על ידי כּוֹתָר » ג' אפריל 14, 2020 3:14 pm
המשך
[האמת היא שמצד הגדר של חיוב תפילה, הגמרא
אומרת על אחד האמוראים שכשהוא היה יוצא לדרך
הוא לאחר מכן לא התפלל כמה ימים, ועוד סיבות
שונות שבעבורם לא התפללו].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: היינו שתפילה יש בזה הלכות
אחרות.
אדמו"ר שליט"א: יוא. איך ווייס נישט צו דאס איז ערגער
פון יוצא לדרך אויב מען האט א מסוים'דיגע התעוררות, א
מסוים'דיגע ענין פון הכנה צו תפילה יעצט, איך ווייס נישט
צו דאס איז ווייניגער פון יוצא לדרך.
און אז מען האט טאקע געזעהן אז דורך דעם ווערט אויף
געטוהן דער ענין פון תפילה אזוי ווי עס דארף טאקע זיין,
עס ווערט אויף געטוהן די דביקות פון תפילה - נישט אין
זמן, ווייס איך נישט צו עס איז שייך אויף דעם דער ענין
פון ברכה לבטלה.
[כן. אני לא יודע אם זה יותר גרוע מיוצא לדרך, אם יש
התעוררות מסוימת, ענין מסוים של הכנה לתפילה
כעת, אני לא יודע אם זה פחות מיוצא לדרך. אזי
כשראו באמת שעל ידי זה נפעל הענין של תפילה כמו
שצריך להיות, כשראו שהדביקות של התפילה נפעלת
כראוי לא בזמנה, אזי אינני יודע אם שייך על זה ענין
של ברכה לבטלה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: פאר וואס? [מדוע?].
אדמו"ר שליט"א: רבי עקיבא אייגר זאגט ברכות אז מען
טאר נישט עסן דעם זאך איז דאס שוין אויס ברכה לבטלה,
אפילו אויב דאס איז א ספק ברכה. אויב מספק טאר איך
זיך נישט נוצן, אויב מען וועט זאגן אז אין ברכות הנהנין איז
ביי דער ספק בלייבט אז "אסור ליהנות מהעולם הזה בלא
ברכה", ווערט דאס אויס ברכה לבטלה, אפילו אויב דאס איז
באמת א ברכה וואס מען דארף דאס נישט טוהן. ווייל דאס
גופא וואס דער זאך ווערט גענוצט אויף א מצוה, און אפילו
פאר הנאת הגוף, איז דאס שוין נישט לבטלה.
[רבי עקיבא איגר אומר בברכות כשאדם עושה ברכה
מפני שבלא הברכה אסור לו לאכול את הדבר, אזי זה
כבר לא ברכה לבטלה, אפילו אם זה ספק האם הוא
היה צריך לעשות את הברכה. אם מספק אסור לי
להשתמש עם הדבר, כלומר אם נגיד שבספק חיוב
ברכות הנהנין נשאר א איסור של "אסור ליהנות
מהעולם הזה בלא ברכה", אזי זה לא ברכה לבטלה,
אפילו אם באמת זו ברכה שלא היתה צריכה
להיעשות. כי זה גופא שהדבר נעשה כדי להשתמש בו
לצורך מצוה או אפילו לצורך הנאת הגוף, אזי זה כבר
לא נחשב לבטלה[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א סיים: כי זה פועל איזה
תכלית. ולבטלה זה רק כשאין בזה תכלית.
אדמו"ר שליט"א: איז ממילא אז מען האט געזעהן אז
דער ענין פון תפילה, דער תיקון פון תפלה, ווערט געטוהן אין
א אנדערע זמן אויכעט, איז ווייס איך נישט צו דאס איז
כלול אין דעם גדר פון ברכה לבטלה.
און אויף דעם איז דאך שוין שייך צדיקים זאלן זעהן היינטיגע
צייטן אויכעט. דאס איז שוין נאר א בחינה פון רוח הקודש.
]אזי ממילא כאשר ראו ]הצדיקים[ שהענין של תפילה,
התיקון של תפילה, נפעל גם לאחר הזמן, אזי אני לא
יודע אם זה כלול בגדר של ברכה לבטלה. ועל זה כבר
שייך שצדיקים יראו זאת גם בימינו. זה כבר רק בחינה
של רוח הקודש].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: אם כך יוצא שזה רק לגבי
תפילה?
