על ידי כּוֹתָר » ה' ינואר 09, 2020 9:11 pm
תשובות לערעורים
מעת שיצא הערער, ועוד לפני כן, החילותי לשים ליבי להתבונן ביתר שאת להליכות התרנגולים המצויים לפנינו, ולצרף ולהזכר בכל מה שראיתי בהם, הן בעופות הפטימים המיועדים לבשר, והן בעופות המיועדים לביצים, מאותם שהוצאו ממחזור ההטלה והובאו לפני לשחיטה, הן בזן המחודש הלבן, הן בזן הישן החום, הן בגידולי לול רגיל, הן בגידולי לול אורגאני, הן בגידולי חצר פתוחה, והן בתרנגולי הודו. חלקם העמדתי על מוטות, הנחתי להם לרוץ, לעוף ולקפוץ, בדקתי שוב את איבריהם הפנימיים, את כרבולתם, רגליהם ואצבעותיהם. כמו כן התבוננתי בגני החיות ובצילומים, לראות טבעם ועמידתם של עופות טמאים למיניהם. ואכתוב מה שנראה לעיני הטרוטות, לא להלכה ולא למעשה, וההכרעה בזה נתונה לגדולי הדור:
א) קטנותה של התרנגולת שאינה גדלה בהתאם לגילה, אין בו משום שינוי המצריך מסורת חדשה, כמו שהבאנו למעלה מהדר"ת ועוד, ששינוי בגדלות השווה בכל איברי העוף - אין בו חשש. כמיטב הבנתי, תופעה זו אינה קיימת בעופות לפיטום, אלא אדרבה הם הולכים ומתפטמים ועולים במשקלם ובגדלם, אלא שהיום מקפידים להוציאם לשחיטה לא יאוחר מגיל שלשה חדשים, ועל כן לא מצויים לפנינו גדולים מאוד. אבל ראיתי תרנגולים שגידלו ילדים בחצרות פתוחות במשך הקיץ קרוב לחצי שנה, וכשהביאום לכפרות היו שמנים וגדולים, עד שכמעט לא יכלו בעליהם להרימם ולסובבם לכפרות. תופעה זו של קטנות מצויה בעיקר בזן התרנגולות המטילות, ולכן י"ל, שקטנות זו נובעת ממה ש'סוחטים' את כוחותיהן של המטילות להטיל למעלה מיכולתן הגופנית והנפשית, על כן אינן גדלות (ואפילו אותן שלא מטילות או הזכרים - כבר חדרה הקטנות לטבען בתולדה). כמה פעמים שחטתי מטילות זקנות שהוצאו לשחיטה ככלות כוחן, ומצאתי עצמותיהן חלולות ושבירות. גם היו ביניהן כמה גדולות וכבדות מאד. כמו כן באו לפני תרנגולות מטילות חומות מהזן הערבי המקומי, וגם הן נראו קטנות ושדופות, כנראה מרוב מאמץ ההטלה.
ומה שנוצותיהן של התרנגולות דלילות ומעטות, הוא מחמת רביצתן הממושכת במקום אחד, שמשתפשף עורן ואין הנוצות יכולות לגדול באותם מקומות השוכבים על דפנות הכלוב הקשות והמחוספסות. (והדבר ניכר שחסרות נוצות במיוחד באותם איזורים בגוף שרובצת עליהם. ואכן ראיתי בעופות הגדלים בחצר מרווחת, נוצותיהם מתפתחות ומתנפחות יפה).
(וזאת למודעי, שבניתוח איברי התרנגולים, ראינו שאין שום שינוי באיבריהם ממה שכתוב בתלמוד, במפרשים ובפוסקים, וכן העידו שוחטים ותיקים ורגילים, שאינם רואים כיום שום שינוי בצורת גוף התרנגולים ואיבריהם, ממה שהורגלו לראות בעבר בצעירותם. כמו כן, שינויים בגוף התרנגולים שהעידו עליהם הפוסקים, קיימים גם בתרנגולים דידן, למשל: מש"כ מהרש"ל [יש"ש חולין ו], שבתרנגולים שבזמנו, הוושט כולו לבן, וקשה להבחין בו בשני עורות [וזאת בניגוד לגמ' דף מג ע"א שאמרה שלוושט יש שני עורות, החיצון אדום והפנימי לבן], וכן בדיוק נמצא גם בתרנגולים שלנו כיום).
