על ידי אבגדה » א' אפריל 18, 2021 2:46 pm
ג) וז"ל הלכות רי"ץ גיאת (הלכות ראש השנה):
"היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לביה"כ, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא; אף על פי שזה שמע וזה שמע – זה כיוון לבו וזה לא כיון לבו.
זה שלא כיוון לבו לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב שנאמר (תהלים י'): "תכין לבם תקשיב אזנך"; ואומר (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי".
ותניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ותניא אחרת: "התוקע – תוקע לפי דרכו; והשומע לעצמו – יצא". אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו.
שלחו לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה בפסח – יצא. ופירשה רב אשי בשכפאוהו פרסיים – פירוש: אנסוהו לאכול מצה, ולא נתכוון כוונה. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. אלמא קסבר: מצוות אין צריכין כוונה.
אמר רב האיי: כך אנו גורסין: "לשיר" – פירוש: שיר של קרבן או שיר של זמר; כמו דאמרי אינשי: בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס: "התוקע לשד". ובין זה ובין זה לטעם אחד נתכוונו; אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים, ומפני מה יתקע להם.
הכי אמר רבה: הא דאמר שמואל: אנסוהו פרסיים בלילי פסחים ואכל מצה באונס ולא מתכוון – יצא; [הא דאמרת]: התוקע לשיר בראש השנה, אף על פי שלא נתכוון לצאת – יצא. אלמא קסבר רבה: מצוות אין צריכות כוונה. שמע מינה דלא שאני לרבה בין שומע למשמיע, דתרוייהו לא צריכו כוונה, לא להוציא ולא לצאת.
מיהו שומע בעי כוונה לשמוע, ומשמיע בעי כוונה לתקוע; ודומה לתוקע לשד, נתכוון לתקוע ולשמוע; דאיהו קא תקע ואיהו קא שמע; וכשומע ומשמיע בעלמא דמי, ולא נתכוון לצאת ולא להוציא – אפילו הכי יצא; כך מתכוון לתקוע בעלמא, ולא נתכוון להוציא; והשומע ממנו נמי, אף על פי שלא נתכוון לצאת – לא יצא .
ואיתותב רבה מ:"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" ופירשה: ד"מאי אם כיוון לבו – לקרות; וכשהיה קורא להגיה, דאינה קריאה מיושרת, וצריך לחזור ולקרות קריאה מכוונת. אבל לצאת – לא בעי כוונה.
ועוד איתותב מ:"היה עובר אחורי בית הכנסת" וכולי; ואוקמה: אם כיוון לבו יצא – לשמוע, ולא לצאת.
ואיתותב נמי מדתניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" וכולי. ואף ההיא אפריקא.
וסליקא ליה שמעתיה דמצוות אין צריכות כוונה, ואין עובר עליהן אלא בזמנם – פירוש: כגון הנוטל חמשת מינים בלולב בתוך החג; אף על פי שלא נתכוון – קא עבר עליו על "בל תוסיף". אבל שלא בזמנו – אינו עובר עליו כלל, בין במתכוון בין שאינו מתכוון.
ורבא נמי סבירא ליה כוותיה, דמצוות אין צריכות כוונה, ובלעבור בזמנו לא בעי כוונה; ופליג עליה בשלא בזמנו. ואם נתכוון שלא בזמנו, כגון המתכוון לישן בשמיני בסוכה – עובר על "בל תוסיף", ד"שבעת ימים" כתיב, והוא מוסיף אחר. אבל אם אינו מתכוון – אינו עובר.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי"; אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה. ואוקמוה מר לר' זירא כר' יוסי, דתניא: "התוקע – תוקע כדרכו; והשומע לעצמו – יצא. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ולענין פסקא: הכי כתב בהלכות (ל"א ע"ג): "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע.
והני מילי: יחיד ליחיד. אבל שליח צבור – לא בעינן לכוונה דעתיה לכל חד וחד; דכיון דנתכוון שומע ולא נתכון שליח צבור – יצא. ומאי שנא שליחא דצבורא? דדעתיה אכולי עלמא".