אדמו"ר שליט"א: יוא, ער רעדט דאך דארט נאר לגבי
תפילה, דער מי השילוח ברענגט דאך בפירוש נאר לגבי
תפילה. [הוא הרי מדבר שם רק לגבי תפילה. המי
השילוח מביא זאת בפירוש רק לגבי תפילה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: את הפסוק "על פי ה' יחנו
ועל פי ה' יסעו" הוא מביא לגבי תפילה, אבל יש מקומות
אחרים בספרו שהוא מדבר לא רק מיוחד לגבי תפילה.
ולמשל, יש את המאמר על זמרי בן סלוא
[זה לשונו הקדוש בספרו "מי השילוח" )פרשת פנחס( "וירא פנחס בן
אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח כו', ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר
שזמרי היה נואף חס ושלום כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה,
אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש ...מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר
עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה,
ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין
יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה
באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו
זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך,
שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה וכו', כי באמת היה כאן שקול הדעת,
כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק, שמצוי בו מדה הנראה
לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת וכו', וזהו שנאמר ושם
האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה,
עם מי היה המלחמה שלו, שאל יחשוב כי נואף גמור היה חס ושלום.
ופנחס מחמת שהיה בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה,
ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, ועל זה נאמר כי נער ישראל
ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהיה דן את זמרי לנואף בעלמא, על כן דן
אותו קנאין פוגעין בו, ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא
היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, עד
שמשה רבינו עליו השלום לא הכניס את עצמו בזה לדונו ]לזמרי[ במיתה,
ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר
רק על פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואף על פי כן השם יתברך אוהבו
והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו". ]
.
אדמו"ר שליט"א: דארט'ן איז עפעס אנדערש. דארט'ן
זאגט ער נישט אז ער האט דאס געטוהן אדעתא דהכי. שטייט
נישט אין מי השילוח אז ער האט דאס געטוהן בהיתר. ער
זאגט אז באמת דער זאך איז געווען א ריינע זאך, כלפי
שמיא גליא אז דאס איז געווען באמת א ריינע זאך. אבער
ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס געטוהן בהיתר.
[שם זה דבר אחר. שם הוא לא אומר שזמרי עשה זאת
אדעתא דהכי, לא כתוב במי השילוח שהוא עשה זאת
בהיתר. הוא אומר שבאמת הדבר הזה ]שעשה זמרי[ היה
דבר נקי. כלפי שמיא גליא שזה באמת היה דבר נקי.
אבל הוא לא אומר שזמרי עשה זאת בהיתר[.
ער רעדט דארט'ן בעיקר וועגן דער ענין פון פנחס, אז וואס
פנחס האט געטוהן איז געווען אין א בחינה פון "נער ישראל
ואהבהו", אפילו אז באמת איז נישט געווען שייך דארטן דער
ענין צו קנאין פוגעין, ווייל באמת האט דער זאך האט געהאט
א פלאץ, דער זאך האט געהאט א הארט, אבער ער זאגט
נישט אז דאס איז געווען בהיתר.
]הוא אומר בעיקר על הענין של פנחס, שמה שפנחס
עשה היה נקי כנער, אפילו שהמעשה שזמרי עשה לא
היה שייך באמת לקנאין פוגעין, מפני שהמעשה הזה
היה לו מקום, ]"כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו
שמבואר בכתבי האר"י ז"ל" – כלשון "מי השילוח" בפרשת
פנחס[. המעשה הזה היה לו מקום, אבל הוא לא אומר
שזה היה בהיתר[.
ער זאגט נאר אז עס איז דא א מציאות א מאל אז עס קען
זיך טוהן אזא זאך און אויבן דאס האט א פלאץ, דאס האט
א פלאץ, אבער נישט אז דאס איז מותר צו טוהן דאס לשם
שמים.
]הוא רק אומר שיש מציאות שיכול להיעשות כזה
מעשה, ולמעלה יש לזה מקום, אבל לא שמותר לעשות
זאת לשם שמים[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א: אם זמרי התכוון לשם שמים
זה לא היה מותר לו?
אדמו"ר שליט"א: ניין. ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס
געמעגט טוהן. ער מיינט צו זאגן אזוי, אז קנאין פוגעין בו
איז לכאורה נאר אין א זאך וואס וואלט נישט גידארפן האבן
קיין פלאץ. אפילו אויב ער טוהט דאס באיסור, אבער באמת
אויף אזא מין זאך – איז קנאין קען נישט זיין. קיין ענין פון
קנאות קען נישט זיין. דאס הייסט, מען זאל באמת ווערן
אנגעצינדן אז עס איז דא חס ושלום א ענין פון מיעוט כבוד
שמים – דאס קען נישט זיין. איז אויף דעם זאגט ער אז
עס איז דא דער "נער ישראל ואוהבהו" ]לגבי פנחס[.