ב) מה שמוצאים אצבעות דקות וארוכות יותר, לא הרגשתי בשינוי כזה, גם ניסיתי להשוות לתמונות של תרנגולות מדורות עברו, וכן בין זן ה'לגהורן' לזן ה'בלאדי' החום, ולא ראיתי הבדל משמעותי, ומה שמוצאים אותן דקות, אין זו דקות ממש, אלא רק נראות דקות באופן יחסי לגופן השמן. ולענ"ד אדרבה אצבעות דקות סימן יפה הוא להן, כי דוקא העופות הדורסים הגדולים יש להם אצבעות עבות ומגושמות לתועלת דריסתם, והאצבעות הדקות מצויות דוקא אצל תורים ובני יונה ושאר צפורי הדרור שאינן דורסות. ואם מצאו המערערים תרנגולות כאלו, נראה שאינו שינוי בטבען ממש, אלא האריכות נובעת מרוב עמידתן הרצופה על רצפת לול ההטלה העשויה חוטי ברזל דקים, (תופעה זו רואים גם בכבשים זקנים שפרסותיהם גדלות וארוכות מחמת שאינם הולכים). א"כ לא נ"ל להחשיב מראה אצבעותיהן כשינוי באיבר.
ג) מה שפורשת כנפים במשוט ובמרץ אדיר, אין בכך כלום, כי עדיין אינה מסוגלת להרים עצמה ולעופף יותר משלשה טפחים מעל הקרקע, ואין זה נקרא שינוי כלל. ואדרבה שנינו להיפך בב"ק (דף יז ע"ב): "תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן משלם נ"ש, ברוח שבכנפיהן משלם ח"נ", ועוד שם: "תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצתה רוח מתחת כנפיו", ופירש רש"י: "בכנפיהם. שנגעו בכנפיהם בכלי: רוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכחו הוא". א"כ אנו רואים שתמיד היה טבעם לנופף בכנפים ברוב עוז ותעצומות ולפרוח ממקום למקום קרוב, ובפרט בשעה שבאים לשחטם, ואינם הולכים כצאן לטבח יובל. ועשינו ניסוי לשלח עופות מטילות על פני השדה ולרדוף אחריהן, והן לא הצליחו להתרומם יותר מג' טפחים באויר. וששילחו עופות כאלה לעופף מעל הגג, רק אותן שהושלכו כשרגליהן למטה הצליחו לפרוש כנפים ולבלום את נפילתן, ולנחות בלא פגע באותו מקום שנפלו בו (מבלי להתקדם בתעופתם מאומה כדרך העופות המעופפים), אבל עוף אחד נפל על צידו ולא הצליח לעצור את נפילתו בכנפיו, ונפל בחבטה על הקרקע כבהמה וחיה, ונאלצנו להטריפו כדין נפולה כי לא הצליח אח"כ ללכת ארבע אמות (ראה שו"ע יו"ד נח, ב, ודר"ת שם ס"ק נה). א"כ אין בזה שום שינוי מבעבר.
