"וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו, יב)
וברש"י:
"וישב מרדכי, לשקו ולתעניתו".
נורא נוראות!
- המן מושפל עד שחוזר לביתו אבל - במות בתו, וחפוי ראש - כמנהגם לכסות פני המבויש.
- מרדכי זוכה לדרוך על גבו של המן ולקיים את הכתוב "ואתה על במותימו תדרוך".
- אסתר עושה משתה ביחידות לאחשוורוש והמן ומזמינה אותם למשתה נוסף.
מה איפה עוד נצרך, התפילות נתקבלו והרי הגאולה נראית באופק?
אלא, שמרדכי מלמדנו שאין להרפות ידיים עד שנראית מפלת הרשע, עד שנראה ביטול הרע לגמרי.
ומה עושה מרדכי לבוא למצב זה?
"וישב מרדכי - לשקו ולתעניתו".
לא כתב רש"י וישב מרדכי "לתפילתו". אף שבודאי היה אחוז בתפילה בכל העת גם בהיותו ע"ג הסוס.
אלא ההדגשה היא על השק והתענית.
מה השק והתענית פועלים בעת כזו? מה הביטוי שהם מבטאים מפנימיות האדם המתענה?
תענית - ביטול הכוחי ועוצם ידי
מצאנו שבכל עת שהיו ישראל יוצאים למלחמה כנגד אויביהם, היו נקהלים יום אחד וקובעים אותו לתענית. ומצאנו כן אצל משה רע"ה שהיה בתענית בשעה שיצאו ישראל למלחמה בעמלק.
התענית מביאה את גופו של האדם לחולשה, לחוסר כח ויכולת ללחום.
עם ישראל, בשעה שהוזקקו לצאת ולהילחם התקהלו יום אחד בתענית בכדי להביא את עצמם לחולשה וחוסר כח להילחם, כך הגיעו להכרה החושית כי כל המלחמה והנצחון אינם תלויים בכחם, ושברו בזה את ה"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
וכשמרדכי ואסתר מגלים שנגזר גזירת כליה ואבדון לעם ישראל, היו צריכים הם להביא את ישראל להכרה החושית כי הדרך לביטול הגזירה ההצלה והישועה לא תלויים בכח ובחיל, היה נצרך לשבור את הידיעה כי "אחות לנו בבית המלך", שיש את אסתר כמלכה שיכולה לנהל מאבק מתוך הארמון כנגד המן הרשע.
לזה ציוותה אסתר את מרדכי לקבוע צום ג' ימים, "וגם אני ונערותי אצום כן", אמרה אסתר. ובמצב זה של צום, חולשה גופנית, חוסר מראה נאה אכנס לפני המלך לבקש על נפשינו.
כניסה בצורה כזו היתה סכנת מוות עד שאסתר הוצרכה למלאכים שיתמכו בה בהליכתה, שימשכו על פניה חוט של חסד, שיאריכו את השרביט ויגביהו את ידה לאחוז בה.
עם ישראל הוזקק לנס בשביל הישועה. ומה מביא את הנס? התענית שמביאה להכרה בחוש כי "אין עוד מלבדו", כי "אין זולתך מלכנו - אפס בלתך גואלינו"!
הטעות בזמן ניצני הגאולה - בכוחי ועוצם ידי
ומבוארת בזה ההדגשה בחזרתו של מרדכי אל התענית אף שנראים כבר ניצני הגאולה, מפלתו של המן התחילה ואף זכה מרדכי לדרוך על גבו, כל זמן שקיימת הגזירה, אין לחשוב לרגע כי מעתה בידינו הכח לגמור את המלאכה. מחשבה כעין זו היתה עוצרת את הישועה.
זהו וישב מרדכי, לא רק אל תפילתו שהיה רוחש כל העת, אלא "לשקו ולתעניתו", מרדכי המשיך להשריש בנפשו ופנימיותו את ההכרה החושית כי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים!
הוא הלימוד הנלמד מנס ההצלה בפורים, אותו עלינו להשריש בנפשותינו בימי הגלות הארוכה, בשעה שאנו מצפים ומבקשים "כי ארכה לנו הישועה", עלינו לידע כי הישועה לא תלויה כלל וכלל בכוחנו ובעוצם ידינו. בישועה הפרטית לכל אחד במצבו הוא, ומתוך ההחדרה לפנימיותנו מן הישועה הפרטית נבוא לגאולה הכללית של עם ישראל בביאת גואל צדק בבי"א.