]]זה[ לא ]היה מותר לזמרי[. הוא לא אומר שזמרי עשה
זאת בהיתר. הוא מתכוין לומר שקנאין פוגעין בו נאמר
רק בדבר שאין לו שום מקום. אבל על מעשה כזה ]שיש
לו מקום למעלה[ אפילו אם הוא עושה זאת באיסור, אין
על דבר כזה קנאין פוגעין בו. ענין של קנאות שיבערו
על זה שחס ושלום יש ענין של מיעוט כבוד שמים לא
יכול להיות על דבר שיש לו מקום למעלה. ועל זה הוא
אומר ]לגבי הקנאות של פנחס, שאפילו שלא היה שייך כאן ענין
של קנאין פוגעין בו, עם כל זה מחדש[ שיש ענין של "נער
ישראל ואהבהו"[.
אבער ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס געטוהן ווייל ער
האט געווסט אז ער דארפט דאס טוהן. נאר פארקערט, ער
זאגט אז זמרי איז געווען אינגאנצן אויס גערייניגט, און ער
האט געהאט א משיכה וואס ער האט נישט געקענט האבן
קיין שליטה דערויף, אבער נישט אז ער האט מחליט געווען
ביי איהם אז מצד די הוראה פון תורה דאס דארף ווערן
געטוהן. ער רעדט נאר אז עס האט געהאט א הארט, ער
זאגט נישט אז דאס איז נישט געווען א עבירה.
]אבל הוא לא אומר שזמרי עשה זאת בגלל שהוא ידע
שהוא צריך לעשות זאת. להיפך, הוא אומר שזמרי היה
נקי לגמרי, וכאן היה לו משיכה שהוא לא היה יכול
שיהיה לו שליטה עליה, אבל לא שהוא החליט באמת
שמצד ההוראה של התורה – דבר זה צריך להיעשות.
הוא רק אומר שהיה לזה מקום, אבל הוא לא אומר שזה
לא היה עבירה[.
און פשוט, אין היינטיגע צייטן קען נישט זיין אזא ענין אין
ענינים פון עריות. היינטיגע צייטן אין דער ענין פון דעריות
קען נישט האבן קיין פלאץ קיין מאל. נישטא אזא זאך.
]ופשוט, בימינו לא יכול להיות ענין כזה ]של מעשה
עבירה שיש לו מקום למעלה[ בעניני עריות. בימינו בעניני
עריות לא יכול להיות שיהיה לו שום מקום אף פעם.
אין כזה דבר[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א: לגבי מה שדברנו בענין
התפילה, זה לא יכול להיות שזה היה על פי רוח הקודש?
אדמו"ר שליט"א: רוח הקודש יוא, אבער דער רוח הקודש
האט געמאכט אז מען האט דאס איינגעפירט די הנהגה פון
דער זאך איז געווען מצד ווייל מען האט געזעהן אז עס
טוהט זיך אזוי דער ענין פון תפילה, דער תיקון פון תפילה,
מען קומט צו אזוי צו די דביקות פון תפילה – פארשטייט זיך
אין א אופן אזוי ווי עס דארף צו זיין - האבן זיי געהאט
דער כח דאס איינפיהרן, אבער דאס איז נישט אז מען האט
מתיר געווען א איסור ממש. מען דארף נישט צו קומען צו
די גדרים פון מתיר זיין א איסור מיט נבואה.
[רוח הקודש כן. אבל הרוח הקודש עשתה שמה
שהנהיגו הצדיקים את ההנהגה הזו היה מפני שראו
שבאופן הזה נפעל הענין של תפילה, ונעשה התיקון
של תפילה, ומגיעים באופן הזה אל הדביקות של
התפילה – כמובן באופן של דביקות כמו שצריך להיות
- אזי היה להם את הכח להנהיג זאת. אבל אין הכוונה
שהם התירו איסור ממש, אין צורך להגיע כאן לגדרים
של התרת איסור עם נבואה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: היינו שיש לפעמים רוח
הקודש שנבנית בגדרי ההלכה עצמה, ולגבי תפילה זה
דבר שבנוי על גדרי ההלכה שיש אופן שזה מותר.