ד) מה שהתלוננו על כך שהתרנגולים אוכלים בשר. כך היתה דרכם של תרנגולים מאז ומתמיד, ראה ב"ק (דף עט ע"ב): "אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים, ולא כהנים - בארץ ישראל, מפני הטהרות", ופירש רש"י: "ודרך תרנגולים לנקר באשפה, שמא יביאו עצם [בשר] כעדשה מן השרץ". ופשוט שהחשש בקדשים ובטהרות הוא רק מפני שרץ, אבל התרנגולים עצמם כידוע אוכלים מכל מה שמוצאים באשפה, לחם ובשר, דגים וכל מטעמים. ושרץ כאן הכוונה דוקא לאחד משמונה שרצים שמטמא, ויש ביניהם גדולים כחולדה ועכבר וצב, ואעפ"כ דרכה לאכול מבשרם (ראה בתוספתא טהרות פ"ד ה"ד, שהביאו דוגמא לטומאת שרץ מהלכת, מ"השרץ בפי התרנגול, ונבילה בפי הכלב"). ואין בזה כל חשש, כי אינם דורסים ברגליהם, ולא מצאנו בשום מקום שאכילת בשר תהיה גורם מטמא לדינא (ובעלי טעמי המצוות דלעיל, דברו רק על הרדיפה והדריסה, אבל עצם אכילת בשר אין בה פסול). ומעי"ז כתב התפארת יעקב (חולין סא ע"א) על האווז והבר-אווז שהם טהורים, אע"פ שטורפים דגים חיים במים, (וכן ידוע למגדליהם שאוכלים בשר וכל אוכל שמשליכים להם), שגם ר"ת מודה שבליעת חיים לא נחשבת דריסת טרף חי. (ומעי"ז כתב מהר"י אייבשיץ, בקונטרס פני נשר [בכו"פ, אחרי סי' פו], שאסר הרא"ש בתשובה את החסידה הסיגוני"א מטעם חוסר מסורת, אע"פ שהביא שם שמאכלה צפרדעים, ולא חשש מחמת כך להחשיבה כדורסת). ולפי"ז נופלת השגת המערערים בעניין מה שהתרנגולים דידן אוכלים בשר עופות אחרים, כי הוא בשר בעלמא, (ונשער בנפשנו גורלה של התרנגולת שלוקח ממנה האדם בכל יום את בעלה ואת ביציה ואפרוחיה, מתקיימת בה קללת התוכחה שהתקלל האדם: 'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', לכן ממילא מקיימת בנפשה 'ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם' מרוב ייאושה וטירוף דעתה, מהמצב הנורא שהביא לה האדם). וכך היה טבעם מששת ימי בראשית לחטט באשפות ולזלול כל מידי דאכילה שהשליך לשם האדם. וכבר הבאתי למעלה דברי ר"ת בספר הישר והר"ן שדריסה של ר"ת של אכילת בע"ח חי, היינו דוקא בטורף בע"ח בגודלו פחות או יותר, אבל מה שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים חיים לא נחשבת. [וראה שם עוד קושית ר"ת שהתרנגולת דורסת דריסה דרש"י, ודברי הרש"ש, וכן דברי רבנו יהונתן והט"ז שקולטת ואוכלת מהאויר].
ומה שמתארים שאוכלת גם בשר חולים וזקנים מפרפרים, לא ראיתי כזאת בעיני, אך גם זאת יש לתרץ שלא שייכת כאן דריסה של ר"ת (שאוכל מחיים ואינו ממתין שתמות), שכבר הבאנו בשם הרש"ש שגם ר"ת מודה שדריסה היא הכאה בצפרנים, אלא שהדורס אינו ממתין עד שתמות, אבל התרנגולת לא ראו שמכה את אותם זקנים וחולים, רק שאוכלת ואינה 'יודעת' שאסור לאכול ממפרכסת (שו"ע יו"ד כז), ול'דעתה' דין מפרכסת כדין מתה. (ועוד הבאנו סברת הזב"צ שאם קשה על תרנגולת מאחד מפירושי דריסה, ננקוט כמו שאר פירושי כדי להתירה).
מה שהעירו על פראותה של התרנגולת, כבר קדמום חז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב): "עז שבעופות - תרנגול". ומעי"ז במד"ר (שמות רבה מב, ט): "חצוף בעוף - תרנגול". וראה עוד ברכות (כז ע"א): "ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש", ופירש"י: "שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו, וסקלוהו כמשפט שור שנגח את האדם". וא"כ אין חדש תחת השמש.
