על ידי אחד מעיר » ה' ספטמבר 12, 2019 9:04 pm
ספר אמונה ובטחון כתב:
ל. יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה:
חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים:
אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ:
יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין י"ח ב' אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כה"ג משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים, ובכה"ג כשמעון הצדיק, ועוד אמרו כתובות ק"ה ב' ריבר"י הוה רגיל ארימי' דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא כנתא רפירי יומא חד אייתי לי' בה' כו', בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי מעין הכי כו', וכן אמרו שם בריב"א:
ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה - אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה:
והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו:
והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל:
ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אמרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו, ושונאו שלא דיבר עמו ג"י לדעת י"א בחו"מ סי' ז' ס"ז בהגה', ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט:
ולא עוד אלא שאמרו במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשו, ולא חשדוהו לעוות דינו, ואמרו ב"ב נ"ח ב' האי דיינא דמתקרי לדין ומפקין מני' ממונא בדין לאו שמי' דיין, ולא למדו עליו זכות מפני אונס הנגיעה:
והנה פסלו חכמים נוגע בעיבור השנה דאיקרי משפט כדאמר ר"ה כ"ה ב' [אע"ג דקרא בקידוש החדש כתיב גם עיבור שנה דינו כקה"ח] ויהבינן לי' דיני משפט, וכל זה בכלל חקי המצוה שהוזהרנו ממקח שוחד, ומהם פסולי דרבנן ומהם מדת חסידות, ומה שאמרו ריבר"י וריב"א שהרגישו בנפשם [ול' הגמ' אמר היינו בלב] קירוב הדעת, היינו קירוב הטבעי של נגיעה, ובגדולים הטבע יותר חזק כלפי שכלם החזק, למען יעמדו על משקל הנסיון ויבחרו בטוב, בטוב בחירתם, שזה סוד בריאת האדם, ואפשר שמדת החסידות הוא גם בסוד היצירה, וכשניתן כח בשוחד לעור, ניתן כח גם בשוחד של מדת חסידות לעור החסיד:
אבל מה גדלה השואה ומה רב החשך, בהתרת החשד בכשרים, במקום דהתורה הכשירתם לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום:
והנה תורת המוסר המחמרת מאד נגד השחתה במדות בני אדם, והמזהרת בלהבי אש שלא להכשל בהטלת דופי בזולתו, אף במחשבה, וכש"כ בדיבור, ואף בדבר אמת, וכש"כ בשקר, ואם זה שמתעולל בו הוא ת"ח הרי זה מבזה ת"ח שהוא בכלל אפיקורס, והרי טעות בהלכה מבלה את הכל, אחרי שהלכה פסוקה שאין לך חכם שיעמוד בפני נגיעה, ומה חטא יש כאן אם אגיד שעיות את המשפט מפני נגיעתו, הלא זה חק טבעי ולא נגרע כבוד החכם בזה, והנה שפך את היין ושמר את החבית:
ונקח הדוגמא - למען יצטיירו הדברים בלב מתלמד צורה קבועה קיימת - את ההתאבקות של בני אדם בקבלת רב ופרנס על הציבור, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ומן הראוי שיסמכו כולם על הכרעת גדולי הדור, ואם הכרעת החכם אינה קובעת הדבר מפני הרצון העקשני של עמי הארץ, אפשר לקרוא עליהם שזדונות נעשה להם כשגגות, ואמנם הם מכירים בחטאם, אך לא הורגלו לבטל רצונם מפני הוראות שכליות, אך מה רב ההרס, בעמדה עדינה של המתימרים ביושר ומגולה הטוב, ולפי גאות לבם יצר טוב
שופטם, ומשפטם נושא עליו אופי של מדע, וכאילו דנו על הדבר בישיבה במתון ובכובד ראש, ואחרי כן הוציאו משפט חרוץ שאין להתחשב עם גדול הדור בזה, שהרי לא גדול הוא מריבר"י וריב"א, והרי הדבר נוגע אליו, הוא רוצה יותר ברב זה מפני..:
והנה באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות, ועובדים ע"ז בטהרה, ועושים את הפלסתר תורה:
וכל זה מפני שלא יסדו את מוסרם בהלכה, ובעלי הלכה ראו שאילה, במה שנאמר בגמ' דריבר"י וריב"א קבעו להם דיין לדונם, ולכאורה מפני הנגיעה לא היה ראוי שהם יבחרו להם דיין, כי ידוע הרבה פעמים בעלי הדין אינם משתוים לפני מי לדון, וברירת דיין אפשר שיהי' בו כעין זכות לזה וחוב לזה, וראוי לנוגע להתרחק מליחד את הדיין, ולמדו מזה כי אין פסול בשביל נגיעה ליחד את הדיינים, וכמבואר ברמ"א שם סי' ז' ס"ז, וכש"כ שאין חכם הדור נפסל להגיד בבחירת רב בשביל נגיעה וזה בכלל הוראה, והנה נכשלים בעון המר של אמירת לא חטאתי, ומהרסים את יסודי התורה, ומטבע הדברים שבודים נגיעות שלא עלו כלל על לב החכם, ושגגת תלמוד עולה זדון:
[quote="ספר אמונה ובטחון"]
ל. יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה:
חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים:
אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ:
יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין י"ח ב' אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כה"ג משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים, ובכה"ג כשמעון הצדיק, ועוד אמרו כתובות ק"ה ב' ריבר"י הוה רגיל ארימי' דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא כנתא רפירי יומא חד אייתי לי' בה' כו', בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי מעין הכי כו', וכן אמרו שם בריב"א:
ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה - אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה:
והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו:
והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל:
ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אמרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו, ושונאו שלא דיבר עמו ג"י לדעת י"א בחו"מ סי' ז' ס"ז בהגה', ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט:
ולא עוד אלא שאמרו במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשו, ולא חשדוהו לעוות דינו, ואמרו ב"ב נ"ח ב' האי דיינא דמתקרי לדין ומפקין מני' ממונא בדין לאו שמי' דיין, ולא למדו עליו זכות מפני אונס הנגיעה:
והנה פסלו חכמים נוגע בעיבור השנה דאיקרי משפט כדאמר ר"ה כ"ה ב' [אע"ג דקרא בקידוש החדש כתיב גם עיבור שנה דינו כקה"ח] ויהבינן לי' דיני משפט, וכל זה בכלל חקי המצוה שהוזהרנו ממקח שוחד, ומהם פסולי דרבנן ומהם מדת חסידות, ומה שאמרו ריבר"י וריב"א שהרגישו בנפשם [ול' הגמ' אמר היינו בלב] קירוב הדעת, היינו קירוב הטבעי של נגיעה, ובגדולים הטבע יותר חזק כלפי שכלם החזק, למען יעמדו על משקל הנסיון ויבחרו בטוב, בטוב בחירתם, שזה סוד בריאת האדם, ואפשר שמדת החסידות הוא גם בסוד היצירה, וכשניתן כח בשוחד לעור, ניתן כח גם בשוחד של מדת חסידות לעור החסיד:
אבל מה גדלה השואה ומה רב החשך, בהתרת החשד בכשרים, במקום דהתורה הכשירתם לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום:
והנה תורת המוסר המחמרת מאד נגד השחתה במדות בני אדם, והמזהרת בלהבי אש שלא להכשל בהטלת דופי בזולתו, אף במחשבה, וכש"כ בדיבור, ואף בדבר אמת, וכש"כ בשקר, ואם זה שמתעולל בו הוא ת"ח הרי זה מבזה ת"ח שהוא בכלל אפיקורס, והרי טעות בהלכה מבלה את הכל, אחרי שהלכה פסוקה שאין לך חכם שיעמוד בפני נגיעה, ומה חטא יש כאן אם אגיד שעיות את המשפט מפני נגיעתו, הלא זה חק טבעי ולא נגרע כבוד החכם בזה, והנה שפך את היין ושמר את החבית:
ונקח הדוגמא - למען יצטיירו הדברים בלב מתלמד צורה קבועה קיימת - את ההתאבקות של בני אדם בקבלת רב ופרנס על הציבור, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ומן הראוי שיסמכו כולם על הכרעת גדולי הדור, ואם הכרעת החכם אינה קובעת הדבר מפני הרצון העקשני של עמי הארץ, אפשר לקרוא עליהם שזדונות נעשה להם כשגגות, ואמנם הם מכירים בחטאם, אך לא הורגלו לבטל רצונם מפני הוראות שכליות, אך מה רב ההרס, בעמדה עדינה של המתימרים ביושר ומגולה הטוב, ולפי גאות לבם יצר טוב
שופטם, ומשפטם נושא עליו אופי של מדע, וכאילו דנו על הדבר בישיבה במתון ובכובד ראש, ואחרי כן הוציאו משפט חרוץ שאין להתחשב עם גדול הדור בזה, שהרי לא גדול הוא מריבר"י וריב"א, והרי הדבר נוגע אליו, הוא רוצה יותר ברב זה מפני..:
והנה באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות, ועובדים ע"ז בטהרה, ועושים את הפלסתר תורה:
וכל זה מפני שלא יסדו את מוסרם בהלכה, ובעלי הלכה ראו שאילה, במה שנאמר בגמ' דריבר"י וריב"א קבעו להם דיין לדונם, ולכאורה מפני הנגיעה לא היה ראוי שהם יבחרו להם דיין, כי ידוע הרבה פעמים בעלי הדין אינם משתוים לפני מי לדון, וברירת דיין אפשר שיהי' בו כעין זכות לזה וחוב לזה, וראוי לנוגע להתרחק מליחד את הדיין, ולמדו מזה כי אין פסול בשביל נגיעה ליחד את הדיינים, וכמבואר ברמ"א שם סי' ז' ס"ז, וכש"כ שאין חכם הדור נפסל להגיד בבחירת רב בשביל נגיעה וזה בכלל הוראה, והנה נכשלים בעון המר של אמירת לא חטאתי, ומהרסים את יסודי התורה, ומטבע הדברים שבודים נגיעות שלא עלו כלל על לב החכם, ושגגת תלמוד עולה זדון:[/quote]