אדמו"ר שליט"א: יוא. [כן]
המשך
[האמת היא שמצד הגדר של חיוב תפילה, הגמרא
אומרת על אחד האמוראים שכשהוא היה יוצא לדרך
הוא לאחר מכן לא התפלל כמה ימים, ועוד סיבות
שונות שבעבורם לא התפללו].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: היינו שתפילה יש בזה הלכות
אחרות.
אדמו"ר שליט"א: יוא. איך ווייס נישט צו דאס איז ערגער
פון יוצא לדרך אויב מען האט א מסוים'דיגע התעוררות, א
מסוים'דיגע ענין פון הכנה צו תפילה יעצט, איך ווייס נישט
צו דאס איז ווייניגער פון יוצא לדרך.
און אז מען האט טאקע געזעהן אז דורך דעם ווערט אויף
געטוהן דער ענין פון תפילה אזוי ווי עס דארף טאקע זיין,
עס ווערט אויף געטוהן די דביקות פון תפילה - נישט אין
זמן, ווייס איך נישט צו עס איז שייך אויף דעם דער ענין
פון ברכה לבטלה.
[כן. אני לא יודע אם זה יותר גרוע מיוצא לדרך, אם יש
התעוררות מסוימת, ענין מסוים של הכנה לתפילה
כעת, אני לא יודע אם זה פחות מיוצא לדרך. אזי
כשראו באמת שעל ידי זה נפעל הענין של תפילה כמו
שצריך להיות, כשראו שהדביקות של התפילה נפעלת
כראוי לא בזמנה, אזי אינני יודע אם שייך על זה ענין
של ברכה לבטלה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: פאר וואס? [מדוע?].
אדמו"ר שליט"א: רבי עקיבא אייגר זאגט ברכות אז מען
טאר נישט עסן דעם זאך איז דאס שוין אויס ברכה לבטלה,
אפילו אויב דאס איז א ספק ברכה. אויב מספק טאר איך
זיך נישט נוצן, אויב מען וועט זאגן אז אין ברכות הנהנין איז
ביי דער ספק בלייבט אז "אסור ליהנות מהעולם הזה בלא
ברכה", ווערט דאס אויס ברכה לבטלה, אפילו אויב דאס איז
באמת א ברכה וואס מען דארף דאס נישט טוהן. ווייל דאס
גופא וואס דער זאך ווערט גענוצט אויף א מצוה, און אפילו
פאר הנאת הגוף, איז דאס שוין נישט לבטלה.
[רבי עקיבא איגר אומר בברכות כשאדם עושה ברכה
מפני שבלא הברכה אסור לו לאכול את הדבר, אזי זה
כבר לא ברכה לבטלה, אפילו אם זה ספק האם הוא
היה צריך לעשות את הברכה. אם מספק אסור לי
להשתמש עם הדבר, כלומר אם נגיד שבספק חיוב
ברכות הנהנין נשאר א איסור של "אסור ליהנות
מהעולם הזה בלא ברכה", אזי זה לא ברכה לבטלה,
אפילו אם באמת זו ברכה שלא היתה צריכה
להיעשות. כי זה גופא שהדבר נעשה כדי להשתמש בו
לצורך מצוה או אפילו לצורך הנאת הגוף, אזי זה כבר
לא נחשב לבטלה[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א סיים: כי זה פועל איזה
תכלית. ולבטלה זה רק כשאין בזה תכלית.
אדמו"ר שליט"א: איז ממילא אז מען האט געזעהן אז
דער ענין פון תפילה, דער תיקון פון תפלה, ווערט געטוהן אין
א אנדערע זמן אויכעט, איז ווייס איך נישט צו דאס איז
כלול אין דעם גדר פון ברכה לבטלה.
און אויף דעם איז דאך שוין שייך צדיקים זאלן זעהן היינטיגע
צייטן אויכעט. דאס איז שוין נאר א בחינה פון רוח הקודש.
]אזי ממילא כאשר ראו ]הצדיקים[ שהענין של תפילה,
התיקון של תפילה, נפעל גם לאחר הזמן, אזי אני לא
יודע אם זה כלול בגדר של ברכה לבטלה. ועל זה כבר
שייך שצדיקים יראו זאת גם בימינו. זה כבר רק בחינה
של רוח הקודש].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: אם כך יוצא שזה רק לגבי
תפילה?