[b]תשובות לערעורים[/b]
מעת שיצא הערער, ועוד לפני כן, החילותי לשים ליבי להתבונן ביתר שאת להליכות התרנגולים המצויים לפנינו, ולצרף ולהזכר בכל מה שראיתי בהם, הן בעופות הפטימים המיועדים לבשר, והן בעופות המיועדים לביצים, מאותם שהוצאו ממחזור ההטלה והובאו לפני לשחיטה, הן בזן המחודש הלבן, הן בזן הישן החום, הן בגידולי לול רגיל, הן בגידולי לול אורגאני, הן בגידולי חצר פתוחה, והן בתרנגולי הודו. חלקם העמדתי על מוטות, הנחתי להם לרוץ, לעוף ולקפוץ, בדקתי שוב את איבריהם הפנימיים, את כרבולתם, רגליהם ואצבעותיהם. כמו כן התבוננתי בגני החיות ובצילומים, לראות טבעם ועמידתם של עופות טמאים למיניהם. ואכתוב מה שנראה לעיני הטרוטות, לא להלכה ולא למעשה, וההכרעה בזה נתונה לגדולי הדור:
א) קטנותה של התרנגולת שאינה גדלה בהתאם לגילה, אין בו משום שינוי המצריך מסורת חדשה, כמו שהבאנו למעלה מהדר"ת ועוד, ששינוי בגדלות השווה בכל איברי העוף - אין בו חשש. כמיטב הבנתי, תופעה זו אינה קיימת בעופות לפיטום, אלא אדרבה הם הולכים ומתפטמים ועולים במשקלם ובגדלם, אלא שהיום מקפידים להוציאם לשחיטה לא יאוחר מגיל שלשה חדשים, ועל כן לא מצויים לפנינו גדולים מאוד. אבל ראיתי תרנגולים שגידלו ילדים בחצרות פתוחות במשך הקיץ קרוב לחצי שנה, וכשהביאום לכפרות היו שמנים וגדולים, עד שכמעט לא יכלו בעליהם להרימם ולסובבם לכפרות. תופעה זו של קטנות מצויה בעיקר בזן התרנגולות המטילות, ולכן י"ל, שקטנות זו נובעת ממה ש'סוחטים' את כוחותיהן של המטילות להטיל למעלה מיכולתן הגופנית והנפשית, על כן אינן גדלות (ואפילו אותן שלא מטילות או הזכרים - כבר חדרה הקטנות לטבען בתולדה). כמה פעמים שחטתי מטילות זקנות שהוצאו לשחיטה ככלות כוחן, ומצאתי עצמותיהן חלולות ושבירות. גם היו ביניהן כמה גדולות וכבדות מאד. כמו כן באו לפני תרנגולות מטילות חומות מהזן הערבי המקומי, וגם הן נראו קטנות ושדופות, כנראה מרוב מאמץ ההטלה.
ומה שנוצותיהן של התרנגולות דלילות ומעטות, הוא מחמת רביצתן הממושכת במקום אחד, שמשתפשף עורן ואין הנוצות יכולות לגדול באותם מקומות השוכבים על דפנות הכלוב הקשות והמחוספסות. (והדבר ניכר שחסרות נוצות במיוחד באותם איזורים בגוף שרובצת עליהם. ואכן ראיתי בעופות הגדלים בחצר מרווחת, נוצותיהם מתפתחות ומתנפחות יפה).
(וזאת למודעי, שבניתוח איברי התרנגולים, ראינו שאין שום שינוי באיבריהם ממה שכתוב בתלמוד, במפרשים ובפוסקים, וכן העידו שוחטים ותיקים ורגילים, שאינם רואים כיום שום שינוי בצורת גוף התרנגולים ואיבריהם, ממה שהורגלו לראות בעבר בצעירותם. כמו כן, שינויים בגוף התרנגולים שהעידו עליהם הפוסקים, קיימים גם בתרנגולים דידן, למשל: מש"כ מהרש"ל [יש"ש חולין ו], שבתרנגולים שבזמנו, הוושט כולו לבן, וקשה להבחין בו בשני עורות [וזאת בניגוד לגמ' דף מג ע"א שאמרה שלוושט יש שני עורות, החיצון אדום והפנימי לבן], וכן בדיוק נמצא גם בתרנגולים שלנו כיום).
