נדברו

[quote="איינער מענטש" post_id=4992 user_id=176]
יש חזו"א בענין זה על תרגמא רבא אליבא דאביי. לא מצליח להזכר אם באמונה ובטחון או באגרות.
[/quote]
זה לא בחזון איש זה בפירוש 'רוח חיים להגר"ח מוולוזי'ן זצוק"ל על מסכת אבות פ"ו מ"ו וז"ל:
ונושא בעול עם חברו, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום - נושא בעול עם חברו להראות פנים לסברתו, כמו שמצינו "תרגמא רבא אליבא דאביי" וכדומה בש"ס, וחושב שמא הדין עם חברו, ואף שיהיה ברור לו כי הדין עמו ולא עם חברו לא יהיה כמתגאה על חברו בדבריו, רק יהיה כמעמידו על האמת ומודיעו. אך אם ידע שחברו יתקוטט עמו, באמרו לו כן לא יאמר לו, ויעמידו על השלום: עכ"ל:

היסוד הזה נוגע לכל תחום בחיים, גם ביחס למנהלי פורום...
לפי ההכרות הקצרה שלי, אני רואה שהמנהל(ים) כאן מאוד קשבים לצרכים של הכותבים,
וזוהי מעלה עצומה שרק בשבילה ראוי להעמיד את המערכת הזו על נס.
בדרך כלל יש משיכה טבעית שהאדם דורש את השליטה וההנהלה לעצמו ע"פ מחשבותיו ותבונותיו,
קשה להיות מנהל שמיישר קו עם כל מבקש וחושב מחשבות.
[כמובן לא תמיד זה אפשרי, צריך לדעת איך ומתי להתגמש, ויש מקומות שצריך להשים את הרסן בכדי לשמור על הטעם הטוב].
אך בגדול לשמוע תמיד ולקבל מהאחרים, זה יסוד לכל הצלחה שהיא. הלואי עלי.

יש בזכרוני סיפור על הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שבאו לפניו שיתן הסכמה לספר שלם שחובר כדי להסביר את חומרת האיסור של גילוח הזקן
[ספר ידוע בשם "הדרת פנים זקן" - עב כרס]. אמנם הגרמ"פ זצ"ל סירב לתת לו הסכמה [באופן יוצא דופן! ע' אג"מ כרך ח' עמ' 28].
באומרו שאין זו הדרך לצטט רק דעה מסויימת שאותה בחר המחבר כהכרעת ההלכה. הרי כידוע יש דעות נוספות בקרב הפוסקים,
והכיצד ניתן להשמיט אותם כאילו לא היו ולא נבראו? כך זכור לי אולי אני טועה. עכ"פ המחשבה הזו חשובה מאוד ונוגעת מאוד למעשה
בנוגע לספרים רבים וחדשים שמקרוב באו, כל אחד מאתנו מבחין מיד באופיו של הספר, האם יש לו נכונות לברר את כל הצדדים,
או שמא יש לו נטיית קו להוביל את הקורא למקומות שברצונו להוביל, ופשוט חבל על הכסף שמושקע, את מי זה מעניין לפתוח ספר שכזה?

דוד ריזל כתב: ↑ בנושא זה שמעתי ווארט חזק.
בגמרא כתוב שאפילו שב"ש מחדדי טפי, הלכה כב"ה שענוותנים הם שלפני שאמרו את דעתם הקדימו לומר דעת ב"ה.
והקשה אחד מאדמו"רי ראדזין זצ"ל, מה בכך שהם ענווים ? וכי רוצים מהם ברכה ? שצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
הרי צריך פסק הלכה, ולזה ודאי עדיף מי שמחודד יותר. [ובהדגשה שלא מדברים ח"ו מהתנאים הקדושים, אלא רק מה שיש לנו ללמוד מדברי הגמרא לפי קט השגתינו והבנתנו]

ותירץ הסבר עפ"י פשט, שב"ש אמנם מחדדי טפי אבל הם ידעו רק את דעתם. ויתכן שאילו ידעו והבינו את דעת ב"ה היו מודים לדבריהם.
אבל ב"ה מחמת ענוותנותם הקדימו לומר ולהבין קודם את דעת ב"ש, ורק אח"כ אמרו את דעתם, לכן הם הכריעו מתוך שתי הדעות, ובזה הם עדיפים והלכה כמותם.

ראה ביביע אומר (ח"א בהקדמה) שמביא את היסוד הזה ממש בשם מרן הב"י בספר כללי הגמרא (דנ"א).

איינער מענטש כתב: ↑ יש חזו"א בענין זה על תרגמא רבא אליבא דאביי. לא מצליח להזכר אם באמונה ובטחון או באגרות.

לא בדיוק זה, אבל מעין זכר לדבר: בקובץ אגרות [ח"א אגרת קנ"ד]

כי מטבע החכמים, להתענג על מיתבי, יותר מתניא נמי הכי

המשמעות היא שהחכם רוצה להחכים רוצה לשמוע מה השני טוען, ולא מוכנס בתוך עצמו לחזק ולבצר רק את מה שהוא חשב

חיפשתי עכשיו בהיברובוקס בתוך אמונה ובטחון וקובף אגרות כרך ב' ולא מצאתי, אולי זה בקובץ אגרות כרך א' שאין אותו בהיברובוקס (באוצר החכמה אין בכלל קובץ אגרות).

איינער מענטש כתב: ↑ יש חזו"א בענין זה על תרגמא רבא אליבא דאביי. לא מצליח להזכר אם באמונה ובטחון או באגרות.

מאוד אשמח אם תמצא ותוכל לתת לנו עוד פרטים, תודה.

יש חזו"א בענין זה על תרגמא רבא אליבא דאביי. לא מצליח להזכר אם באמונה ובטחון או באגרות.

כשלמדתי את הקטע דלהלן בתחילת ברכות, התפעלתי מאוד מזה שרבן גמליאל הסביר את דעת החולקים עליו, ואף בניו ידעו שאפשר לשואלו על דעת החולקים. (כפי ההבנה שלנו, למרות שאין לנו שום השגה והבנה בתנאים קדושים).
"מעשה שבאו בניו וכו'. ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג ?
הכי קאמרי ליה, רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:

בנושא זה שמעתי ווארט חזק.
בגמרא כתוב שאפילו שב"ש מחדדי טפי, הלכה כב"ה שענוותנים הם שלפני שאמרו את דעתם הקדימו לומר דעת ב"ה.
והקשה אחד מאדמו"רי ראדזין זצ"ל, מה בכך שהם ענווים ? וכי רוצים מהם ברכה ? שצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
הרי צריך פסק הלכה, ולזה ודאי עדיף מי שמחודד יותר. [ובהדגשה שלא מדברים ח"ו מהתנאים הקדושים, אלא רק מה שיש לנו ללמוד מדברי הגמרא לפי קט השגתינו והבנתנו]

ותירץ הסבר עפ"י פשט, שב"ש אמנם מחדדי טפי אבל הם ידעו רק את דעתם. ויתכן שאילו ידעו והבינו את דעת ב"ה היו מודים לדבריהם.
אבל ב"ה מחמת ענוותנותם הקדימו לומר ולהבין קודם את דעת ב"ש, ורק אח"כ אמרו את דעתם, לכן הם הכריעו מתוך שתי הדעות, ובזה הם עדיפים והלכה כמותם.