אדמו"ר שליט"א: יוא, ער רעדט דאך דארט נאר לגבי
תפילה, דער מי השילוח ברענגט דאך בפירוש נאר לגבי
תפילה. [הוא הרי מדבר שם רק לגבי תפילה. המי
השילוח מביא זאת בפירוש רק לגבי תפילה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: את הפסוק "על פי ה' יחנו
ועל פי ה' יסעו" הוא מביא לגבי תפילה, אבל יש מקומות
אחרים בספרו שהוא מדבר לא רק מיוחד לגבי תפילה.
ולמשל, יש את המאמר על זמרי בן סלוא
[זה לשונו הקדוש בספרו "מי השילוח" )פרשת פנחס( "וירא פנחס בן
אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח כו', ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר
שזמרי היה נואף חס ושלום כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה,
אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש ...מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר
עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה,
ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין
יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה
באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו
זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך,
שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה וכו', כי באמת היה כאן שקול הדעת,
כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק, שמצוי בו מדה הנראה
לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת וכו', וזהו שנאמר ושם
האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה,
עם מי היה המלחמה שלו, שאל יחשוב כי נואף גמור היה חס ושלום.
ופנחס מחמת שהיה בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה,
ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, ועל זה נאמר כי נער ישראל
ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהיה דן את זמרי לנואף בעלמא, על כן דן
אותו קנאין פוגעין בו, ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא
היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, עד
שמשה רבינו עליו השלום לא הכניס את עצמו בזה לדונו ]לזמרי[ במיתה,
ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר
רק על פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואף על פי כן השם יתברך אוהבו
והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו". ]
.
אדמו"ר שליט"א: דארט'ן איז עפעס אנדערש. דארט'ן
זאגט ער נישט אז ער האט דאס געטוהן אדעתא דהכי. שטייט
נישט אין מי השילוח אז ער האט דאס געטוהן בהיתר. ער
זאגט אז באמת דער זאך איז געווען א ריינע זאך, כלפי
שמיא גליא אז דאס איז געווען באמת א ריינע זאך. אבער
ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס געטוהן בהיתר.
[שם זה דבר אחר. שם הוא לא אומר שזמרי עשה זאת
אדעתא דהכי, לא כתוב במי השילוח שהוא עשה זאת
בהיתר. הוא אומר שבאמת הדבר הזה ]שעשה זמרי[ היה
דבר נקי. כלפי שמיא גליא שזה באמת היה דבר נקי.
אבל הוא לא אומר שזמרי עשה זאת בהיתר[.
ער רעדט דארט'ן בעיקר וועגן דער ענין פון פנחס, אז וואס
פנחס האט געטוהן איז געווען אין א בחינה פון "נער ישראל
ואהבהו", אפילו אז באמת איז נישט געווען שייך דארטן דער
ענין צו קנאין פוגעין, ווייל באמת האט דער זאך האט געהאט
א פלאץ, דער זאך האט געהאט א הארט, אבער ער זאגט
נישט אז דאס איז געווען בהיתר.
]הוא אומר בעיקר על הענין של פנחס, שמה שפנחס
עשה היה נקי כנער, אפילו שהמעשה שזמרי עשה לא
היה שייך באמת לקנאין פוגעין, מפני שהמעשה הזה
היה לו מקום, ]"כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו
שמבואר בכתבי האר"י ז"ל" – כלשון "מי השילוח" בפרשת
פנחס[. המעשה הזה היה לו מקום, אבל הוא לא אומר
שזה היה בהיתר[.
ער זאגט נאר אז עס איז דא א מציאות א מאל אז עס קען
זיך טוהן אזא זאך און אויבן דאס האט א פלאץ, דאס האט
א פלאץ, אבער נישט אז דאס איז מותר צו טוהן דאס לשם
שמים.
]הוא רק אומר שיש מציאות שיכול להיעשות כזה
מעשה, ולמעלה יש לזה מקום, אבל לא שמותר לעשות
זאת לשם שמים[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א: אם זמרי התכוון לשם שמים
זה לא היה מותר לו?
אדמו"ר שליט"א: ניין. ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס
געמעגט טוהן. ער מיינט צו זאגן אזוי, אז קנאין פוגעין בו
איז לכאורה נאר אין א זאך וואס וואלט נישט גידארפן האבן
קיין פלאץ. אפילו אויב ער טוהט דאס באיסור, אבער באמת
אויף אזא מין זאך – איז קנאין קען נישט זיין. קיין ענין פון
קנאות קען נישט זיין. דאס הייסט, מען זאל באמת ווערן
אנגעצינדן אז עס איז דא חס ושלום א ענין פון מיעוט כבוד
שמים – דאס קען נישט זיין. איז אויף דעם זאגט ער אז
עס איז דא דער "נער ישראל ואוהבהו" ]לגבי פנחס[.