ב) מה שמוצאים אצבעות דקות וארוכות יותר, לא הרגשתי בשינוי כזה, גם ניסיתי להשוות לתמונות של תרנגולות מדורות עברו, וכן בין זן ה'לגהורן' לזן ה'בלאדי' החום, ולא ראיתי הבדל משמעותי, ומה שמוצאים אותן דקות, אין זו דקות ממש, אלא רק נראות דקות באופן יחסי לגופן השמן. ולענ"ד אדרבה אצבעות דקות סימן יפה הוא להן, כי דוקא העופות הדורסים הגדולים יש להם אצבעות עבות ומגושמות לתועלת דריסתם, והאצבעות הדקות מצויות דוקא אצל תורים ובני יונה ושאר צפורי הדרור שאינן דורסות. ואם מצאו המערערים תרנגולות כאלו, נראה שאינו שינוי בטבען ממש, אלא האריכות נובעת מרוב עמידתן הרצופה על רצפת לול ההטלה העשויה חוטי ברזל דקים, (תופעה זו רואים גם בכבשים זקנים שפרסותיהם גדלות וארוכות מחמת שאינם הולכים). א"כ לא נ"ל להחשיב מראה אצבעותיהן כשינוי באיבר.
ג) מה שפורשת כנפים במשוט ובמרץ אדיר, אין בכך כלום, כי עדיין אינה מסוגלת להרים עצמה ולעופף יותר משלשה טפחים מעל הקרקע, ואין זה נקרא שינוי כלל. ואדרבה שנינו להיפך בב"ק (דף יז ע"ב): "תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן משלם נ"ש, ברוח שבכנפיהן משלם ח"נ", ועוד שם: "תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצתה רוח מתחת כנפיו", ופירש רש"י: "בכנפיהם. שנגעו בכנפיהם בכלי: רוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכחו הוא". א"כ אנו רואים שתמיד היה טבעם לנופף בכנפים ברוב עוז ותעצומות ולפרוח ממקום למקום קרוב, ובפרט בשעה שבאים לשחטם, ואינם הולכים כצאן לטבח יובל. ועשינו ניסוי לשלח עופות מטילות על פני השדה ולרדוף אחריהן, והן לא הצליחו להתרומם יותר מג' טפחים באויר. וששילחו עופות כאלה לעופף מעל הגג, רק אותן שהושלכו כשרגליהן למטה הצליחו לפרוש כנפים ולבלום את נפילתן, ולנחות בלא פגע באותו מקום שנפלו בו (מבלי להתקדם בתעופתם מאומה כדרך העופות המעופפים), אבל עוף אחד נפל על צידו ולא הצליח לעצור את נפילתו בכנפיו, ונפל בחבטה על הקרקע כבהמה וחיה, ונאלצנו להטריפו כדין נפולה כי לא הצליח אח"כ ללכת ארבע אמות (ראה שו"ע יו"ד נח, ב, ודר"ת שם ס"ק נה). א"כ אין בזה שום שינוי מבעבר.