ורבינו האיי הכי פסק: יש לומר דר' זירא דאמר ליה לשמעיה: "אכוון ותקע לי" – לא פליגא (דרבה) [דרבה ורבא]; כי שניהם סברו דמצוות אין צריכות כוונה; ולא נחלקו אלא בענין לעבור; כי רבה סבר: אינו עובר אלא בזמנו, בין נתכוון בין לא נתכוון; ורבא סבר: עובר עליהם אפילו שלא בזמנם בכוונה; אבל בזמנה – כרבה סובר. ור' זירא לא קאמר הכא בשומע כי צריך כוונה; במשמיע בלבד הוא אומר. ויש לומר שהוא סובר כי אם המשמיע שליח צבור שהוא מתכוין להוציא רבים ידי חובתם; כל השומע ממנו, אף על פי שלא נתכוון למצוה – יצא. וכן המתכוון להשמיע את היחיד ולהוציאו, ושמע היחיד ממנו, ואפילו לא נתכוון השומע למצוה – יצא.
ואם כן דעתיה דר' זירא לא פליג על רבה ורבא; ועבדינן כוותיה במשמיע וכוותיה בשומע.
וכן תנאי דקאי כוותייהו – אמרינן: ר' יוסי במשמיע פליג; אבל השומע – איכא למימר סבירא להוא דאפילו לא נתכוון יצא.
ואי אפילו אמרת דפליג ר' זירא בשומע כדפליג במשמיע – לאו הלכתא כוותיה, אלא כרבה ורבא תרוייהו.
ועוד: האמר שמעתיה כתנאי, וקאי הוא ביחיד, דהא ר' יוסי ורבים פליגי עליה; ודאי (הוא) [אי] מימריה לחוד במשמיע, [ו]דרבה ורבא לחוד בשומע – אמרינן: קא מכרע אמוראה כרבי יוסי, דליכא אמוראה דפליג עליה. אבל אי אמרת דבשומע נמי פליגי כולהו, בין אמוראי בין תנאי – נקטינן כללא דידן דיחיד ורבים הלכה כרבים; ובאמוראי: כל היכא דפליג אביי ורבא – הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם; והכא הא פליגי אביי, דהא קא מותיב ליה רבא.
ואף על פי שהלכה שהעושה מצוה אף על פי שלא נתכוון יצא – יהא אדם רגיל להתכוון למצוות.
נמצא העולה מכל דבריו, כי רבה בשומע הוא לא בעי כוונה, ולא במשמיע. ולא היא! לא שנא היא לרבה בין שומע למשמיע, דתרווייהו לא בעו כוונה לא להוציא ולא לצאת; מיהו האי מיבעי לאיכות ולתקוע בעלמא, והאי מיבעי ליה איכות לשמוע בעלמא; ודומיא דתוקע לשיר, דהוא משמיע ושומע, שהרי נתכוון לתקיעה בעלמא ולשמיעה בעלמא, דהא קא תקע ואיהו קא שמע – אפילו הכי יצא.
ועוד: מקושיא דאקשו עליה דרבה: "בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – קא סבר: קול חמור בעלמא הוא; אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע – היכי משכחת לה? לא בתוקע לשיר? וש"מ: התוקע לשיר, אף על גב דנתכוון לתקוע; כיון שאין מתכוון לשם מצוה – לא יצא. ומתרץ רבה: דההיא "לא נתכוון משמיע" – לאו בתוקע לשיר קיימא, כדאיסתבר לך; אלא דקא מנבח נבוחי, שאין מתכוין לתקיעה כל עיקר, אלא לומר שיר חמור בתוך השופר, ולשקול קול על הנעימות, כאשר יעשה במחול על הזמר; כי ההיא דאמר רב אשי (ברכות נ"ז ע"א): "אנא עייל לאגמא ותלאי טבלא ונבחי ביה נבוחי". זה פירש רב האיי.
ואית דמפרשי: נבוחי בעלמא, ולא תקיעתא ממש.
ומצינו למדין כי רבה סובר: אי נתכוון שומע לשמוע ותוקע לתקוע – יצאו; ואף על פי שלא נתכוונו לשם מצוה. אבל אם נתכוון שומע לשמוע, ולא נתכוון משמיע לתקוע; אי נמי: נתכוון משמיע לתקוע, ולא נתכוון שומע להשמיע – לא יצא עד שיתכוונו שניהם זה לשמוע וזה לתקוע, ואם אין שם כונה לשם מצוה. ואם נתכוון לנבוח ולא לתקוע – אינו מוציא.
ורבא נמי הכי סבירא ליה; דהא לא פליג אלא בלעבור שלא בזמנו; דרבה סבר: אינו עובר כלל; ורבא סבר: אי מתכוון – עובר; ואם אינו מתכוון – אינו עובר. קמו לה רבה ורבא בחדא שיטתא; ות"ק דר' יוסי מסייע להו. ור' זירא פליגי עלייהו, וקאי כר' יוסי דיחיד הוא, והלכה כרבים.