]]זה[ לא ]היה מותר לזמרי[. הוא לא אומר שזמרי עשה
זאת בהיתר. הוא מתכוין לומר שקנאין פוגעין בו נאמר
רק בדבר שאין לו שום מקום. אבל על מעשה כזה ]שיש
לו מקום למעלה[ אפילו אם הוא עושה זאת באיסור, אין
על דבר כזה קנאין פוגעין בו. ענין של קנאות שיבערו
על זה שחס ושלום יש ענין של מיעוט כבוד שמים לא
יכול להיות על דבר שיש לו מקום למעלה. ועל זה הוא
אומר ]לגבי הקנאות של פנחס, שאפילו שלא היה שייך כאן ענין
של קנאין פוגעין בו, עם כל זה מחדש[ שיש ענין של "נער
ישראל ואהבהו"[.
אבער ער זאגט נישט אז זמרי האט דאס געטוהן ווייל ער
האט געווסט אז ער דארפט דאס טוהן. נאר פארקערט, ער
זאגט אז זמרי איז געווען אינגאנצן אויס גערייניגט, און ער
האט געהאט א משיכה וואס ער האט נישט געקענט האבן
קיין שליטה דערויף, אבער נישט אז ער האט מחליט געווען
ביי איהם אז מצד די הוראה פון תורה דאס דארף ווערן
געטוהן. ער רעדט נאר אז עס האט געהאט א הארט, ער
זאגט נישט אז דאס איז נישט געווען א עבירה.
]אבל הוא לא אומר שזמרי עשה זאת בגלל שהוא ידע
שהוא צריך לעשות זאת. להיפך, הוא אומר שזמרי היה
נקי לגמרי, וכאן היה לו משיכה שהוא לא היה יכול
שיהיה לו שליטה עליה, אבל לא שהוא החליט באמת
שמצד ההוראה של התורה – דבר זה צריך להיעשות.
הוא רק אומר שהיה לזה מקום, אבל הוא לא אומר שזה
לא היה עבירה[.
און פשוט, אין היינטיגע צייטן קען נישט זיין אזא ענין אין
ענינים פון עריות. היינטיגע צייטן אין דער ענין פון דעריות
קען נישט האבן קיין פלאץ קיין מאל. נישטא אזא זאך.
]ופשוט, בימינו לא יכול להיות ענין כזה ]של מעשה
עבירה שיש לו מקום למעלה[ בעניני עריות. בימינו בעניני
עריות לא יכול להיות שיהיה לו שום מקום אף פעם.
אין כזה דבר[.
הגה"צ הרי"ם שליט"א: לגבי מה שדברנו בענין
התפילה, זה לא יכול להיות שזה היה על פי רוח הקודש?
אדמו"ר שליט"א: רוח הקודש יוא, אבער דער רוח הקודש
האט געמאכט אז מען האט דאס איינגעפירט די הנהגה פון
דער זאך איז געווען מצד ווייל מען האט געזעהן אז עס
טוהט זיך אזוי דער ענין פון תפילה, דער תיקון פון תפילה,
מען קומט צו אזוי צו די דביקות פון תפילה – פארשטייט זיך
אין א אופן אזוי ווי עס דארף צו זיין - האבן זיי געהאט
דער כח דאס איינפיהרן, אבער דאס איז נישט אז מען האט
מתיר געווען א איסור ממש. מען דארף נישט צו קומען צו
די גדרים פון מתיר זיין א איסור מיט נבואה.
[רוח הקודש כן. אבל הרוח הקודש עשתה שמה
שהנהיגו הצדיקים את ההנהגה הזו היה מפני שראו
שבאופן הזה נפעל הענין של תפילה, ונעשה התיקון
של תפילה, ומגיעים באופן הזה אל הדביקות של
התפילה – כמובן באופן של דביקות כמו שצריך להיות
- אזי היה להם את הכח להנהיג זאת. אבל אין הכוונה
שהם התירו איסור ממש, אין צורך להגיע כאן לגדרים
של התרת איסור עם נבואה].
הגה"צ הרי"ם שליט"א: היינו שיש לפעמים רוח
הקודש שנבנית בגדרי ההלכה עצמה, ולגבי תפילה זה
דבר שבנוי על גדרי ההלכה שיש אופן שזה מותר.
אדמו"ר שליט"א: יוא. [כן]