעים ימים הנוראים, ראש השנה, יום הכפורים, ימים שצריך לחיות בהם כל
השנה.
ולעת כזאת אני חושב "[b][b]מה הוא היה אומר[/b][/b]", וכפי שהיה אומר תמיד, שצריך לחשוב תמיד על רבוה"ק מה
הוא היה אומר, על משקל לשון המשנה בפרקי אבות 'הוא היה אומר'.
ומה הוא היה אומר לתקופה כזאת. [b]אצלו אף
פעם לא היה מושג שעכשיו אין זה הזמן הראוי,[/b] אין הזמן עכשיו מתאים לתכניות גדולות ולדברים גדולים, וצריך
להמתין שהמצב יהיה יותר טוב קצת. הוא זי"ע לא יכל לסבול כאלו דבורים, [b]תמיד היה אומר 'איצטער, איצטער
איז די צייט', זו היתה השיטה שלו.[/b]
יש דברים שאיני יכול לשכוח אותם, כמו כאשר יצא מבית החולים לאחר שנה ממושכת ששהה שם, שנה שלימה של
קשיים, שגם לאחר מכן כשיצא הוא לא יצא אדם בריא, ונראה שלעולם כבר לא חזר להיות אדם בריא לגמרי. ומה
היו המחשבות שלו בזמן כזה, לאחר שנה בבית חולים, הרי בית חולים אינו ישיבה, בבית חולים אפילו אנשים שהם
כארזים נשברים מבחינה רוחנית, בפרט כאשר גם הגוף כ"כ לא בריא. הוא כינס אז אסיפה, ביום הראשון לאחר
שיצא, אסיפה להקים קבוצה לבנות שוב מחדש את כל העיקרים שהיה מדבר עליהם תמיד. הדבר הכי קשה בשבילו
היה לשמוע מי שאומר 'עכשיו אין זה הזמן', צריך למצוא זמן יותר טוב לזה, הוא לא היה מסוגל לשמוע סוג דברים
כאלו, הוא היה טוען שזה מעשה בעל דבר שהאדם יאמר שעתה אין זה הזמן, אצלו היה תמיד בבחי' "ותקם בעוד
לילה", דוקא עכשיו זה הזמן.
היה לו כזו רוח, שכמה שהיה יכול הוא הביע זאת בדיבורים, אך כאמור לא היה שייך להשיגה לאשורו. כשמביטים
היום במבט לאחור, עצם הרעיון להקים ישיבה, לפתוח ישיבה בעיצומה של ההשמדה, שהרי בתש"ב היה השנה
הקשה ביותר של ההשמדה, וכי אז הולך אדם לפתוח ישיבה, מהיכן תחיה הישיבה, עם ארה"ב נפסק הקשר ולא
היה יכול להגיע תמיכה משם. ומאנשי ארץ-ישראל הרי הם עצמם בקושי הצליחו להחזיק את עצמם אז בלחם ומים,
ומהיכן ירק זה יחיה ויצמח, אך מחשבות אלו אצלו היו מחשבות פיגול, הוא לא חשב עליהם כלל.
הוא רק הזכיר בשעתו, מה שכתוב בגמרא את המעשה של רבי חנינא בן תרדיון שהוציאוהו לשריפה, והקיפו אותו
בספר תורה ושרפו אותו, ושאלוהו מה הוא רואה, כלומר איך הוא רואה מה יהיה בעתיד, והשיב "גוילין נשרפין
ואותיות פורחות באויר", כלומר אפילו שגוילין נשרפין אך אותיות פורחות באויר וצריך לעשות להם כלי להחזיקם.
ועד"ז באותה שעה הרי ברנוביץ עם כל התורה שלה הכל בוער ונשרף באש, אבל האותיות פורחות באויר, וצריך
לעשות מקום היכן שהאותיות יגיעו. זו היתה המטרה שלו בישיבה, שאמנם הכל בוער ונשרף, אבל אצל יהודים
האותיות לא נשרפים, אלא שיש שני דרכים, או שהאותיות עולים השמימה, או שיעשו להם מקום להיכן שיגיעו.
וזה הוא רצה לבנות כאן מקום שתגיע לכאן הרוח.
[b]עכשיו הוא הזמן שצריך כבר לפרוח. ודוקא עכשיו במצב הקשה הזה, – "ותקם בעוד לילה", כאשר מכל הצדדים יש חולים ויש
מחלות ואין פרנסה, ואי אפשר ללמוד כדבעי, והבתי המדרשות המובחרים ביותר סגורים, עכשיו זה הזמן.[/b]
זו היתה
הרוח שלו, וצריך להמשיך את הרוח הזאת, צריכה לבוא רוח של התחדשות, רוח של לבנות, דוקא עכשיו, כמו בת"ב
שדוקא כשהיה החורבן הגדול ביותר אז היה גם הבנין הגדול ביותר, שאז משיח נולד. עד"ז צריך להיות התפקיד
שלנו עכשיו, בימים של היאר-צייט, בימי האבלות של ת"ב והבנין הבא עמהם, ולקראת ראש השנה העומד כבר
בשער, והאלול שלפניו, שתהיה זו תקופה גדולה של עליה.