נמצא רבה ורבא ורב אשי סוברין: מצוות אין צריכות כוונה.
ועלתה ההלכה, דמצוות אין צריכות כוונה, בין לצאת בין לעבור בזמנן.
אבל שלא בזמנן; אם נתכוון – עובר; ואם לא נתכוון – אינו עובר.
ותוקע אם נתכון לתקוע, ושומע לשמוע – יצא; ואפילו לא נתכוונו לשם מצוה. ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
ודאי דצריך אדם להתכוון לשם מצוה; ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
וכל הנך מתנייתה דמשמע דצריך אדם כוונה – הא תרצינהו רבא ואוקמוניהי אליביה.
ואם משכחת מתבתא דזוטר מהנך דמצרכי כוונה למצוה – דילמא ר' יוסי היא, דיחיד הוא; אי נמי: משבשתא הוא, דהא לא אותיבו רבנן תיובתא מיניה, ולא אקבעא בגמרא.
ומתניתא ד"המתעסק לא יצא" – משום דהמתעסק לא נתכוון לשמוע אלא לתקוע בעלמא, הילכך לא יצא; דהא לא דמי לתוקע לשיר דמתכוון לשמוע ולתקוע.
תדע דהא תני בתוספתא: "התוקע מתעסק; אם כוון לבו – יצא"; פירוש: אם כוון לבו לשמוע, דהוה ליה מתכוון לתקוע ולשמוע. וכן השומע מן המתעסק נמי, אם כיוון לבו לשמוע התקיעה; ואף על גב ד"השומע" קתני. אלמא שמעינן: לא עדיפא משמיע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא; דאוקימנא: לשמוע. ומקשינן: "והא קא שמע"! ומפרקינן: "סבר: קול חמור בעלמא הוא". אלמא אם נתכון לשמוע – הוא דיצא; הא לא מתכוון לשמוע, אף על גב דממילא קא שמע – לא יצא".
ג) וז"ל הלכות רי"ץ גיאת (הלכות ראש השנה):
"היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא.
רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לביה"כ, ושמע קול שופר או קול מגילה; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא; אף על פי שזה שמע וזה שמע – זה כיוון לבו וזה לא כיון לבו.
זה שלא כיוון לבו לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב שנאמר (תהלים י'): "תכין לבם תקשיב אזנך"; ואומר (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי".
ותניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ותניא אחרת: "התוקע – תוקע לפי דרכו; והשומע לעצמו – יצא". אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו.
שלחו לאבוה דשמואל: כפאוהו ואכל מצה בפסח – יצא. ופירשה רב אשי בשכפאוהו פרסיים – פירוש: אנסוהו לאכול מצה, ולא נתכוון כוונה. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר – יצא. אלמא קסבר: מצוות אין צריכין כוונה.
אמר רב האיי: כך אנו גורסין: "לשיר" – פירוש: שיר של קרבן או שיר של זמר; כמו דאמרי אינשי: בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס: "התוקע לשד". ובין זה ובין זה לטעם אחד נתכוונו; אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים, ומפני מה יתקע להם.
הכי אמר רבה: הא דאמר שמואל: אנסוהו פרסיים בלילי פסחים ואכל מצה באונס ולא מתכוון – יצא; [הא דאמרת]: התוקע לשיר בראש השנה, אף על פי שלא נתכוון לצאת – יצא. אלמא קסבר רבה: מצוות אין צריכות כוונה. שמע מינה דלא שאני לרבה בין שומע למשמיע, דתרוייהו לא צריכו כוונה, לא להוציא ולא לצאת.
מיהו שומע בעי כוונה לשמוע, ומשמיע בעי כוונה לתקוע; ודומה לתוקע לשד, נתכוון לתקוע ולשמוע; דאיהו קא תקע ואיהו קא שמע; וכשומע ומשמיע בעלמא דמי, ולא נתכוון לצאת ולא להוציא – אפילו הכי יצא; כך מתכוון לתקוע בעלמא, ולא נתכוון להוציא; והשומע ממנו נמי, אף על פי שלא נתכוון לצאת – לא יצא .
ואיתותב רבה מ:"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כיוון לבו – יצא; ואם לאו – לא יצא" ופירשה: ד"מאי אם כיוון לבו – לקרות; וכשהיה קורא להגיה, דאינה קריאה מיושרת, וצריך לחזור ולקרות קריאה מכוונת. אבל לצאת – לא בעי כוונה.