לתגובות:
YSHTORA1@GMAIL.COM
[b]"וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"[/b] (אסתר ו, יב)
וברש"י: [b]"וישב מרדכי, לשקו ולתעניתו".[/b]
נורא נוראות!
- המן מושפל עד שחוזר לביתו אבל - במות בתו, וחפוי ראש - כמנהגם לכסות פני המבויש.
- מרדכי זוכה לדרוך על גבו של המן ולקיים את הכתוב "ואתה על במותימו תדרוך".
- אסתר עושה משתה ביחידות לאחשוורוש והמן ומזמינה אותם למשתה נוסף.
מה איפה עוד נצרך, התפילות נתקבלו והרי הגאולה נראית באופק?
אלא, שמרדכי מלמדנו שאין להרפות ידיים עד שנראית מפלת הרשע, עד שנראה ביטול הרע לגמרי.
ומה עושה מרדכי לבוא למצב זה?
"וישב מרדכי - לשקו ולתעניתו".
לא כתב רש"י וישב מרדכי "לתפילתו". אף שבודאי היה אחוז בתפילה בכל העת גם בהיותו ע"ג הסוס.
אלא ההדגשה היא על השק והתענית.
מה השק והתענית פועלים בעת כזו? מה הביטוי שהם מבטאים מפנימיות האדם המתענה?
[b]תענית - ביטול הכוחי ועוצם ידי
[/b]
מצאנו שבכל עת שהיו ישראל יוצאים למלחמה כנגד אויביהם, היו נקהלים יום אחד וקובעים אותו לתענית. ומצאנו כן אצל משה רע"ה שהיה בתענית בשעה שיצאו ישראל למלחמה בעמלק.
התענית מביאה את גופו של האדם לחולשה, לחוסר כח ויכולת ללחום.
עם ישראל, בשעה שהוזקקו לצאת ולהילחם התקהלו יום אחד בתענית בכדי להביא את עצמם לחולשה וחוסר כח להילחם, כך הגיעו להכרה החושית כי כל המלחמה והנצחון אינם תלויים בכחם, ושברו בזה את ה"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
וכשמרדכי ואסתר מגלים שנגזר גזירת כליה ואבדון לעם ישראל, היו צריכים הם להביא את ישראל להכרה החושית כי הדרך לביטול הגזירה ההצלה והישועה לא תלויים בכח ובחיל, היה נצרך לשבור את הידיעה כי "אחות לנו בבית המלך", שיש את אסתר כמלכה שיכולה לנהל מאבק מתוך הארמון כנגד המן הרשע.
לזה ציוותה אסתר את מרדכי לקבוע צום ג' ימים, "וגם אני ונערותי אצום כן", אמרה אסתר. ובמצב זה של צום, חולשה גופנית, חוסר מראה נאה אכנס לפני המלך לבקש על נפשינו.
כניסה בצורה כזו היתה סכנת מוות עד שאסתר הוצרכה למלאכים שיתמכו בה בהליכתה, שימשכו על פניה חוט של חסד, שיאריכו את השרביט ויגביהו את ידה לאחוז בה.
עם ישראל הוזקק לנס בשביל הישועה. ומה מביא את הנס? התענית שמביאה להכרה בחוש כי "אין עוד מלבדו", כי "אין זולתך מלכנו - אפס בלתך גואלינו"!
[b]הטעות בזמן ניצני הגאולה - בכוחי ועוצם ידי
[/b]
ומבוארת בזה ההדגשה בחזרתו של מרדכי אל התענית אף שנראים כבר ניצני הגאולה, מפלתו של המן התחילה ואף זכה מרדכי לדרוך על גבו, כל זמן שקיימת הגזירה, אין לחשוב לרגע כי מעתה בידינו הכח לגמור את המלאכה. מחשבה כעין זו היתה עוצרת את הישועה.
זהו וישב מרדכי, לא רק אל תפילתו שהיה רוחש כל העת, אלא "לשקו ולתעניתו", מרדכי המשיך להשריש בנפשו ופנימיותו את ההכרה החושית כי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים!
הוא הלימוד הנלמד מנס ההצלה בפורים, אותו עלינו להשריש בנפשותינו בימי הגלות הארוכה, בשעה שאנו מצפים ומבקשים "כי ארכה לנו הישועה", עלינו לידע כי הישועה לא תלויה כלל וכלל בכוחנו ובעוצם ידינו. בישועה הפרטית לכל אחד במצבו הוא, ומתוך ההחדרה לפנימיותנו מן הישועה הפרטית נבוא לגאולה הכללית של עם ישראל בביאת גואל צדק בבי"א.
לתגובות: YSHTORA1@GMAIL.COM