ד) מה שהתלוננו על כך שהתרנגולים אוכלים בשר. כך היתה דרכם של תרנגולים מאז ומתמיד, ראה ב"ק (דף עט ע"ב): "אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים, ולא כהנים - בארץ ישראל, מפני הטהרות", ופירש רש"י: "ודרך תרנגולים לנקר באשפה, שמא יביאו עצם [בשר] כעדשה מן השרץ". ופשוט שהחשש בקדשים ובטהרות הוא רק מפני שרץ, אבל התרנגולים עצמם כידוע אוכלים מכל מה שמוצאים באשפה, לחם ובשר, דגים וכל מטעמים. ושרץ כאן הכוונה דוקא לאחד משמונה שרצים שמטמא, ויש ביניהם גדולים כחולדה ועכבר וצב, ואעפ"כ דרכה לאכול מבשרם (ראה בתוספתא טהרות פ"ד ה"ד, שהביאו דוגמא לטומאת שרץ מהלכת, מ"השרץ בפי התרנגול, ונבילה בפי הכלב"). ואין בזה כל חשש, כי אינם דורסים ברגליהם, ולא מצאנו בשום מקום שאכילת בשר תהיה גורם מטמא לדינא (ובעלי טעמי המצוות דלעיל, דברו רק על הרדיפה והדריסה, אבל עצם אכילת בשר אין בה פסול). ומעי"ז כתב התפארת יעקב (חולין סא ע"א) על האווז והבר-אווז שהם טהורים, אע"פ שטורפים דגים חיים במים, (וכן ידוע למגדליהם שאוכלים בשר וכל אוכל שמשליכים להם), שגם ר"ת מודה שבליעת חיים לא נחשבת דריסת טרף חי. (ומעי"ז כתב מהר"י אייבשיץ, בקונטרס פני נשר [בכו"פ, אחרי סי' פו], שאסר הרא"ש בתשובה את החסידה הסיגוני"א מטעם חוסר מסורת, אע"פ שהביא שם שמאכלה צפרדעים, ולא חשש מחמת כך להחשיבה כדורסת). ולפי"ז נופלת השגת המערערים בעניין מה שהתרנגולים דידן אוכלים בשר עופות אחרים, כי הוא בשר בעלמא, (ונשער בנפשנו גורלה של התרנגולת שלוקח ממנה האדם בכל יום את בעלה ואת ביציה ואפרוחיה, מתקיימת בה קללת התוכחה שהתקלל האדם: 'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', לכן ממילא מקיימת בנפשה 'ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם' מרוב ייאושה וטירוף דעתה, מהמצב הנורא שהביא לה האדם). וכך היה טבעם מששת ימי בראשית לחטט באשפות ולזלול כל מידי דאכילה שהשליך לשם האדם. וכבר הבאתי למעלה דברי ר"ת בספר הישר והר"ן שדריסה של ר"ת של אכילת בע"ח חי, היינו דוקא בטורף בע"ח בגודלו פחות או יותר, אבל מה שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים חיים לא נחשבת. [וראה שם עוד קושית ר"ת שהתרנגולת דורסת דריסה דרש"י, ודברי הרש"ש, וכן דברי רבנו יהונתן והט"ז שקולטת ואוכלת מהאויר].
ומה שמתארים שאוכלת גם בשר חולים וזקנים מפרפרים, לא ראיתי כזאת בעיני, אך גם זאת יש לתרץ שלא שייכת כאן דריסה של ר"ת (שאוכל מחיים ואינו ממתין שתמות), שכבר הבאנו בשם הרש"ש שגם ר"ת מודה שדריסה היא הכאה בצפרנים, אלא שהדורס אינו ממתין עד שתמות, אבל התרנגולת לא ראו שמכה את אותם זקנים וחולים, רק שאוכלת ואינה 'יודעת' שאסור לאכול ממפרכסת (שו"ע יו"ד כז), ול'דעתה' דין מפרכסת כדין מתה. (ועוד הבאנו סברת הזב"צ שאם קשה על תרנגולת מאחד מפירושי דריסה, ננקוט כמו שאר פירושי כדי להתירה).
מה שהעירו על פראותה של התרנגולת, כבר קדמום חז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב): "עז שבעופות - תרנגול". ומעי"ז במד"ר (שמות רבה מב, ט): "חצוף בעוף - תרנגול". וראה עוד ברכות (כז ע"א): "ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש", ופירש"י: "שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו, וסקלוהו כמשפט שור שנגח את האדם". וא"כ אין חדש תחת השמש.