ועוד איתותב מ:"היה עובר אחורי בית הכנסת" וכולי; ואוקמה: אם כיוון לבו יצא – לשמוע, ולא לצאת.
ואיתותב נמי מדתניא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" וכולי. ואף ההיא אפריקא.
וסליקא ליה שמעתיה דמצוות אין צריכות כוונה, ואין עובר עליהן אלא בזמנם – פירוש: כגון הנוטל חמשת מינים בלולב בתוך החג; אף על פי שלא נתכוון – קא עבר עליו על "בל תוסיף". אבל שלא בזמנו – אינו עובר עליו כלל, בין במתכוון בין שאינו מתכוון.
ורבא נמי סבירא ליה כוותיה, דמצוות אין צריכות כוונה, ובלעבור בזמנו לא בעי כוונה; ופליג עליה בשלא בזמנו. ואם נתכוון שלא בזמנו, כגון המתכוון לישן בשמיני בסוכה – עובר על "בל תוסיף", ד"שבעת ימים" כתיב, והוא מוסיף אחר. אבל אם אינו מתכוון – אינו עובר.
אמר ליה ר' זירא לשמעיה: "איכוין ותקע לי"; אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה. ואוקמוה מר לר' זירא כר' יוסי, דתניא: "התוקע – תוקע כדרכו; והשומע לעצמו – יצא. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים: בשליח צבור. אבל ביחיד – עד שיתכוון שומע ומשמיע".
ולענין פסקא: הכי כתב בהלכות (ל"א ע"ג): "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע.
והני מילי: יחיד ליחיד. אבל שליח צבור – לא בעינן לכוונה דעתיה לכל חד וחד; דכיון דנתכוון שומע ולא נתכון שליח צבור – יצא. ומאי שנא שליחא דצבורא? דדעתיה אכולי עלמא".
ורבינו האיי הכי פסק: יש לומר דר' זירא דאמר ליה לשמעיה: "אכוון ותקע לי" – לא פליגא (דרבה) [דרבה ורבא]; כי שניהם סברו דמצוות אין צריכות כוונה; ולא נחלקו אלא בענין לעבור; כי רבה סבר: אינו עובר אלא בזמנו, בין נתכוון בין לא נתכוון; ורבא סבר: עובר עליהם אפילו שלא בזמנם בכוונה; אבל בזמנה – כרבה סובר. ור' זירא לא קאמר הכא בשומע כי צריך כוונה; במשמיע בלבד הוא אומר. ויש לומר שהוא סובר כי אם המשמיע שליח צבור שהוא מתכוין להוציא רבים ידי חובתם; כל השומע ממנו, אף על פי שלא נתכוון למצוה – יצא. וכן המתכוון להשמיע את היחיד ולהוציאו, ושמע היחיד ממנו, ואפילו לא נתכוון השומע למצוה – יצא.
ואם כן דעתיה דר' זירא לא פליג על רבה ורבא; ועבדינן כוותיה במשמיע וכוותיה בשומע.
וכן תנאי דקאי כוותייהו – אמרינן: ר' יוסי במשמיע פליג; אבל השומע – איכא למימר סבירא להוא דאפילו לא נתכוון יצא.
ואי אפילו אמרת דפליג ר' זירא בשומע כדפליג במשמיע – לאו הלכתא כוותיה, אלא כרבה ורבא תרוייהו.
ועוד: האמר שמעתיה כתנאי, וקאי הוא ביחיד, דהא ר' יוסי ורבים פליגי עליה; ודאי (הוא) [אי] מימריה לחוד במשמיע, [ו]דרבה ורבא לחוד בשומע – אמרינן: קא מכרע אמוראה כרבי יוסי, דליכא אמוראה דפליג עליה. אבל אי אמרת דבשומע נמי פליגי כולהו, בין אמוראי בין תנאי – נקטינן כללא דידן דיחיד ורבים הלכה כרבים; ובאמוראי: כל היכא דפליג אביי ורבא – הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם; והכא הא פליגי אביי, דהא קא מותיב ליה רבא.
ואף על פי שהלכה שהעושה מצוה אף על פי שלא נתכוון יצא – יהא אדם רגיל להתכוון למצוות.
