נדברו

וראיתי שהאריך בבית יוסף והביא עוד גמרא וזוהר:
ויברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין ואחר כך של ראש ויברך על מצות תפילין — בסוף פרק הקומץ, אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה, חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא? והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על תפילה של יד אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", ועל תפילה של ראש אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". אביי ורבא דאמרי תרווייהו: לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. ופירש רש"י: סח מברך שתים, כדשלח רב חייא. לא סח אין מברך אלא על של יד בלבד. וכן נראה שהוא דעת הרי"ף, וכן פסק הרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד ה). אבל התוספות כתבו שרבינו תם פירש: לא סח מברך אחת על של ראש, "על מצות תפילין". סח מברך שתים על של ראש, שצריך לחזור ולברך "להניח". וכן כתב בשימושא רבא. וכתב סמ"ג שמצא בילמדנו כדברי רבינו תם, ולא כדברי המפרשים: לא סח מברך אחת, כלומר, יוצא בברכה שבירך על של יד, אף על פי שישנו בירושלמי, תלמוד שלנו עיקר, עד כאן לשונו. וכן כתב הרא"ש, דכדברי רבינו תם מסתבר, שעיקר תיקון הברכות כך היתה: בתחילת הנחתה תיקנו לברך "להניח", וקאי נמי על של ראש, וכשמניח של ראש מברך "על מצות", שזו היא גמר המצוה. הילכך אם סח והסיח דעתו, צריך לחזור ולברך גם "להניח", וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים. וכתב שרוב הגאונים הסכימו כן. וכתב עוד, שבילדותו היה מברך ברכה אחת, משום דכיון דפליגי ביה רבוותא – טוב יותר שלא לברך, דברכות אינן מעכבות (ירושלמי ברכות ב א) ממה שיברך ברכה לבטלה. עד שלמד מנחות, ונראה לו לפום ריהטא דגמרא שיש לברך שתי ברכות, וכן היה נוהג הרב רבינו מאיר, עד כאן.

והאגור כתב וזה לשונו: ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי, דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת, וזה לשונו: אמר רבי שמעון: תפילין אינון על מוחא לקבל זכור, ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור. ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בשהייה בעלמא בין דא לדא, כמה דאוקמוה. ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי, אם היה שידעו מאמר זה. ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים, עד כאן לשונו. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא, ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא. וטעמא, משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן. והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים, משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי, ולפיכך פסקו כן. כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם. ועוד, שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת, דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים, ומה שכתב: "אף הכא ברכה אחת לתרווייהו", היינו לומר דברכת "להניח" קאי נמי אשל ראש, ומשום הכי אין להפסיק ביניהם.

והרב מהר"י ן' חביב כתב, ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים, ושהראו לו רבים מהם אותם המאמרים, וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם. ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים. והוא ז"ל כתב, שהיה נוהג לברך שתים כדברי רבינו תם, ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה, היה אומר אחר הברכה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף על פי שאין משיבין את הארי, אין דבר זה נראה בעיני, שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה, ויסמוך על שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וכתב הר"ן בסוף ראש השנה בשם הרז"ה, דהיינו טעמא דאמרינן: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, משום דאף על גב ששתי מצוות הן, כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (שמות יג ט), צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד, כדי שתהא הויה אחת לשתיהם, ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכת תפילה של יד, וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצוות זו לזו, עד כאן לשונו. והרשב"א כתב בתשובה: כדברי קצת הגאונים והרי"ף שאמרו שאין מברכין אלא ברכה אחת על שתיהם אנו נוהגים, עד כאן. וכן הלכה, מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך, וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן. וכן נהגו העולם, שלא לברך אלא ברכה אחת לבד(ה):

"כי מנח תפילין אדרעיה לימא ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין, ארישיה, לימא ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצוות תפילין."
לא הבנתי, אם כבר מוזכר בגמרא הברכה על תפילין של ראש, איך סובר המחבר בשו"ע שאין לברכה.
וגם לרמ"א שמברכים, אומרים בשכמל"ו מחשש לדעות שזה ברכה לבטלה.