נמצא העולה מכל דבריו, כי רבה בשומע הוא לא בעי כוונה, ולא במשמיע. ולא היא! לא שנא היא לרבה בין שומע למשמיע, דתרווייהו לא בעו כוונה לא להוציא ולא לצאת; מיהו האי מיבעי לאיכות ולתקוע בעלמא, והאי מיבעי ליה איכות לשמוע בעלמא; ודומיא דתוקע לשיר, דהוא משמיע ושומע, שהרי נתכוון לתקיעה בעלמא ולשמיעה בעלמא, דהא קא תקע ואיהו קא שמע – אפילו הכי יצא.
ועוד: מקושיא דאקשו עליה דרבה: "בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – קא סבר: קול חמור בעלמא הוא; אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע – היכי משכחת לה? לא בתוקע לשיר? וש"מ: התוקע לשיר, אף על גב דנתכוון לתקוע; כיון שאין מתכוון לשם מצוה – לא יצא. ומתרץ רבה: דההיא "לא נתכוון משמיע" – לאו בתוקע לשיר קיימא, כדאיסתבר לך; אלא דקא מנבח נבוחי, שאין מתכוין לתקיעה כל עיקר, אלא לומר שיר חמור בתוך השופר, ולשקול קול על הנעימות, כאשר יעשה במחול על הזמר; כי ההיא דאמר רב אשי (ברכות נ"ז ע"א): "אנא עייל לאגמא ותלאי טבלא ונבחי ביה נבוחי". זה פירש רב האיי.
ואית דמפרשי: נבוחי בעלמא, ולא תקיעתא ממש.
ומצינו למדין כי רבה סובר: אי נתכוון שומע לשמוע ותוקע לתקוע – יצאו; ואף על פי שלא נתכוונו לשם מצוה. אבל אם נתכוון שומע לשמוע, ולא נתכוון משמיע לתקוע; אי נמי: נתכוון משמיע לתקוע, ולא נתכוון שומע להשמיע – לא יצא עד שיתכוונו שניהם זה לשמוע וזה לתקוע, ואם אין שם כונה לשם מצוה. ואם נתכוון לנבוח ולא לתקוע – אינו מוציא.
ורבא נמי הכי סבירא ליה; דהא לא פליג אלא בלעבור שלא בזמנו; דרבה סבר: אינו עובר כלל; ורבא סבר: אי מתכוון – עובר; ואם אינו מתכוון – אינו עובר. קמו לה רבה ורבא בחדא שיטתא; ות"ק דר' יוסי מסייע להו. ור' זירא פליגי עלייהו, וקאי כר' יוסי דיחיד הוא, והלכה כרבים.
נמצא רבה ורבא ורב אשי סוברין: מצוות אין צריכות כוונה.
ועלתה ההלכה, דמצוות אין צריכות כוונה, בין לצאת בין לעבור בזמנן.
אבל שלא בזמנן; אם נתכוון – עובר; ואם לא נתכוון – אינו עובר.
ותוקע אם נתכון לתקוע, ושומע לשמוע – יצא; ואפילו לא נתכוונו לשם מצוה. ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
ודאי דצריך אדם להתכוון לשם מצוה; ואם עשאה בלא מתכוון – יצא.
וכל הנך מתנייתה דמשמע דצריך אדם כוונה – הא תרצינהו רבא ואוקמוניהי אליביה.
ואם משכחת מתבתא דזוטר מהנך דמצרכי כוונה למצוה – דילמא ר' יוסי היא, דיחיד הוא; אי נמי: משבשתא הוא, דהא לא אותיבו רבנן תיובתא מיניה, ולא אקבעא בגמרא.
ומתניתא ד"המתעסק לא יצא" – משום דהמתעסק לא נתכוון לשמוע אלא לתקוע בעלמא, הילכך לא יצא; דהא לא דמי לתוקע לשיר דמתכוון לשמוע ולתקוע.
תדע דהא תני בתוספתא: "התוקע מתעסק; אם כוון לבו – יצא"; פירוש: אם כוון לבו לשמוע, דהוה ליה מתכוון לתקוע ולשמוע. וכן השומע מן המתעסק נמי, אם כיוון לבו לשמוע התקיעה; ואף על גב ד"השומע" קתני. אלמא שמעינן: לא עדיפא משמיע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא; דאוקימנא: לשמוע. ומקשינן: "והא קא שמע"! ומפרקינן: "סבר: קול חמור בעלמא הוא". אלמא אם נתכון לשמוע – הוא דיצא; הא לא מתכוון לשמוע, אף על גב דממילא קא שמע – לא יצא".